אחריות
אלוף אהרון חליוה היקר, קיוויתי שלפני מכתב נטילת האחריות שלך תדבר איתי ונתאם את הכל יחד. אבל מכיוון שלא דיברנו מעולם, כנראה כרגע זה לא הזמן הנכון, ואני לוקח על זה אחריות.
וכן, אני מבין שכולם חובטים בך כרגע, וזה לא נעים, אבל היתה לך הזדמנות לשנות במשהו את האופן שבו תיזכר בהיסטוריה של עם ישראל, ופספסת. שוב.
אז לטובת הבאים אחריך, אני שם פה את כללי נטילת האחריות המצופים מאנשים שטעו בגדול. מקווה שמישהו מהם יאמץ וייתן תקווה להתנהלות נכונה לדורות הבאים.
כללי נטילת האחריות:
1. דבר בגוף ראשון. אני. אני נכשלתי, אני אחראי, אני לא ראוי. אל תספר על הכאב שאתה נושא, התמקד בכאב שגרמת.
2. תאר בפרטים במה נכשלת, איפה טעית, מה חשבת, למה זה קרה לך בנקודת הזמן הזאת. היכנס פנימה. תאר איך התנוונה מחשבתך, איך התעצלת להעמיד בספק את תפיסותיך, איך עיגלת פינות. זה חשוב למען הבאים אחריך. העמק בחקר אישיותך, סרוק אותה במסרקות ברזל ודווח על החלקים בה שהובילו אותך לנפילה הזאת. זה חשוב למען תהליכי המינוי הבאים.
3. על הדרך ספר גם על טעויות שעשית וטרם התגלו. תהליכים שהובלת, מינויים שמינית או לא מינית. תן הכל, כדי שיוכלו ללכת בעקבותיך ולתקן את כל כשליך.
4. בהנחה שלא תעמוד למשפט, גזור על עצמך את העונשים הראויים לך. הצעת המערכת: א. הורדה מרצון בדרגה. ב. הקצאת חלק נכבד מהפנסיה הצה"לית שלך לטובת קרן תמיכה במשפחות שנפגעו ב־7 באוקטובר. ג. התחייבות שלא להופיע לעולם כפרשן או כפנליסט בשום אולפן. סעיף זה חל, אגב, גם על בכירים אחרים שמשום מה מופיעים בלי הכרה, למרות שברור שהיו אחראיים לתפיסה שהובילה להתרסקות.
5. ברשתות החברתיות יש פה ושם גם קולות הקוראים לך להתאבד. אל. הפוך את הנקודה הנמוכה בחייך למקום שממנו תצמח מחדש ותצמיח את החברה כולה. במקום למות, תן חיים חדשים ותקווה לנותרים.
אהרון הנכבד, כשפקד את אהרן הכהן האסון הקשה שבו מתו שני בניו מול עיניו, נכתב: "ויידום אהרן". לך אין הזכות הזאת. אל תידום, אהרון. דבר. הדיבור שלך יכול לרפא את הפצע המדמם. אל תפחד. מקסימום תשב בכלא. זה יעשה לך טוב. שפוך מילותיך עלינו. לפחות עכשיו, בוא, תצא אלוף.
ליכוד
מכל הדברים שאני לא מבין בהם, והם רבים מאוד, הדבר שאני מבין הכי פחות כעת הוא איך הליכוד מתחזק בסקרים. מיהם האנשים שחושבים שדווקא עכשיו, מול ביצועי הממשלה העלובים, עם אי לקיחת האחריות, עם חברי כנסת שמתחרים ביניהם עדיין מי יעשה את הדברים הכי לא מתאימים שניתן להעלות על הדעת, כמו לעלות לדוכן ולשיר, מי האנשים שאומרים בליבם: זה הזמן לחזור הביתה אל המשפחה שהכזיבה.
פנה אלי מאן דהו מהליכוד ואמר לי: בוא אלינו. אמרתי לו: אתם רקובים. אמר: בוא תתקן. אמרתי לו: אתה יודע לתקן בננה רקובה? אני לא. הליכוד, כפי שהוא עתה, צריך ללכת בדרכה של מפלגת העבודה, לפח המיחזור של המפלגות. חייבים חדש. בלי מנענעי ההן, בלי המקורבים, בלי המושחתים, המשתמטים, המופרעים. נהייתם ערב רב של מוכי גורל. ועכשיו אתם ממשיכים להרקיב את כל המדינה, ובמיוחד את בוחריכם, המשוכנעים שאם יצביעו לכם ולביצועיכם הנוראיים יענישו את הצד השני. זה כמו שאם יש לך נמק ברגל, תכרות את היד כעונש.
אני יודע, רבים מהחוזרים עושים את זה מכעס על המחאה ששבה. אני מודע לזה שיש רבים שהשתכנעו שהמחאה היא האחראית ל־7 באוקטובר. יש גם ערוץ שמפמפם את המסר הזה בלי הפסקה כצינור המוביל מי קולחין אל ברזי השתייה.
גם אני איני מסיר מדיבורי הסרבנות ההם את האחריות לחלק מהמפולת. ובכל זאת, אני מתעקש, איך יכול להיות שיש ולו אזרח אחד שרוצה עוד כהונה של הוואטורים, האמסלמים, הגוטליביות, וגם של אבירי הקונספציה ביבי, גלנט, איזנקוט וגנץ. איפה יש עוד בעולם משטר שמחק ערך של מניה מנצחת כמו זו של ישראל, הפך אותה למניית זבל ועדיין ממשיך לעורר אמון בלב חלק מהאנשים?
כשאני לא מבין את מה שמפעיל את כל נותני האמון המחודש הזה, אני מבין שאני לא מבין לעומק כלום. אני לא מצליח להתחבר למה שמפעיל אנשים, לאילו כפתורים עמוקים מצליחים סוכני הרמייה להגיע וללחוץ ולשכנע שמה שרע הוא טוב, ושהכי חשוב זה להעניש את מי שלא חושבים כמוך בתמיכה במי שהרס לך את החיים.
אני לא מבין כלום, באמת. אני כן מבין שהעולם הישן שבו גדלתי והבנתי איננו עוד. זה עולם הפוך עכשיו. מילא בארצות הים, שיתפוצצו עם האידיאולוגיה המוטרפת שלהן, אבל אנחנו? אנחנו חייבים להבדיל בין טוב פשוט לכישלון מוחלט. בנפשנו היא.
אז מה כן? לא יודע. עבורי אין שום גוף פוליטי ראוי להצבעה עבורו כעת. אני מחכה להיווצרות חיבורים חדשים של אנשים שלא היו שבויים ועדיין אזוקים במחשבות שווא על עיקר וטפל. ממתין למפלגת ימין חדשה שתגיח מבין השברים, תקבץ לתוכה את מיטב הכוחות, תביא אנשים חדשים, תקיא את כל מי שנמצא יותר מדי זמן במערכת, תמשוך צעירים, תתבסס על גיבורי חיל, יזמים, פעילים חברתיים אמיתיים, אנשי עשייה.
איך עושים את זה? אל תשאלו אותי. אני לא מבין כלום.
דובאי
נסענו לדובאי. איך נוסעים באמצע כל המצב הזה? איפה הרגישות? שמנו אותה בצד לחמישה ימים, כי לילדה יש בת מצווה והבטחנו נסיעה. ועד שהמצב יעבור והכאב הקולקטיבי יחלוף, הילדה אולי כבר תהיה בבקו"ם. ולמה דובאי? כי חם, וקרוב, ודיקטטורי. יפה דיקטטורה לאנטישמיות. אמריקה רעילה, ואירופה נפלה, ותאילנד רחוקה, והצפון נטוש, והדרום כתוש. אז שיהיה דובאי. נסענו ולא ידענו לאן נסענו.
אין מה לומר. גן עדן קם מן החולות הלוהטים. תראו מה שכסף יכול לעשות. אין בניינים יפים כאלה בעולם, ואין מכוניות מהודרות מאלה, ואין אטרקציות כיפיות כאלה בשום מקום, והייתי בשום מקום. ואין גם מגוון תרבותי כזה. בלובי של המלון נשים רעולות על מלא לצד נשים חשופות לגמרי, ואין מבטים, ואין צקצוקים. סובלנות מלאה בצילו של השליט הכל־יכול בן זיאד, שדיוקנו נשקף כאן מכל עבר, בקטע טוב.
בלונה פארק המטורף של "הכפר הגלובלי" התערבבנו עם אלפי מוסלמים מכל הלאומים. ראינו אותם פעם אחת במשחקם ולא בזעמם עלינו. היה מעניין. הם מתורבתים, יחסית אלינו. מה שהיה עוד יותר מעניין זה שאיש לא עישן. אסור וזהו. אף אחד לא מעז לעבור על החוק, ואלה ערבים, האומה המעשנת בעולם. אכיפה טובה עובדת, לא משנה על מי.
המחירים בדובאי מטורפים. פי שניים ושלושה מאשר בארץ. התקציב שהקצבתי בתמימותי לנסיעה נגמר באמצע היום השני. לא נורא, משכתי את קרן הפנסיה שלי והגענו ליום הרביעי. תמורת המחשב הנייד של אשתי צלחנו את היום החמישי.
הכל יש בדובאי. חוץ מנשמה. הכל כאן כסף גדול ועשירים בכל הצבעים. עבדים מכל העולם השלישי משמשים את הרבבון העליון המצטופף שם. מותגי על קורצים מכל פינה, אבל יש תחושה של חור ענק בלב, המבקש להתמלא במה שלעולם אינו ממלא - זהב ויהלומים. היינו, ראינו, נהנינו במידה, הרגשנו אביונים, ידענו שזה ממש לא בשבילנו כל הבלינג־בלינג הזה. אני חושב שהילדה נהנתה, לא שמעתי ממנה לאחר שמכרתי אותה לשייח' מקומי כדי לכסות את התשלום על מנת פסטה.
מה למדתי? שאם השליט עובד בשביל העם ולא בשביל עצמו, מונרכיה עשויה להיות רעיון לא כזה גרוע, שאני מעדיף חברת עניים על חברת עשירים, ושמוסלמים הם אחלה בני אדם, אם הם לא יודעים שיש ישראלי בסביבה.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו