מדינת ישראל היא מצעד החיים האמיתי

זו השנה ה־36 שבה מתקיים מצעד החיים העולמי לזכר הנספים ולכבוד השורדים, וכדי לומר "לעולם לא עוד". ב־7.10.2023 הבטחה זו הופרה. מדינת ישראל ספגה את הפוגרום היהודי הגדול ביותר מאז השואה, פוגרום שהצית גל אנטישמיות חסר תקדים בעולם.

השנה תצא למצעד החיים "משלחת העוטף" שתכלול עשרות משפחות שכולות, חטופים ששוחררו וניצולי שואה מעוטף עזה, כאות הזדהות עם נרצחי השבת הארורה וחללי המלחמה.

בראש המשלחת יעמוד הפילנתרופ חיים טייב, שבשנה שעברה השיא משואה לזכר שואת יהודי תוניסיה ובחודשים האחרונים מוביל (באמצעות קרן מנומדין) פרויקט חוסן כלכלי וחברתי לקהילות בעוטף.

עבור טייב זו השנה השנייה במצעד החיים, כנכד לניצול מחנות העבודה בתוניסיה. "פוגרום 7 באוקטובר היה כה קשה, עד שאין ישראלי ויהודי בעולם שיכול להמשיך את חייו כרגיל", הוא אומר. "החיבור שבין השואה לזוועות הפוגרום מדגיש את הצורך שלנו כעם וכחברה לעמוד איתנים, להילחם עבור עצמנו ולהמשיך להוביל את הסיפור הנפלא של העם שלנו. אני גאה לצעוד לצד גיבורי משלחת העוטף כשמאחוריהם אלפי צועדים מכל העולם. יחד ניבנה מחדש מתוך הפוגרום, לפריחה ולשגשוג עוד שנים קדימה".

"הגעתי למסקנה שאין מקריות בחיים"

דניאל לוז | שורד שואה, חבר קיבוץ בארי

"אני גרוטאה זקנה בת 90 וחצי", מעיד על עצמו בהומור דניאל לוז. מפתיע שאדם ששרד את השואה ואת 7 באוקטובר בקיבוץ בארי עדיין צוחק. הוא מסביר שבלי הומור אי אפשר לשרוד. "באירופה מעולם לא הרגשתי פחד מוות כמו שהרגשתי בבארי. זאת היתה שואה אמיתית".

ב־6 באוקטובר חגגו חברי הקיבוץ 74 שנים לעלייתו לקרקע. דניאל הלך לישון בחצות והתעורר ב־6:30 מהאזעקות. בווטסאפ של הקיבוץ ביקשו לנעול את הממ"ד מחשש לחדירת מחבלים. "כעבור כמה דקות אני ועדנה, בת הזוג שלי, שומעים על יד הבית צעקות בערבית ויריות. לא הבנו מה קורה. בשעה 10:00 אני שומע בטלוויזיה בת קיבוץ בארי מספרת לדני קושמרו שהיא רואה שחוטפים את ההורים שלה לעזה. זה כל כך הזוי שאני עדיין לא תופס.

"בשעה 13:00 החשמל נפסק. היה חם בממ"ד. ביקשנו מהילדים לא להתקשר, שתישאר סוללה לעדכונים בווטסאפ המקומי. המחשבה היתה כל הזמן רק לשרוד. בחצות הגיעו חיילים לחלץ אותנו. לקחתי תרופות ומסמכים והתחלנו לנוע בחושך, תחת אש. ככה יצאנו מהקיבוץ.

"כשחזרתי אחרי כמה ימים לקחת דברים, ראיתי סימני יריות בבית השכנים. ראינו את ההרס ושמענו את הסיפורים, שלא רק הרגו אלא גם שרפו אנשים והתעללו בגופות כך שלא ניתן היה לזהות אותן. זאת היתה זוועה. איך לא פגעו בי? אני לא איש דתי, אבל הגעתי למסקנה שאין מקריות בחיים. נראה שכל היקרים שלי שכבר נפטרו, כולל אלו שנרצחו באושוויץ, דאגו להסיט את האש ממני. למה? הם רוצים כנראה שאני אספר את הסיפור".

מחזיר חוב מוסרי

ה"סיפור" של דניאל הוא לא רק מאורעות בארי, אלא גם היותו ניצול שואה. אביו עלה ארצה ב־1917, ועבר לצרפת ב־1928 כשהוא נושא דרכון של פלשתינה. "הודות לדרכון של אבי, עם פרוץ המלחמה כל המשפחה קיבלה חסות מהצלב האדום הבריטי. הגרמנים לא יכלו לשלוח אותנו למחנות השמדה. היינו במחנות הסגר בתוך צרפת עד לשחרור על ידי האמריקנים בסוף חודש אוקטובר 1944".

יתר בני משפחתו של דניאל נספו באושוויץ, כולל סבתו ו־12 ילדיה, ומתוכם שרדה רק אמו. "לסבתא שלי אני מחזיר חוב מוסרי מהאוצר שלי - 12 נכדים".

"מה שאנחנו עושים באושוויץ זה סימבולי"

ד"ר יחיאל לייטר | אב שכול, בן לניצול שואה

למשלחת מצטרף גם ד"ר יחיאל לייטר ששכל את בנו, רס"ן (מיל') משה ידידיה לייטר, במלחמת חרבות ברזל. כששימש מנכ"ל משרד החינוך בימי לימור לבנת, נסע במשלחת רשמית למצעד החיים יחד עם בנו השני, נריה, אך לפני שהחל המצעד הגיעה בשורה מרה על נפילת בן דודו של נריה במבצע חומת מגן, והשניים חזרו במהרה ארצה. הפעם, מקווה יחיאל, הוא יוכל להשתתף במצעד עם נריה ובכך לסגור מעגל. "הפעם זה גם יהיה עם המטען של אח שלו", הוא אומר בצער.

למצעד החיים יש הפעם משמעות מיוחדת, מסביר לייטר. "מאז 7 באוקטובר אנחנו מתמודדים עם נאצים חדשים. לא היה דבר כזה מאז השואה. חשוב לחזור למקורות הרוע המוחלט הזה ולהשתתף במה שנקרא 'מצעד החיים', כי זה נותן פרופורציה ומחזק את המהות של מדינת ישראל. כולנו זוכרים את התמונה של הילד מרים ידיים בגטו ורשה כשעל פניו מבט של ייאוש מוחלט, כניעה. ואז קמה מדינת ישראל, נותנת לילד הזה נשק בידיים ומאפשרת לו להילחם.

"אם חלילה לא היינו מגיבים ל־7 באוקטובר כמו שאנחנו מגיבים היום, מה שהיה נצרב על לוח ליבנו הלאומי היה תמונות בארי, כפר עזה, רעים. הבנים שלנו מוחקים את תמונת בארי, כמו שהקמת המדינה מחקה הייאוש בתמונת הילד, ועל כן העיסוק הוא בחיים ובמצעד החיים. מדינת ישראל היא מצעד החיים האמיתי. מה שאנחנו עושים באושוויץ זה סימבולי".

עם מוטיבציה גדולה

כאשר הציעו ליחיאל להצטרף השנה למצעד, ענה מייד בחיוב. אביו היה בן 8 כשברח עם אמו ואחותו מאירופה. "הרבה פעמים חלמתי על הדרך שהם עשו ברכבת לשווייץ, כמו ב'צלילי המוזיקה'. כשאהיה שם, בטח אשמע את הצלילים האלה של ילדותי, כשדמיינתי את אבי בצל הבריחה מהקלגסים".

כשבנו משה ז"ל היה במסלול של יחידת שלדג, שאל אותו אביו איך הוא סוחב משאות כה כבדים במסעות ארוכים. בנו ענה שיש לו פטנט: הוא מוסיף משקל, וזה מקל עליו. "שאלתי אותו מה הוא מוסיף, והוא ענה שהוא מוסיף את סבא וסבתא שלו ואת הדורות שנספו, שהוא נושא אותם על גבו. "המסעות שלו בצבא - גם הם היו מצעד החיים", הוא אומר.

"שיירות החיילים שנכנסים לעזה הן הקונטרה לשיירות היהודים שהוצעדו על ידי הנאצים. הפנים של אלו שהיו בצעדת המוות היו פנים של ייאוש. כאן זה ההפך - החיילים שלנו הולכים עם ביטחון, עם אמונה, עם מוטיבציה גדולה".

"השנאה עדיין כאן, וזה ממש מפחיד"

נטלי סוננג'י | ניצולת הנובה, תושבת ניו יורק

נטלי סוננג'י (28) נולדה בניו יורק לאם ישראלית ולאב יהודי פרסי. כבכל שנה, גם השנה הגיעה לביקור בארץ ולרוע מזלה התגלגלה למסיבת הנובה.

כשפיזרו את המסיבה, קפצה לשירותים לפני הנסיעה. לימים תראה סרטון שבו מחבלים יורים באותם תאי שירותים, ורק אז תבין באיזו סכנה היתה.

לאחר כמה דקות נסיעה הורו להם אנשי הביטחון של המסיבה לצאת מהרכבים ולהתחיל לרוץ. אז הם שמעו את היריות הראשונות, שליוו אותם בשעות הבאות.

"פגשנו חברים שהתחבאו בבור. הם הזמינו אותנו להתחבא איתם, אבל בחרנו להמשיך לרוץ. הם לא שרדו. רצנו לכיוון מושב פטיש. אחרי שעתיים אמא שלי התקשרה. היא ידעה שהייתי במסיבה ושאלה אם הכל בסדר. בדיוק אז פסקו היריות, אז שיקרתי לה ואמרתי שזאת לא המסיבה שלי, שהכל סבבה ושאנחנו בדרך הביתה. היו אנשים שהתקשרו להורים שלהם להיפרד, אבל אני לא רציתי להדאיג אותה.

"כשהיריות התחילו שוב, אמרתי לה שאין קליטה ושאחזור אליה אחר כך. אחרי ארבע שעות היריות פסקו. ראינו עץ קטן והחלטנו לנוח קצת לידו. פתאום ראינו טנדר לבן וחשבנו שזה מחבל. הבנו שאין לנו סיכוי לברוח, אז המשכנו לשבת והבטנו אחד בשני, רגועים, כי לא היתה אפשרות אחרת. זה היה מבט של פרידה, של 'היה נעים להכיר אותך'".

למזלם, היה זה משה סטי, שהציל חוגגים רבים באותו יום. "לקח לי המון זמן למצוא אותו ולהודות לו. הוא באמת מלאך".

האנטישמיות כאן כל הזמן

כשחזרה לניו יורק, שבה חשה בטוחה כל חייה, פתאום הרגישה עד כמה לא נעים להיות יהודייה שם. "הבנתי שהאנטישמיות היתה כאן כל הזמן, פשוט מתחת לאדמה", היא אומרת בנימה מפוכחת.

מאז שחזרה, היא מציגה את סיפורה בתקשורת ובמסעות הסברה מטעם Combat Antisemitism Movement, ובמצעד החיים היא תספר אותו לתלמידים אמריקנים. החזרה על הסיפור עוזרת לה לעבד את הטראומה שלה.

"כיהודייה אני מרגישה יותר בטוחה בישראל מאשר כאן, למרות המלחמה. חשוב לי שאנשים יבינו שיהודים לא מרגישים כאן נוח. נכון, מדי פעם נכנסים לארץ מחבלים, אבל בדרך כלל אתה מוקף באנשים שבצד שלך, שאכפת להם.

"אני מאמינה שבלי מדינת ישראל, היתה יכולה להיות עוד שואה. השנאה עדיין כאן, אני רואה את זה בכל יום, וזה ממש מפחיד".