ישראל דוהרת לתהום ואין מבוגר שילחץ על הבלמים

צה"ל. לא היתה תקופה כזאת בתולדות צה"ל. דאגות היו תמיד, לעיתים אפילו דאגות קיומיות. אבל הן תמיד נבעו מאויב, ולא ממי שאמור להיות אוהב. אירועי החודשים האחרונים לא רק טלטלו את הספינה - הם מאיימים לבקע אותה.

מה שפורסם עד כה הוא רק קצה הקרחון. השבר האמיתי עמוק פי כמה. עיקרו במילואים, אבל הוא מחלחל במהירות גם לצבא הקבע. קצינים במערכים שונים אומרים בבירור שהם שוקלים לפרוש או לא להאריך חוזה. רבים מהם מצטיינים, ובהם כאלה שהם מוקדי ידע ייחודיים. אין להם תחליף, בטח לא בשלוף. מדובר בפגיעה נטו בביטחון המדינה. המצב מחמיר גם בצבא הסדיר: ויכוחים פנימיים, סימני שאלה. צה"ל מנסה לגשר על כך בשיחות עם מפקדים. זה כמו אקמול למחלה קשה: פותר בעיות מקומיות, לא יותר.

הרמטכ"ל ניסה להזהיר מפני כל אלה בסדרת שיחות ומכתבים - איש לא הקשיב לו. גם ראש אמ"ן ניסה להתריע, כמתבקש מתפקידו, ונתקל בקיר אטום. הם ביקשו לשקף לא רק את התמונה בצה"ל, אלא גם את זאת שמצטיירת אצל האויב: ישראל קרועה, מסוכסכת, נחלשת, ערוכה טוב פחות למלחמה ומגובה הרבה פחות מבפנים ועל ידי העולם. בהקשר הזה, ההתרחקות מוושינגטון היא קריטית: אויבי ישראל תופסים אותה, במידה רבה של צדק, כנקודה ארכימדית.

זכותה של הממשלה להחליט בניגוד לדעת הצבא. כך זה בדמוקרטיה. אין לממשלה זכות להתעלם מהאזהרות. חובתה להקשיב, לדון ולהחליט. היא לא עשתה את זה, וגם לא עושה, כי אין לה עניין לשמוע. בצר להם, ראשי המערכת החלו לכתוב. יהיו מי שיראו בכך חלק מחובתם המקצועית: את מה שהפוליטיקאים לא רוצים לשמוע - הם יקראו. יש שיראו בכך חלק מהגנה משפטית: הם מכסים את עצמם לקראת ועדת חקירה עתידית, שתקום כדי לדון במחדל העצום שמתרחש מולנו בשידור חי.

הממשלה. ארבעה נושאים הבטיחה הממשלה לקדם: איראן, סעודיה, ביטחון אישי ויוקר המחיה. מתוכם, רק בנושא אחד - הפחות חשוב מביניהם - היא הופכת עולמות כדי להצליח: סעודיה. נעזוב רגע את המחירים שישראל נדרשת לשלם (בעיקר הסכמתה לתוכנית גרעין אזרחית בסעודיה, בניגוד לכל דוקטרינה והיגיון מקצועי שליוו אותה ב־40 השנים האחרונות) - מתבקש לתהות מה עם שלושת הנושאים האחרים.

בצר להם, ראשי מערכת החלו הביטחון לכתוב. יהיו מי שיראו בכך חלק מחובתם המקצועית. יש שיראו בכך חלק מהגנה משפטית: הם מכסים את עצמם לקראת ועדת חקירה עתידית, שתקום כדי לדון במחדל העצום שמתרחש מולנו בשידור חי

מול איראן המצב גרוע, אולי הכי גרוע שהיה בעשורים האחרונים. האיראנים עלו על הסוס, ובחוכמה הם נמנעים מלשעוט אל הגרעין. הם מבשלים את הצפרדע לאט, שתתרגל לחום עד שתמות. את העולם זה לא ממש מעניין. כשיתעורר, אם יתעורר, זה כבר יהיה מאוחר מדי. בעבר ידעה ישראל להשפיע על תהליכים כאלה, אך במצבה הבינלאומי הנוכחי - השפעתה שולית עד שלילית.

על יוקר המחיה והביטחון האישי מיותר להרחיב. מבחינת המשילות מדינת ישראל נמצאת בתהליך התפרקות, ולא רק במגזר הערבי. כל אחד עושה מה שהוא רוצה, בכל מקום, בידיעה שלא ישלם על כך מחיר. המחיר היחיד שאנחנו משלמים הוא בסופר: הוא רק יאמיר עם השקיעה הצפויה בכלכלה, הריביות הגבוהות, שער הדולר ובריחת ההשקעות. שר האוצר, שמצייר תהליך הפוך, צריך לקבל מיידית פרס נובל לכלכלה או לשרלטנות, עם עדיפות ברורה לאופציה השנייה.

בעבר הלא רחוק, עניינים כאלה הדירו שינה מעיניו של בנימין נתניהו. כלכלה וביטחון היו ה־claim to fame שלו. לא עוד. הוא מסרב להקשיב, לראות, להפנים. את מה שיש לו לומר הוא אומר באנגלית. לא אזרחי ישראל שבחרו בו (ואלה שלא) זכאים לתשובות, הם רק מכשיר, או ארנק, או בשר תותחים, תלוי בתקופה. היעד שלו הוא האמריקני הממוצע - הכל בניסיון נואש להגיע לבית הלבן.

עורך המוסף הזה, איתן אורקיבי, קרא לנתניהו השבוע לדבר בעברית, לישראלים. להתראיין, להתמודד עם שאלות קשות, לתת תשובות. זאת היתה קריאה צודקת ונאיבית. נתניהו כבר שנים לא מתראיין בעברית, אלא אם זה כדי לדקלם דפי מסרים לפני בחירות (סטייל "נכריע את חמאס"). הוא מפחד ממראיינים נוקבים ומשאלות קשות. זה נכון שהמראיין האמריקני הממוצע אדיב יותר מעמיתו הישראלי, אבל יתרונו המרכזי במקום אחר: הוא פחות שולט בנתונים ופחות מעורב, ויותר קל לתעתע בו ולמרוח אותו בחצאי שקרים.

המשטרה. הרשת געשה השבוע למראה תמונותיו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, במדי מג"ב במהלך סיור עם המפכ"ל. חלק מהבדיחות נגעו לעברו: למעט פורים, זאת הפעם הראשונה שהוא לבש מדים. חלקן התכתבו עם אירועים היסטוריים: בן גביר נראה שם כבן־דמותו של יצחק רבין בכותל, או של אריאל שרון בסיני.

פוליטיקאים שלובשים מדים יש רק במשטרים אפלים. אי אפשר לטעון שתפקידם של לובשי המדים הוא לציית להנחיות הדרג המדיני, ואז ללבוש את אותם המדים. אי אפשר ללבוש אותם גם כי המדים אמורים להיות נקיים מכל פוליטיקה ומכל פוליטיקאי. ואי אפשר ללבוש אותם כאילו מדובר בחולצה של הקייטנה השכונתית. אלה מדים שצריך להרוויח בזיעה, במאמץ, בעבודה קשה.

המפכ"ל שגה כשנתן לשר הממונה שלו מדים עם תג שם. אני משוכנע שהוא רצה בטוב, אבל התוצאה היתה רעה. היא שוב לימדה שהמשטרה מתרפסת, מרצה, נטולת כיוון. דקה אחר כך היא הצדיקה את כל הסופרלטיבים האלה, כשקבוצת שוטרי יס"מ תל אביב הגיעה להפגין למען חבריה שנחקרו במח"ש. צריך לקרוא את זה כדי להבין את עוצמת האירוע: שוטרים מפגינים (בניגוד לחוק) נגד חקירה (חוקית) באירוע פוליטי (כלומר - תופסים צד בוויכוח).

את התוצאות נראה כולנו ברחוב. המסר מחלחל: לאלימות יש גב, וגרוע מכך - יש מי שמלבים אותה ביודעין. חלקם במעשה, חלקם בדיבור. תקראו את הראיון של יהודה שלזינגר עם יו"ר הקואליציה, אופיר כץ, שמתפרסם במוסף הזה היום. תקראו את הדרך שבה הוא מדבר, בעת הזאת, מול השבר הזה, נוכח הערפל הסמיך שעוטה את עתידנו כאן. אני משוכנע שכץ מתנגד לאלימות, אבל יש מי שיפרשו את דבריו - את הרצון "לנצח את ישראל הראשונה", כך במקור - כאישור לפעול בכל דרך כדי להשיג את המטרה. בין אלה שלא מאמינים תוגרל סדנת נימוסים והליכות בהדרכת רמי בן יהודה ואיציק זרקא.

לא לנצח הם רוצים, אלא לדרוס. לרמוס. לנפץ כל זכר למה שהיה. נשים רגע בצד מיהו האויב הזה שלהם - בוני הארץ ומגיניה, שהפכו את הכלכלה ואת המדע ואת הטכנולוגיה שלה לפלאים עולמיים - ונתהה מה הם רוצים שיהיה כאן במקום. איזה צבא יישאר להם, ואיזו משטרה, ואיזו כלכלה ואיזה חינוך, ובעיקר - איזה עתיד, למען השם. כי נדמה שמול הבולמוס ההרסני שאוחז בישראל רק אלוהים יכול לסייע.

ישראל זכאית ליותר מכל אלה. לשפיות, להיגיון, לביטחון בכל המובנים. כרגע הרכבת דוהרת בכיוון ההפוך, ללא מעצורים. מתבקש שמישהו ירים את בלם היד ויעצור, רגע לפני שכולנו מידרדרים לתהום.