ברק אובאמה, אולי יותר מכל מנהיג אחר, יודע עד כמה העולם שלנו משתנה, ובאיזה קצב מהיר. באופן אישי, זה אפילו תרם לקפיצה הפוליטית המטאורית שלו, כשבתוך פחות מארבע שנים עבר מעמדה של סנאטור של מדינת אילינוי לתפקיד נשיא ארה"ב.
אובאמה כבר לא טירון פוליטי, ורחוק מלהיות תמים. הוא מבין היטב כי העולם החדש שבו אנחנו חיים קידם אותו לבית הלבן, ואף קיצר את זמן ההמתנה. אובאמה קיווה כי העולם החדש, שתפור על מידותיו, ייצר גם סדר חדש, שיהיה תואם את משנתו. הוא היה מוכן להקריב מכוחה ומעוצמתה של המעצמה מספר אחת למען שאר העולם ומוסדותיו רק למען עולם טוב יותר - שבו כולנו אחים.
אלא שהמציאות היא שונה ואפילו אכזרית. אובאמה, שניסה לברוח מאחריות במהלך "אביב העמים הערבי" (ואיבד את מצרים), נאלץ היום להתמודד בסוריה עם מחלוקת אידיאולוגית פנימית: מה חשוב יותר לאובאמה - להימנע מעימות צבאי או לעצום עיניים כשאסד עושה שימוש בנשק כימי?
אובאמה התעורר בזמן מהחלום המתוק שבו היה שקוע, וגילה כי בעולם החדש שלנו הסדר הוא אותו סדר ישן. יש טובים ויש רעים. אובאמה גילה גם כי לאמריקה מתחרות רבות שלא יעשו לה הנחות (רוסיה, סין, אינדונזיה, ברזיל, הודו), הוא גם גילה כי רוסיה היא אותה בריה"מ, וגם שהעולם הערבי מפולג כתמיד, ותמיד יהיה בעולם איזה מנהיג סדיסט תורן שלא יהסס לעשות כל דבר, אבל כל דבר, כדי לשרוד.
גם מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, נמצא בימים אלה בתהליך התפקחות דומה לזו של נשיאו. הוא, ששב מוייטנאם כמתנגד גדול למלחמה, הפך היום לסניגור הגדול ביותר של התקיפה.
אלא שהבעיה הגדולה ביותר של הצמד אובאמה־קרי היא בדיוק אותו עולם משתנה, שסלל להם את הדרך לצמרת, אך מסרב להקשיב להם, כולל מדינות דוגמת בריטניה וגרמניה, כשמפיהן יוצא פזמון עם מילים שאינן רק שלום.
הסקרים בעולם מצביעים באופן ברור על חוסר רצון מובהק לתמוך בכל רעיון של התערבות צבאית בסוריה. סקר של מכון מחקר גרמני רציני, שבוצע בארה"ב ובעשר מדינות של האיחוד, מגלה כי 75 אחוזים מתנגדים לתקיפה. בארה"ב רק 19 אחוזים מהאמריקנים על פי רשת ABC תומכים בתקיפה, אותו מספר בדיוק בבריטניה. ואפילו בטורקיה, למרות התמיכה של ארדואן בתקיפה, 72 אחוזים מתנגדים. ובצרפת, רק 36 אחוזים מסכימים עם הולנד התומך באובאמה. מה לנו ולילדים המתים בסוריה, אומרים הסקרים... לא פלא שבמציאות כזו העביר אובאמה את תפוח האדמה הלוהט לקונגרס.
שאלת השאלות היום היא מה יעשה אובאמה אם הקונגרס לא יאשר, כפי שעשה הפרלמנט הבריטי לקמרון בחודש שעבר, בצעד היסטורי ראשון מאז המאה ה־18. אין ספק כי הנשיא האמריקני נטל סיכון גדול בעיקר אחרי שלא הצליח לבנות לעצמו קואליציה גם אם יש לו תמיכה מוסלמית חשובה של ערב הסעודית, קטאר וטורקיה.
מול אובאמה שלושה תסריטים אפשריים: הקונגרס מעניק לו אור ירוק והנשיא יוצא לפעולה עם לגיטימציה של נבחרי העם. תסריט שני: הקונגרס אומר לו לא, והממשל מבצע תקיפה כשאובאמה כמו בוש בעיראק בוחר "לצאת למלחמה" בלי "להצהיר על מלחמה". הדבר האחרון שאובאמה רוצה זה כל דמיון עם קודמו. אבל יש מציאות, ויש גם סדר ישן. אפשרות שלישית: הקונגרס אומר לא והממשל נסוג מכל רעיון תקיפה. תסריט כזה הוא תסריט בלהות למורשת אובאמה ולאמינותה של וושינגטון ולעולם בכלל. פוטין ירשום לעצמו הישג ראשון רציני במלחמה הקרה המתחדשת לאחר שרייגן ניצח בסיבוב הקודם. שלא לדבר על החגיגות בדמשק ובטהרן.
"אין מדובר בעיראק או באפגניסטן ואפילו לא בלוב או בקוסובו. זהו רגע מינכן שלנו", אמר אתמול קרי שהתייחס כמובן להסכמי מינכן שלא הוסיפו כבוד לעולם החופשי. בדיוק כמו הסקרים המתפרסמים בימים האחרונים.
