לישי לביא־מירן. "מבחינתי, הפריבילגיה לקרוס היא בכלל לא אופציה" | צילום: אפרת אשל

"רוני שאלה אותי אם עמרי הוא עדיין אבא שלה"

את הרגע שבו שמעה מעבר לדלת את המילים "זה תומר, הבן של השכנה, תפתחו כי אחרת יירו בכם ובי", לישַׁי לביא־מירן לא תשכח לעולם • 167 יום חלפו מאותו בוקר נורא שבו נחטף בן זוגה עמרי, והיא נשארה לבד עם בנותיהם רוני ועלמא הפעוטות • "אני חיה על רכבת הרים", היא אומרת, "איך אתמודד עם פורים? איך אעשה תמונה משפחתית כשאנחנו לא משפחה שלמה? ואיך אעבור את החודש הקרוב, עם יום הולדת לעלמא וגם לעמרי, שיהיה בן 47?" • "דבר אחר ברור לי: לא יכול להיות שישראל ממשיכה להתקיים בלי שהחטופים יחזרו"

הרגע שבו עצרה את מכוניתה בחניון של מרכז קניות בבאר שבע תפס את לישַׁי לביא־מירן לא מוכנה. המועקה טיפסה לאיטה אל גרונה ולפתה אותו עד כדי מחנק. היא ישבה ברכב ללא תזוזה ובהתה בדממה בשורת החנויות הצבעונית. לנגד עיניה ראתה רק את דמותו של בן זוגה, עמרי מירן, שנחטף ב־7 באוקטובר מקיבוץ נחל עוז, ועדיין נמצא בשבי חמאס בעזה. דמעותיה זלגו, בתחילה לאיטן, עד שהפכו לבכי ארוך וחסר מעצורים.

"אני חיה על רכבת הרים, ונקודות השבר האלו פורצות ברגעים הקטנים", היא מספרת על ההתמודדות היומיומית. "רק רציתי לקנות תחפושת של ינשוף לעלמא, שהיתה בת חצי שנה כשאביה נחטף. העובדה שאני צריכה לעשות את זה לבד תפסה אותי לפתע ובמלוא העוצמה. כבר חמישה חודשים אין לי את ה'ביחד' הזוגי, או את מי לשתף. כששתי הבנות בוכות, אין אבא שירגיע אחת מהן. במצב הזה, הפריבילגיה לקרוס היא פשוט לא אופציה".

עמרי, לישי והבנות. "הוא היה אבא במשרה מלאה", צילום: מהאלבום המשפחתי

ובאמת, קשה לקלוט כיצד לישי אינה מתרסקת לרסיסים בכל יום מחדש. היא ראתה את בן זוגה מובל לעזה יחף, קנה רובה מוצמד לראשו וידיו כבולות מאחורי גבו. במראה המצמית הזה צפתה גם בתם רוני, שהיתה אז רק בת שנתיים, וזעקות האימה והחרדה שלה הרעידו את הסביבה. בקושי רב לישי מנעה ממנה לרוץ מבועתת אחר אביה והמחבלים שלקחו אותו.

היא היתה בטוחה שתוך זמן קצר בן זוגה יחזור הביתה. לרגע לא שיערה שגם כעבור כ־168 יום יהיה עדיין בשבי חמאס. הוא אינו רואה כיצד רוני התבגרה בחמישה חודשים ואיך עלמא התינוקת החלה לעמוד ולגרור חפצים ועברה למזון מוצק. בעוד כשבועיים תציין הפעוטה את יום הולדתה הראשון. אבל במקום לאפות לה עוגה, לקנות בלונים, להכין זר פרחים ולחפש שמלת נסיכות ורודה, לישי תוהה איך תארגן את האירוע כשעמרי אינו לצידן.

קולה רועד. "כיצד נעשה תמונות משפחתיות כשאנחנו לא משפחה שלמה עכשיו? לעלמא לעולם לא יהיו תמונות מגיל שנה יחד עם אבא שלה. אולי אעשה לה אלבום רק עם רוני? אין לי מושג מה אעשה וכנראה אחליט ברגע האחרון. כרגע אני מנסה להתמודד עם ההשלכות של פורים".

לישי עם הבנות רוני (משמאל) ועלמא. "רוני היתה בהלם", צילום: מהאלבום המשפחתי

האסקפיזם החלקי שעובר כעת על מדינת ישראל מאכזב את לישי. "חובה לעשות מסיבות תחפושות לילדים, כי הם זקוקים לשמחה ולשירים", היא מבהירה. "אני פחות מבינה את הרצון של המבוגרים לבלות ביום הזה. לדעתי מדובר בניתוק. על מה יש לשמוח? על 134 אזרחים שעדיין בשבי? אפשר להצניע קצת, בלי עדלאידע בכל רחוב. ואם אתם חייבים לחגוג, אז תקנו סיכת חטופים צהובה ותענדו אותה במקום בולט על התחפושת".

נראה שלא כולם מרגישים כמוך.

"זה לא מקומי לומר מה לעשות, אבל חשוב לי להביע את הרגשות שלי בצורה כנה. המבוגרים צריכים לזכור באיזה מצב נמצאת המדינה. אפשר לחזור לחיים, לצאת למסעדה, לסרט או להופעה, ואפשר גם לציין את החג בדרך אחרת. אנחנו חווים מגילת אסתר מודרנית וניסיון להשמיד את היהודים, אבל הסוף עדיין לא נכתב. אם נחכה לסוף, אני בטוחה שתהיה לנו סיבה אמיתית לחגוג. לפחות תתלו במשרד פוסטר של חטוף, תענדו דסקית או תשתפו סרטונים בפייסבוק. לצערי, אנחנו אלופים בשכחה".

אהבה שפרחה בצל הקורונה

לישי (39) ושתי בנותיה מתגוררות כיום בבית זמני בקיבוץ כרמים שבצפון הנגב. אליה הצטרפו הוריה, המפונים משדרות. המשפחה מתגוררת במתחם הצימרים של כרמים, שחלקם נראה ממבט ראשון כמו ממ"דים צבעוניים עצומים. על ספסל פיקניק מעץ, בקצה המדשאה הגדולה, יושבת לישי ומעשנת בשרשרת. מהסיגריות נגמלה לפני כשלוש שנים וחצי, בתחילת ההיריון של רוני, אבל חזרה להרגל המגונה בליל 7 באוקטובר. ידה אוחזת לרגע בשרשרת הזהב התלויה על צווארה ועליה שתי טבעות נישואים - שלה ושל עמרי. על שרשרת אחרת תלויה דסקית עגולה, שונה מאלו של מטה החטופים.

"הזמנתי אותה חודש אחרי החטיפה", היא אומרת ומפריחה עשן. "לא רציתי את הדסקית הרגילה כי היא מזכירה צבא ועמרי הוא אזרח. רציתי משהו עגול ושלם. מוטבע עליה בית עם לב בפנים, שצוירו על ידי אחיין שלי לפני ארבע שנים, כשהיה בן 6. עשיתי מהציור קעקוע על הרגל, וכנראה זימנתי לי אהבה ובית. חודשיים אחר כך הכרתי את עמרי".

הם נפגשו לראשונה בשדרות, במסיבת רחוב לרגל חג הפורים, ימים ספורים לפני סגר הקורונה הראשון באמצע חודש מארס 2020. החיבור בין מנהלת המכינות הקדם־אקדמיות במכללת ספיר לבין המטפל בשיאצו היה מהיר. "הוא התגורר בנחל עוז ושימש גם מנהל ענף הנוי, ואני גרתי בקיבוץ מפלסים, לא רחוק משם", היא מחייכת. "הקשר נבנה במהירות בזכות הקורונה, כי לא היו רעשי רקע או מפגשים חברתיים. זה היה רק אני והוא והאהבה הגדולה בינינו. ביולי עברתי להתגורר איתו ובנובמבר כבר הייתי בהיריון עם רוני. את טקס הנישואים קיימו בבריכה של נחל עוז".

לישי ועמרי. "בהתחלה היינו רק אני והוא ואהבה גדולה", צילום: מהאלבום המשפחתי

איך עמרי הסתדר עם ההורות המאוחרת יחסית?

"זה היה תפקיד חייו וזה הייעוד שלו. הוא היה אבא כמעט במשרה מלאה ואני עשיתי קריירה. כל בוקר הוא לקח את רוני לגן וגם החזיר אותה".

כהורים, לא חששתם לגור 700 מטר מהגבול?

"בכל האזור יש שגרה של צבע אדום. רק פעם אחת עזבנו את הקיבוץ לכמה ימים, באחד המבצעים, כי רוני בדיוק נולדה".

חשתם בסימני אזהרה לפני המתקפה?

"שמענו כל בוקר וערב את חמאס מתאמן על הגדר. היו מצעדים וצעקות בערבית. למרות זאת לא היתה מחשבה לעזוב והיינו אמורים להתחיל לבנות בקיבוץ בית משלנו, כי בינתיים גרנו בשכירות".

"בפורים חובה לעשות לילדים מסיבות ותחפושות, כי הם זקוקים לזה. אני פחות מבינה את הרצון של המבוגרים לבלות ביום הזה. על מה יש לשמוח? על 134 אזרחים שעדיין בשבי? אולי אפשר להצניע קצת, בלי עדלאידע בכל רחוב"

"הם צעקו: איפתח אל־באב"

בשבת השחורה התעורר עמרי ב־5:30 כדי להאכיל את עלמא. אחרי שעה החלו המטחים. "הלכנו לממ"ד, שהוא גם החדר של רוני, ומהרגע הראשון היתה הפסקת חשמל", משחזרת לישי. "ראינו בווטסאפ הודעות שיש מחבלים בקיבוץ, וחשבתי שחברים נכנסו קצת ללחץ וקצת התבלבלו. בשלב מסוים היה ברור שהם צודקים, וחשבנו על חמישה או שישה מחבלים מקסימום. באחת ההפוגות עמרי הביא מים וסכין מהמטבח. פתאום שמענו דיבורים בערבית והיו גם יריות. נתתי לרוני את הטלפון ושמתי לה סרט כדי שתהיה שקטה. לא העזנו לדבר או לבדוק מה קורה, כי היריות הלכו והתקרבו.

"ב־10:30 שמעתי את חלון המקלחת מתנפץ. היו צעדים של מחבלים בתוך הבית. הם דפקו על הדלת וצעקו 'איפתח אל־באב'. שתקנו. הרגשתי שזה הסוף של המשפחה. קשה לתאר את התחושות. זה היה גרוע יותר מחרדה, בעתה ופחד ביחד. פתאום שמענו את הקול של בן הקיבוץ, תומר ערבה בן ה־17. הוא אמר: 'זה אני, תומר, הבן של השכנה. תפתחו בבקשה את הדלת כי אחרת יירו בכם ובי'. עמרי ואני הסתכלנו אחד על השני, ועמרי פתח את הדלת. בדיעבד אמרו לי אנשים שזו היתה החלטה מוטעית. לדעתי, פעלנו הכי נכון שאפשר. שמענו שמחבלים ירו על דלתות סגורות ורצחו ככה אנשים. רוני ישנה מול הדלת והם היו פוגעים בה.

"המחבלים הוציאו אותנו מהממ"ד למטבח והושיבו אותנו על הרצפה עם תומר. הקיפו אותנו חמישה עם סרטים ירוקים על המצח. הם שאלו את עמרי איפה הנשק שלו, והוא ענה שאין לו. זה עצבן אותם. הם צעקו עליו, הצמידו לו נשק לרקה, ופתאום קלטתי שרוני נשארה לבד בממ"ד. התחננתי שייתנו לי לקחת אותה, והם סירבו. תומר הציע להביא אותה, ושניים מהמחבלים ליוו אותו. שניים אחרים נשארו איתנו, והחמישי שפך מגירות על הרצפה וזרק את תכולת הארונות. רוני היתה בהלם. אדם זר נשא אותה על הידיים ומישהו אחר כיוון אליה רובה".

"הקיפו אותנו חמישה עם סרטים ירוקים על המצח". לישי ועמרי (למעלה) עם הבנות בשבת השחורה, צילום: מתוך פייסבוק

את זוכרת איך המחבלים נראו?

"שניים היו במדי הסוואה מנומרים, אחד לבש בגדים שחורים, אחר היה במדי צה"ל והאחרון לבש דגמ"ח צה"לי עם חולצת טריקו. המחבלים הדגישו שהם מעז א־דין אל־קסאם. הם ביקשו את הטלפונים ובדיעבד הבנו שרצו לצלם אותנו ב'לייב' לפייסבוק. לעמרי אין פייסבוק ואצלי כמעט לא היתה סוללה, אז האפליקציה לא נפתחה".

כמה זמן הם היו אצלכם?

"בסביבות 11 הם אמרו לנו לקום ולקחו אותנו לבית של השכנים, גלי וצחי עידן. אני הייתי עם בוקסר וגופייה, עמרי עם בוקסר וטריקו, רוני היתה עם שמלה ועלמא עם אוברול תינוקות. המחבלים השאירו אותנו והמשיכו ללכת עם תומר לבתים אחרים. זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותו".

רק כעבור עשרה ימים התברר כי תומר נרצח. הוא נקבר לצד אמו, דקלה, שנרצחה אף היא.

"המחבלים שמו אזיקונים על עמרי וצחי השכן, והבנתי שעומדים לקחת אותם לעזה. רציתי לחבק את עמרי, אבל לא נתנו לי לזוז. אמרתי לו מייד ארבעה משפטים: 'אני אוהבת אותך, אני אשמור על הבנות שלנו, אני מחכה לך, ואל תהיה גיבור'"

כלי נשק ובלונים בסלון

הדבר הראשון שבלט בבית משפחת עידן היו כלי הנשק של המחבלים שהונחו במרכז הסלון. על רצפת המטבח ישבו גלי וצחי ולידם שניים מתוך ארבעת ילדיהם, יעל (12) ושחר (10). "צחי היה מלא בדם והייתי בטוחה שהוא נפצע", ממשיכה לישי. "יעל אמרה שמעיין, אחותה בת ה־18, מתה. ממנה למדתי שהיא נרצחה כשהמחבלים ירו על דלת הממ"ד שלהם. ארבעה ימים לפני כן היה לה יום הולדת ובבית היו תלויים עדיין בלונים צבעוניים. המחבלים צילמו אותנו ללא הפסקה ב'לייב' דרך הפייסבוק של גלי. הייתי בטוחה שהם עומדים לרצוח אותנו".

איך רוני ועלמא הגיבו?

"רוני היתה שקטה מרוב בהלה, עלמא בכתה כי היתה רעבה. המחבלים הורו לי להניק אותה כי הם רצו לצלם אותי, וסירבתי. בסוף עלמא התעייפה. בסביבות 13:30 נכנסו עוד מחבלים ואיתם יהודית ונטלי רענן, אם ובת משיקגו, שנחטפו ושוחררו ראשונות. הן ישבו לרגע כשהמחבלים התחילו להתקפל. הם שמו על עמרי וצחי אזיקוני פלסטיק והבנתי שעומדים לקחת אותם לעזה. רציתי לחבק את עמרי, אבל לא נתנו לי לזוז. אמרתי לו מייד ארבעה משפטים: 'אני אוהבת אותך, אני אשמור על הבנות שלנו, אני מחכה לך, ואל תהיה גיבור'.

"המחבלים לקחו גם את יהודית ונטלי ויצאו החוצה. אחד מהם חזר עם מפתחות של מכוניות ושאל את גלי איזה מהם הוא שלה. הוא אמר שהם עוד יחזרו, ולא הבנתי אם הוא מתכוון למחבלים או לצחי ועמרי. פתאום רוני התחילה לצרוח 'אבא, אבא. אני רוצה את אבא שלי'. היא השתוללה וניסתה לרוץ אחרי עמרי והמחבלים. היא כל כך בכתה עד שבבת־אחת נרדמה מרוב עייפות".

ואז הכל נרגע?

"כל הזמן היו יריות וצעקות בערבית, אז ישבנו על הרצפה עוד ארבע שעות, כשמעיין עדיין בממ"ד. היה ריח של שריפה וראיתי מהחלון שהמכונית שלנו עולה באש".

רק בסביבות 17:30, אחרי 11 שעות של אימה בלתי נתפסת, חילצו אותם לוחמי סיירת גבעתי. "היינו מנותקי קשר, אבל אנשים ראו אותנו בלייב בפייסבוק ושלחו את החיילים כי היו בטוחים שאנחנו מתים. החזקתי את עצמי כדי שלא אשבר ואמרתי לחיילים שעמרי וצחי נחטפו, עם יהודית ונטלי".

"אני מרגישה שעמרי בחיים. התקבלה עדות מחטופים שלפיה ראו אותו בחיים ושהוא בסדר, ביום ה־52 לשבי. ביום ה־49 הוא ראה את אבא שלו בטלוויזיה והיה בטוח שלא שרדנו. כשאני הופעתי מייד אחר כך, הוא נרגע כשהבין שהבנות ואני בסדר"

כל הניצולים רוכזו באחד הבתים בקיבוץ עד לשעות הלילה. ב־10 בערב הם הועברו לקיבוץ משמר הנגב, הסמוך לבאר שבע. "הלכנו בשיירה להסעות", מספרת לישי בשקט. "זה נראה כמו צעדת המוות. אנשים יחפים עם ילדים על הידיים. ליד הבית שלי ביקשתי לחפש את הכלב שלנו, מוג'ו. נתנו לי 30 שניות. הסתובבתי בחושך מוחלט וקראתי לו, אבל הוא לא היה. רק אחרי שלושה שבועות הוא אותר והובא לכרמים כשהוא אינו מסוגל ללכת. הוא זקן, והמאמץ והסטרס החלישו אותו".

"יום שייראה כמו חלום רחוק"

לישי נשארה בכרמים עם עשר משפחות נוספות ולא התפנתה עם מרבית נחל עוז לקיבוץ משמר העמק, הממוקם בעמק יזרעאל. "הגענו לכאן ביום הפשיטה ב־1 לפנות בוקר, ורק רציתי להכניס את רוני ועלמא למקלחת ולהסיר מהן כל זכר למה שעברנו. זה היה סוריאליסטי. רגע אחד מחבלים חוטפים את עמרי ומכוונים אלינו נשק, וכעבור כמה שעות הן באמבטיה ואני שרה להן. קיוויתי שהיום הנורא הזה ייראה להן כמו חלום רחוק.

"לא ישנתי באותו לילה וחשבתי על עמרי. איך מקימים בלעדיו בית חדש? לא היה לי ספק שתוך שבוע-שבועיים הוא יחזור הביתה ורציתי להתארגן גם בשבילו. למחרת ההורים שלי הגיעו ומאז הם איתנו. הפכנו למשפחה אלטרנטיבית של אמא, סבא וסבתא. עלמא לא זוכרת משהו אחר. זה התא המשפחתי שלה".

ציפית למבצע לשחרור חטופים?

"כשהבנתי שנחטפו 254, הייתי בטוחה שהמדינה לא תיתן לכמות כזו להישאר בעזה. ציפיתי למגעים דיפלומטיים שיימשכו מקסימום חודשיים. אלא שכבר בהתחלה הבנתי שההנהגה לא קיימת והכל קרס. לא היה על מי לסמוך. העדתי על החטיפה של עמרי רק אחרי שבוע, בעקבות שיחה עם חבר הכנסת לשעבר עמיר פרץ. ידעתי שאצטרך לצאת לתקשורת אז התאמנתי מול רני בלייר, במאי ותסריטאי, שצילם אותי מדברת על החטיפה".

מול תצלום של עמרי. "יש ימים שאני כועסת", צילום: באדיבות המשפחה

מה חשבת על עסקת החטופים היחידה בינתיים?

"אם עמרי לא היה חטוף, ייתכן שהייתי מסכימה ששחרור אימהות וילדים זה הכי חשוב. נשים הן לא פחות חזקות מבחינה נפשית, אולי אפילו יותר. אני גם לא בטוחה שאנחנו פגיעות יותר, ואפשרות של אונס קיימת גם כלפי גברים. אני מבינה את החשש כלפי נשים שיכולות להיכנס להיריון. עם זאת, רוני ועלמא לא שונות מילדים אחרים. גם הילדות שלי הן בנות ערובה של חמאס, כי אבא שלהן עדיין בעזה. יהיו עוד עסקאות הומניטריות, ואני לא יודעת היכן מיקומו של עמרי ביניהן. הוא לא מבוגר, לא אישה ולא חולה".

מה את יודעת על מצבו?

"אין לי יותר מדי מידע, אבל אני מרגישה שהוא בחיים. באחת הפעימות נודע לנו שהתקבלה עדות מחטופים שלפיה ראו את עמרי בחיים ושהוא בסדר, נכון ליום ה־52 לשבי", מספרת לישי לראשונה. "הבנתי שהוא חזק מנטלית ועבר כמה מקומות מעל לקרקע ובמנהרות. ביום ה־49 הוא ראה את אבא שלו בטלוויזיה והיה בטוח שלא שרדנו. כשאני הופעתי מייד אחר כך, הוא נרגע כשהבין שהבנות ואני בסדר מבחינה פיזית. אני בטוחה שזה נתן לו המון כוח".

התעניינת איך הוא נראה היום?

"לא יכולתי, כי זה המידע שקיבלתי מגורמי צבא. הכי חשוב שהוא בחיים. אני מכבדת את רצון החטופים לפרטיות ולשקט, אז העברתי מכתב דרך הצבא בבקשה לשמוע פרטים נוספים. טרם קיבלתי מענה. לפעמים אני חושבת איך עמרי שורד ומה עובר עליו, אבל אין לי תשובות, כי מאז המידע הזה עברו יותר מ־100 ימים".

את תוהה איזה אדם הוא יהיה כשיחזור מהשבי?

"אני מתרכזת כרגע בשני דברים: הבנות שלי ואיך מחזירים את עמרי. עם השאר אתמודד בבוא העת. סביר להניח שהרביצו לו והתעללו בו, אבל מידע כזה רק יחליש אותי, כי אין לי איך לעזור. הוא חי, הוא יחזור וזו עובדה. אין שום מצב אחר. זה לא ייקח שנים, אבל גם ברור שזה לא יקרה בקרוב. קשה לקלוט שעברו כ־168 יום מאז שאזרחים נלקחו מבתיהם יחפים ובפיג'מות, והם עדיין בשבי. בכל בוקר אני נוגעת לעצמי בפנים ומזכירה לעצמי שאני בחיים. אם רק אתחיל לגרד את מה שעברתי - אני לא אקום".

"אבא הלך לאיבוד בעזה"

רוני, פעוטה חייכנית עם שיער חום ולחיים ורודות, התבגרה ב־7 באוקטובר. "היא הפכה תוך שניות מילדה בת שנתיים לילדה בת 4", אומרת לישי. "כשריכזו אותנו באחד הבתים ומסביבנו משפחות מבוהלות וילדים בוכיים, היא ניגשה לעלמא ואמרה לה, 'רוני אוהבת אותך, אני האחות הגדולה שלך'. היא מעולם לא דיברה ככה".

מה היא שואלת על עמרי?

"היא יצרה לעצמה נרטיב. בהתחלה זה היה 'אבא הלך לטיפול' ואחר כך 'אבא הלך לטיול'. עכשיו זה 'אבא הלך לאיבוד'. היא מספרת שעמרי הלך לאיבוד בעזה, שלא טוב לו שם ושהוא רוצה לחזור הביתה. רוני מקפידה על מנהג קבוע של עמרי, שאהב לאכול איתה ביום ראשון את שאריות החלה של שבת, כשעליה מרוחים חמאה ודבש. אנחנו ממשיכות יחד במסורת הזו. מדי פעם היא מזכירה שעמרי לקח אותה על הטרקטור עם ילדי גן רימון מנחל עוז ורוצה שהוא יעשה אותו הדבר עם החברים שלה מגן גפן בכרמים. ביום המשפחה, לפני כחודש, היא שאלה אותי פתאום אם עמרי הוא עדיין אבא שלה. השאלה הזו גמרה אותי. היא הכי כואבת שרוני שאלה אותי".

"ביום המשפחה, לפני כחודש, רוני שאלה אותי פתאום אם עמרי הוא עדיין אבא שלה. השאלה הזו גמרה אותי. כל ערב אני יוצאת איתה החוצה והיא אומרת לו לילה טוב, מחבקת את עצמה כאילו זה הוא, ושולחת לו באוויר נשיקה"

רוני קוראת בלילות לעמרי?

"כמעט שלא. כל ערב אני יוצאת איתה החוצה והיא אומרת לו לילה טוב, מחבקת את עצמה כאילו זה הוא, ושולחת לו באוויר נשיקה. פעם אחת היא מאוד כעסה עלי, כשחזרתי משליחות לאיחוד האירופי בבריסל. היא שאלה למה לא החזרתי איתי את אבא.

"רוני הדאיגה אותי בהתחלה בגלל הזיכרונות מהחטיפה. היא ראתה, צעקה, מבינה ומתגעגעת. ככל שהזמן עובר גם עלמא תופסת דאגה. היא מכירה את אבא שלה רק מתמונות, ולא תזהה אותו כשיחזור. כל הזמן אומרים לי שהיא קטנה, אבל זה הכי נורא. עוד רגע היא חצי שנה בלי אבא שלה. ב־31 במארס היא תהיה בת שנה ובתחילת אפריל תתחיל ספירת ימים אחרת - היא תציין יותר ימים בלי אבא שלה מאשר ימים שהיתה איתו. אני חוששת מהשפעות ארוכות טווח. לעלמא יש חרדת נטישה ופחד מאנשים זרים".

תחזרי איתן לנחל עוז?

"הבית שם הוא מבחינתי מחסן של חפצים שאני לא יודעת אם ארצה אחרי שמחבלים נגעו בהם. לגבי הקיבוץ עצמו, זו תהיה אחת ההחלטות הראשונות שעמרי ואני נקבל כשהוא יחזור. מה שבטוח הוא שלבית שבו התגוררנו אני לא חוזרת".

"רואה את רוני רצה אליו"

את עבודתה של לישי כמנהלת בספיר החליפו מאמצי ההחזרה של עמרי ושאר החטופים. היא נפגשת עם שרים וחברי כנסת, ונוסעת למשלחות בחו"ל מטעם מטה החטופים.

את מרגישה שיש במדינה הקשבה לנושא?

"זו שאלה לא פשוטה. יש ימים שבהם אני כועסת ומרגישה שבממשלה נמצאים אנשים שלא מבינים מה עובר עלינו, שלא קולטים מה מרגישים כשבן משפחה אהוב נחטף לך מול העיניים. יש אחרים שמלאים באמפתיה. אני בעיקר מצפה שאנשים ייקחו אחריות, מראש הממשלה ועד קבינט המלחמה. הממשלה עדיין לא לקחה אחריות על המחדל הגדול ביותר בקדנציה שלה.

"למרות זאת, אני כרגע לא נכנסת למה שהוביל ל־7 באוקטובר כי זה לא יחזיר את עמרי. עוד יגיע הזמן לדין וחשבון. אם הם לא ייקחו אחריות, אז נכריח אותם. זו תהיה מלחמה שלאחר המלחמה בעזה".

"הממשלה עדיין לא לקחה אחריות על המחדל הגדול ביותר. אני לא נכנסת למה שהוביל ל־7 באוקטובר, כי זה לא יחזיר את עמרי. יגיע הזמן לדין וחשבון. אם הם לא ייקחו אחריות, נכריח אותם. זו תהיה מלחמה שאחרי המלחמה"

לדעתך הממשלה עושה מספיק למען שחרור חטופים?

"הממשלה עושה מה שהיא יודעת ומה שהיא יכולה לעשות, אבל זה לא מספיק. החטופים עדיין לא כאן, ובסופו של דבר, הכל נמדד בתוצאה. אני לא פוליטיקאית או מדינאית, אבל הייתי שמחה אם אישה היתה נכנסת לקבינט המלחמה המצומצם. אין לי מושג אם מישהו שם חושב מחוץ לקופסה. התוצאה היא שאני יושבת מולך וחושבת איך אעבור את החודש הקרוב עם יום ההולדת לעלמא וגם לעמרי, שב־11 באפריל יהיה בן 47".

יש סיכוי שיעברו שנים עד שנראה את כל החטופים בבית?

"אין סיכוי. זה לא יקרה. אני לא רוצה לחשוב על זה. דבר אחר ברור לי: לא ייתכן מצב שבו מדינת ישראל ממשיכה להתקיים בלי שהם יחזרו לכאן. איך נקרא לעצמנו מדינה במצב כזה?"

לא פעם תועדו אזרחים יורקים ומקללים את משפחות החטופים. היו לך עימותים כאלו?

"לפני חודש, ביום שבו החזירו את פרננדו מרמן ולואיס הר, היה לי מפגש כזה בכנסת. יצאתי כדי לעשן וניגשו אלי שני אנשים שאני לא מכירה ואמרו, 'נו, מה אתם, השמאלנים, אומרים על זה שחולצו שני חטופים?' הייתי בהלם. הצבעתי על החולצה עם התמונה של עמרי ואמרתי, 'זה בן הזוג שלי, הוא חטוף. הוא נחטף לנגד עיניי ולנגד עיני הבנות שלנו'. אחד מהם התעשת ועצר את השני שרצה להמשיך להתווכח. כשהפגישה בכנסת הסתיימה, ניגש אלי השני, חיבק אותי והתנצל.

"אז יש דברים לא נעימים והפירוק בחברה שב לבעבע, אבל חשוב לומר שאנחנו לא פוליטיים. אנחנו משפחות שרוצות להחזיר את האהובים שלנו הביתה. לא משנה למי הצבענו או במי אנחנו מאמינים, זה לא השיח כרגע. מאחר שחילוץ של 134 איש אינו בא בחשבון, משא ומתן הוא מחויב המציאות".

מה הדבר הראשון שתאמרי לעמרי כשיחזור?

"אני רואה את רוני רצה אליו, ואני יודעת שאחבק אותו, אנשום אותו ואחר כך אשאל שאלה אחת, שתישמע מוזר: 'האם ידעת שכדורים יכולים לחדור את דלת הממ"ד?' היום אני יודעת שאם לא היינו פועלים כפי שפעלנו, כנראה רוני לא היתה איתנו".

Tala@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר