במשך כ־50 שנה נהנה המשטר המצרי מיציבות, שנשענה על ברית בינו לבין הצבא, על נשיא חזק ועל דיכוי האופוזיציה האיסלאמית. יציבות זו התערערה עם הפלת משטר מובארק. האחים המוסלמים השתלטו על הנשיאות, על הממשלה ועל הפרלמנט, אך נכשלו בביסוס השלטון ובהתמודדות עם מצוקותיה של מצרים, ובעיקר עם המשבר הכלכלי ועם התערערות החוק והסדר. הם הקדיחו את תבשילם כשניסו להשתלט לבד על כל עמדות המפתח בממשל, ושגו בהערכת נכונותו של הצבא להפיל את משטרם תוך כדי ברית עם הקבוצות הליברליות.
בחוסר הוודאות שנוצר אף אחד אינו יודע לבטח מה יקרה, וזה זמן ההערכות. ראשית, נראה כי הצבא לא יניח ל"אחים" לחזור לשלטון, גם לא בבחירות דמוקרטיות. לכל היותר הוא יאפשר להם להשתתף בשלטון עם הגורמים הליברליים - אם הדבר יתאפשר. מנגד, האחים לא יוותרו בקלות על השלטון, שבו זכו בבחירות דמוקרטיות ובתמיכה עממית.
זה עשרות שנים הם נערכו להגיע לשלטון ולעצבו לפי תפיסתם, ולאחר שהמחישו את כוחם קשה להניח שישלימו עם גזילתו מידיהם והחזרתם לאופוזיציה. ושלישית, הניגוד שנוצר בין שאיפותיהם של האחים, הצבא והקבוצות הליברליות, מבטיח כנראה שהמאבק הפנימי יהיה ממושך - אולי לשנים.
כיצד יתמודדו האחים והארגונים האיסלאמיים עם סילוקם מהשלטון? האם יסתפקו במאבק פוליטי? האם יבצעו פיגועי טרור כדי לערער את המשטר? ואולי יעברו למלחמת אזרחים? אם יבחרו בהתנגדות פעילה, תתאפיין המערכת המצרית בתקופה הבאה בחולשת המשטר - בחוסר שליטה מספקת מצידו בחלקים מהמדינה, ובראשם בסיני ובמעוזי הגורמים האיסלאמיסטיים, ובצמיחת מיליציות חמושות שייאבקו עם המשטר.
להתפתחויות כאלה יהיו השלכות מעורבות על ישראל. משטר "האחים" לא היה רצוי לישראל, גם אם הפתיע לטובה; התיאום לגבי סיני ואזור הגבול נשמר, מצרים המשיכה לפעול ביד קשה נגד הברחות הנשק לעזה, ונוצר מתח ביחסים בין "האחים" לחמאס, למרות הקירבה האידיאולוגית ביניהם. ממשלת האחים אף שלחה שגריר חדש לישראל, ובכך הניעה גם את ירדן לעשות כן. ואולם, הנשיא מורסי נמנע מלדבר עם ישראלים, הסיכוי לקידום הנורמליזציה בין המדינות הצטמצם, ועיסקת הגז שנחתמה ב־2005 - מהסממנים הבולטים והמעטים לנורמליזציה - בוטלה בידי מצרים.
חשוב מאלה הוא יחסם הבסיסי העוין של האחים והסלפים לישראל. רבים ממנהיגיהם רואים בישראל אויב שאין לו זכות קיום מדינית, ושיש לבטל - או לפחות לשנות - את הסכם השלום עימה. לו היו האחים פועלים כרצונם, הם היו מבטלים את ההסכם. הם נמנעו מכך עקב אילוצי המציאות: הצורך להתמודד עם בעיות דחופות יותר, עמידת ארה"ב מאחורי ההסכם והתגובה הישראלית האפשרית על ביטולו. ואולם היה מותר להניח שאם וכאשר משטר האחים היה מתפנה מבעיותיו הדוחקות, הוא היה מרוקן את ההסכם ממעט התוכן שנותר בו.
אם הצבא והמחנה הליברלי יהיו הגורמים הדומיננטיים במשטר הבא, סביר להניח שמדיניותם כלפי ישראל תהיה נוחה יותר מזו של משטר האחים. הצבא הוא הגורם העיקרי המקיים קשר עם ישראל, ויש לו עניין בקשר ההדוק עם ארה"ב. אמנם אישים מרכזיים במחנה הליברלי מותחים ביקורת קשה על ישראל, אבל הם רואים בשלום נכס אסטרטגי למצרים, וכמה מהבולטים ביניהם - שאינם מידידינו - שומרים על קשרים עימה. ברור אפוא שמרוב הבחינות עדיף לירושלים שלטון של קואליציית המחנה הליברלי והצבא על שלטון איסלאמיסטי.
אבל להיבט חיובי זה עלול להצטרף היבט מדאיג: אם מצרים תהפוך למדינה חלשה, לא יציבה ומוכת מאבקים פנימיים וטרור, יפגע הדבר גם בישראל. הבעיה העיקרית נוגעת לחצי האי סיני, שאינו נשלט במלואו על ידי המשטר, וההופך חממה לפריחת מיליציות איסלאמיות חמושות, המנסות לפגוע בישראל ובשלום. גם צמיחת מוקדי טרור בחלקים אחרים של מצרים צריכה להדאיג את ישראל.
הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי