אחד הזיכרונות המוקדמים של יהודית קגן הוא של הסבתא־רבתא שלה, אשת כומר פרוטסטנטית שנודעה בסביבתה בתור "אישה חכמה" - כלומר שם קוד למכשפה - שרה לה בלדה צ'כית עתיקה, מעין גרסה סופר־אלימה של סיפור שלגייה, מלאה בדם ובאיברים כרותים. מן הצד השני הסבא־רבא שלה, כומר שהשתייך לכנסייה האדוונטיסטית - זרם נוצרי המאמין שרוח הקודש עדיין נוכחת בעולם - נחשב בעירו לאדם קדוש, ואף למעין נביא.
כשהיתה יהודית בת 3 החליטו שני הוריה להתגייר, לעלות לישראל ולהתגורר במודיעין. כך קרה שיהודית, צאצאית לנביא ולמכשפה, עברה ילדות ישראלית סטנדרטית למדי, במסגרת העולם הדתי־לאומי־בורגני של מודיעין - כולל לימודים בתיכון פלך היוקרתי, שירות לאומי ונישואים בגיל צעיר. אבל מאז שהיא זוכרת את עצמה משהו תמיד משך אותה אל המופלא, אל הפנטסטי, אל עולמם של השדים ושל המכשפות.
השילוב הזה, בין ההוויה הישראלית היומיומית - ובייחוד זו של העולם הדתי־לאומי הבורגני והמהוגן - לבין עולמם האפל והפרוע של יצורי החשיכה, הוא גם מה שמאפיין את ספרה הראשון, "חרשתא" (הוצאת שתיים). במרכז הספר עומדת אופיר, בת שירות דתייה, על כל המשתמע מכך, כולל עניין שמירת הנגיעה, ההופכת כמעט בעל כורחה ל"חרשתא", כלומר מכשפה רבת עוצמה, המתמחה בלחשים ובהשבעות.
"כשאני מלמדת כתיבה לילדים, אני מספרת שבצ'כיה, בתקופת השלטון הקומוניסטי, היה אסור לבקר את המשטר. לכן כל הסופרים התחילו לכתוב מעשיות, למשל על נסיכה עצובה שאוסרת על האנשים בממלכה שלה לצחוק, ולכן הם מחייכים בסתר, או מנסים לעבור את הגבול ולברוח לארצות אחרות, כדי שהם יוכלו לחייך בחופשיות"
"האמת היא שהגעתי לעולם השדים בעקבות אופיר", אומרת קגן, 31, בראיון שערכתי עימה במוצאי שבת במתחם התחנה בירושלים, כשמוזיקת פופ מזרחי נשמעה ברקע. "כבר מזמן חשבתי על דמות כזאת, של בת שירות דוסית, אבל שהיא גם מכשפה. אחר כך היתה תקופה שכל שבוע הייתי בוחרת פסוק מתוך פרשת השבוע ובונה סביבו סיפור פנטזיה קצר. וככה הגעתי אל הפסוק 'על כן ייאמר בספר מלחמות השם' (במדבר כ"א, י"ד; א"פ). אז כתבתי על בת שירות שמשרתת בספרייה הלאומית, ומגיעה אל הקומה הנסתרת של הספרייה, היכן שמאוחסנים כל הספרים שמוזכרים במקורות ואבדו במהלך ההיסטוריה - למשל ספר מלחמות השם, או ספר תולדות האדם, או ספר דברי הימים למלכי פרס ומדי - ואז קורה מה שקורה והיא גונבת את הספר. ומשם כל הסיפור התחיל להתגלגל".
"זאת הפנטזיה שלנו"
כשקגן מספרת בחיוך שבספר "קורה מה שקורה", היא למעשה מתכוונת למסע מיסטי שאופיר, הגיבורה, יוצאת אליו, ובמהלכו היא נקלעת למאבקי ירושה אכזריים על כס המלכות בעולם השדים, מתוודעת אל התהום האפלה השוכנת מתחת לעולמנו, ונדרשת להתמודד עם שורה של יצורים מאיימים, כולל עירית, שליטת העיר התחתית של סדום - הלא היא אשת לוט הידועה לשמצה; רזזום הרוצחת הקטלנית והחרישית; והורמיז, הטוען לכתר, שד שאפתן וחסר מעצורים שאינו מוכן להתכופף עוד בפני שלטונם של בני האדם.
במהלך הרפתקאותיה אופיר גם נאלצת לשתף פעולה עם דניאל, בעל שם צעיר ומחוספס, שאיתו היא מנהלת יחסי אהבה־שנאה. לאורך הספר קגן מלהטטת בין השכבות השונות של המיתולוגיה היהודית - מהתלמוד הבבלי, דרך ספר הזוהר, ועד למאגיה העממית של יהודי צפון אפריקה - ונעה בין ז'אנרים שונים: מפנטזיה, דרך סיפור חניכה ועד לקומדיה רומנטית. התוצאה היא יצירה מרשימה, פרועה, וגם - אולי באופן מפתיע ביחס לסיפור שעוסק בשדים ובתהום ובמיסטיקה יהודית - ממש כיפית.
"שדים הם הפנטזיה שלנו", היא אומרת כשאני תוהה למה בעצם לעסוק בשדים. "אין הרבה היגיון בלשבת בארץ ולכתוב על שדוני יער ופיות מים, הן יתייבשו כאן! תחשוב למשל על כל ספרי הפנטזיה האלה, שבהם העולם הקסום נראה תמיד כמו ימי הביניים באירופה, עם אבירים ונסיכות וטירות. אבל מה לעשות שאצלנו ימי הביניים היו בעיקר פוגרומים ורדיפות, ולא היה בהם שום דבר קסום? או למשל סדרת נרניה, שבה לוסי פותחת את ארון הבגדים ומוצאת ארץ של שלג נצחי, שבה כל היצורים רק מתפללים לבואו של האביב. לאנשים שחיים באירופה חורף נצחי נראה כנראה כמו הדבר הכי גרוע, אבל אנחנו לא שם. אם לוסי היתה חיה כאן, אולי היא היתה מגיעה לארץ של מדבר ושל קיץ נצחי. בקיצור, רציתי לכתוב פנטזיה שתהיה יותר רלוונטית למקום הזה, פנטזיה יותר יהודית. וככה הגעתי אל השדים".
את מדברת על "פנטזיה יהודית" כדבר שחי וקיים, אבל אני לא בטוח שיש המון דוגמאות אקטואליות לכך, מה שמעלה את השאלה - מה זו בכלל פנטזיה יהודית?
"אפשר לדבר על שלושה מובנים למושג 'פנטזיה יהודית'. המובן הראשון, אולי הכי פשוט, הוא שיתוף השם: אתה רוצה לכתוב פנטזיה גנרית על דרקונים וערפדים? סבבה. אז תקרא לערפדית שלך 'לילית' - והנה, יש לך פנטזיה יהודית. אבל זה, בעיניי, לא כל כך מעניין. הדרך השנייה להבין את המונח הזה הוא לא לקחת רק את השם, אלא גם את הסיפור עצמו: אתה חופר במקורות, מחלץ משם את הסיפורים על לילית ואשמדאי, ואז יוצר סביב הסיפורים הללו סיפור פנטזיה משלך.
"שדים הם הפנטזיה שלנו. אין הרבה היגיון בלשבת בארץ ולכתוב על שדוני יער ופיות מים. הן יתייבשו כאן! תחשוב למשל על כל ספרי הפנטזיה האלה, שבהם העולם הקסום נראה תמיד כמו ימי הביניים באירופה, עם אבירים ונסיכות וטירות. אבל מה לעשות שאצלנו ימי הביניים היו בעיקר פוגרומים ורדיפות, ולא היה בהם שום דבר קסום?"
"הדרך השלישית לתאר פנטזיה יהודית, ולדעתי זו הדרך המעניינת ביותר, היא להתחבר אל זרמי העומק של התרבות היהודית, להבין לא רק מה נכתב על הדמות של לילית במקורות אלא גם מה המקום שלה בתוך הדנ"א של היהדות. איזה צורך היא - ודמויות אחרות מסוגה - באו למלא. וכשמבינים את זה, כבר לא חייבים להיצמד למקורות ולסיפורים שאותן דמויות מופיעות בהם. אפשר לספר סיפור חדש, והוא עדיין יהיה יהודי".
"שדין יהודאין"
במבט ראשון קגן, ירושלמית ואם לשלושה ילדים קטנים, בהחלט לא נראית כמו מכשפה וגם לא כמו סופרת פנטזיה, לפחות לא על פי הסטריאוטיפים המקובלים. אין לה קול צרוד ומעושן, היא לא לובשת שחורים, ואין בדמות שלה - לכאורה לפחות - שום דבר גותי או אפלולי. כבר בתחילת הראיון היא מבהירה שהיא נמצאת כאן על תנאי: ברגע שתקבל הודעה שהתינוק התעורר - היא תיאלץ לקטוע את הפגישה ולשעוט הביתה. כאשר היא לא כותבת, היא עובדת במשרד פרסום ומלמדת בבית ספר, והיא גם אוחזת בתואר שני במנהל עסקים.
אולם לצד הפרסונה הדתית־ירושלמית המהוגנת הזאת, קגן גם מתחזקת פרסונה אחרת, אינטרנטית, של אושיית פנטזיה מקומית ובת־סמכא בכל הקשור לכשפים בכלל, ולכשפים ברוח ישראל סבא בפרט. ברחבי הרשת אפשר למצוא סיפורי פנטזיה פרי עטה, לצד הרצאות שלה מפסטיבלי אייקון בנושאים כמו מאגיה, שדים יהודיים וקערות השבעה. "השדים שלי", אומרת קגן, "הם פרי אהבתם האסורה של המחקר האקדמי והמסורת".
לפני כשנה ייסדה, יחד עם כמה שותפים, את חבורת "שעטנז: יוצרים יהדות פנטסטית". חבורה של כותבים ויוצרים מתחומים שונים ששמו להם למטרה ליצור יהדות פנטסטית יותר, ופנטזיה יהודית יותר. אחד התוצרים של החבורה הוא ספרו של איל חיות-מן (גילוי נאות, חיות-מן כותב במוסף זה) "מסכת תהום" - סיפורו של התנא אלישע בן אבויה, חכם מתקופת המשנה שנכנס אל הפרדס ונעשה ל"אחר".
"אני חושבת שיש משהו מאוד יהודי ברעיון הזה, של יצירה שצומחת מתוך חבורה, מתוך בית מדרש. מין מקום של ויכוח, מקום שבו אתה לא נמצא לבד עם הרעיונות שלך, אלא אתה יכול להשמיע אותם לחברים שסביבך, ותמיד יש להם הערות, או הצעות לשיפור, או שהם אומרים לך 'סיפור יפה, אבל זה לא תואם את מה שכתוב על אשמדאי במסכת גיטין', ומתוך זה היצירה צומחת ומשתכללת".
החיפוש אחר אלמנט ייחודי לפנטזיה היהודית הוא מה שמשך את קגן לנושא של קערות ההשבעה. קערות השבעה, למי שלא עוקבים אחר הפוסטים של קגן בפייסבוק, הן קערות חרס קטנות, שבמרכזן מצוירת דמות של שד וסביבו כתוב טקסט, לרוב בארמית, שנועד לכבול אותו. הפרקטיקה הזאת, שהיתה בשימוש במאות ה־8-4 בקרב יהודי בבל ועברה מן העולם, ממלאת תפקיד מרכזי בספר "חרשתא". אופיר, גיבורת הספר, היא תלמידתה של האישה האחרונה עלי אדמות שעדיין יודעת את סוד הכנתן של קערות ההשבעה.
"יש כאן משהו ייחודי", אומרת קגן. "הקערות הללו הן כמו המטה של הקוסם בפנטזיה האירופית. זו הדרך שבה יהודים נלחמו בשדים. יש כאן משהו ייחודי גם בזה שהאופי של הטקסטים הללו הוא תמיד משפטי - זה מעין חוזה שהשדים כבולים אליו. גם צריך לזכור שבמסורת היהודית השדים לא תמיד נתפסים בתור רעים. זה לא כמו בתפיסה הנוצרית, ששם השדים הם החבר'ה של השטן וכל מה שהם רוצים זה רק לענות אנשים בגיהינום. אצלנו אלו 'שדין יהודאין' - שדים יהודים. השדים הם חלק ממה שאפשר לכנות 'עולם הטבע המורחב'. הם אמנם מזיקים, אבל הם יכולים לפעמים להיות גם חלק מהמשפחה, ולכן אם רוצים לגרש אותם צריך לכתוב להם גט".
סיפור חניכה
העיסוק בעולם הנסתר היהודי נתפס לרוב כמשהו מאוד כבד, מאוד מיוסר. נדמה שתמיד מרחפת ממעל רוחו של גרשם שלום, עם האזהרה שלו בדבר המתח המשיחי ו"העוקץ האפוקליפטי" שטמון בתרבות העברית. אצל קגן המצב כמעט הפוך. אף שיש בספר אלמנטים של אימה, יש בו משהו מאוד קליל.
"טוב, אנחנו הדור שידע את הארי פוטר", היא מחייכת כשאני שואל איך היא מסבירה את זה. "אנחנו דור שיודע שפנטזיה לא חייבת להיות מיוסרת ואפלה. היא יכולה להיות גם כיפית, ולבוא עם הומור. בכלל, אני חושבת שמה שמאפיין את הכותבים בני הדור שלי הוא שאנחנו לא מפחדים מהדמיון. נדמה לי שבתרבות הישראלית כמעט תמיד היתה איזושהי עוינות כלפי הדמיון, כלפי מה שאני קוראת לו 'המופלא'. אם מפני שזה נתפס בתור משהו מסוכן, או כי זה נתפס בתור משהו לא רציני. כי הרי צריך לבנות פה מדינה, ואי אפשר להתעסק בשטויות. זו היתה הנימה השלטת. אם כי", היא מוסיפה לאחר מחשבה, "תמיד היו יוצאי דופן. יש ממד פנטסטי מאוד חזק אצל ביאליק ועגנון, ובדור שלנו יש לך למשל את שמעון אדף, אופיר טושה גפלה, שהרה בלאו".
אז את לא מקבלת את התפיסה שספרות פנטזיה היא ספרות פחות רצינית?
"נדמה לי שאלה שטוענים את זה פשוט לא מוכנים להתמודד עם העומק שיש בפנטזיה", היא אומרת, אחרי שכמעט נדמה שהיא ציפתה לשאלה הזו. "כשאני מלמדת כתיבה לילדים, אני תמיד מספרת להם שבצ'כיה, בתקופת השלטון הקומוניסטי, היה אסור לבקר את המשטר. לכן כל הסופרים התחילו לכתוב אגדות ומעשיות, למשל, מעשייה על נסיכה עצובה שאוסרת על כל האנשים בממלכה שלה לצחוק, ולכן הם מחייכים בסתר. או שהם מנסים לעבור את הגבול ולברוח לארצות אחרות, כדי שהם יוכלו לחייך בחופשיות. ככה זה, ברגע שאתה כותב מעשייה, אתה יכול לכתוב על הדברים שעליהם אסור לדבר.
"הרבה פעמים הפנטזיה מדברת על האמיתות הכי עמוקות שלנו, רק שהיא עושה את זה דרך מסכה. קח אפילו את הז'אנר של פנטזיה לנוער, הז'אנר שנחשב הכי מושמץ והכי נוסחתי. על מה בעצם הוא מדבר? תמיד יש שם סיפור על ילד שמגלה פתאום שיש לו איזה כוח מסתורי שהמבוגרים מסתירים ממנו את קיומו, וכאשר הוא מגיע לגיל ההתבגרות הוא מגלה את הכוח הזה, שהוא בהתחלה מסוכן והרסני, אבל בהדרגה הוא מצליח להתמודד איתו וככה הוא לומד לשלוט במיניות שלו - סליחה, ב'קסם' שלו. וזו דרך לחנוך בני נוער בגיל שבו הם לא מוכנים להקשיב למבוגרים. אני חושבת שיש כאן משהו מאוד עמוק".
אז בעצם את אומרת שפנטזיה היא תמיד אלגוריה? שהשדים בסיפור הם משל לשדים שבנפש?
"אולי", היא צוחקת ואז מרצינה. "אבל מעבר לזה, אני חושבת שסיפור טוב לא צריך להיכתב כאלגוריה. אם הסיפור הוא טוב, אז כל אחד ימצא בעצמו לאיזה חלק בחיים שלו הוא מתייחס. אני חושבת שזה גם ההבדל בין כתיבה טובה לכתיבה דידקטית. כתיבה טובה לא צריכה לחשוב על עצמה במושגים של משל ונמשל. ברגע שאנחנו מדברים ויוצרים עם הארכיטיפים, זה יכול מעצמו להתפתח למשהו מאוד עמוק, עד כדי משהו מרפא ממש".
פורשות חסות
אחד הדברים הייחודיים בספר "חרשתא" קשור בדמותה של הגיבורה: אופיר, המכשפה הצעירה, נראית כמו בת שירות לאומי טיפוסית. היא מסתובבת לאורך כל הספר בחצאית ג'ינס שמטאטאת את הרצפה ועם תיק גב ענקי, היא מקפידה לבדוק תעודת כשרות בכל פעם שהיא מתיישבת לאכול, ובכל הזדמנות היא מסמסת לרב, כדי לשאול אם דבר־מה כשר הלכתית או שמא "יש כאן חשש עבודה זרה". קגן, בעצמה בוגרת שירות לאומי, מבהירה שאת דמותה של אופיר היא דווקא לא ביססה על עצמה.
"אופיר אולי מייצגת מישהי שהייתי יכולה להיות פעם, אילו הייתי פונה אחרת בכמה צמתים בחיים", היא אומרת. "בכוונה כתבתי אותה שונה ממני. יש קסם מסוים בלכתוב דמות שהיא לא אני. אופיר אולי דומה לי בכמה נקודות, אבל היא גם מאוד שונה ממני. אני לא חולקת את השמרנות שלה, את הדוסיות שלה. אני גם לא חולקת את הטעם הקלוקל שלה בגברים".
לצד אופיר יש בספר גם שורה של דמויות נשיות חזקות - טובות ורעות כאחד - שמקיפות אותה: למשל לילית, מלכת השדים; עירית, שליטת סדום; טפת, בתו השדית של שלמה המלך. את מרגישה קרובה יותר לדמויות הללו?
"הדמויות האלה קצת משקפות את החוויה שלי בעולם הכתיבה: כשרק התחלתי לכתוב מצאתי סביבי עד מהרה שורה של סופרות ותיקות ובעלות מעמד - נשים כמו רוני גלבפיש, מאירה ברנע־גולדברג, מעין רוגל - שפרשו עלי את חסותן, עודדו ונתנו לי את הביטחון ואת הדחיפה להמשיך. הנשים הללו, שהיו, כמו בספר, דמויות נשיות עוצמתיות ומעוררות השראה, נתנו לי את הכוח לכתוב, ואני מקווה שיום אחד גם אני אוכל להעביר את הכוח הזה הלאה, לכותבת מתחילה אחרת".
חלק גדול מהספר מוקדש למה שמכונה בז'אנר הפנטזיה "בניית עולם". קגן מפרטת על משפחות השדים השונות, על הקשרים ביניהן, ועל מערכת היחסים המורכבת שמתקיימת בין דיירי "שלושת העולמות" - כלומר עולם האוויר, שאותו חולקים בני האדם והשדים; עולם האש, שבו שוכנים המלאכים ויצורי השמיים; והתהום. לנוכח המאמץ הרב שהושקע בבריאת העולם הזה, אפשר היה להניח באופן טבעי שמדובר בספר ראשון בסדרה, אולם קגן מכחישה. "אף פעם לא אהבתי סדרות של ספרים", היא אומרת. עם זאת היא מודה שהיא כן עובדת כרגע על פרויקט נוסף שקשור לעולם השדים.
"זה ספר נוער, שמדבר על חבורה של נערים שיוצאת לחפש אחר בנו של אשמדאי שנחטף. התחלתי לעבוד עליו מזמן, במחשבה שמדובר בספר קליל ונחמד. אבל מובן שכל הסיפור הזה, שמדבר על חטיפה ועל שבי, קיבל משמעות חדשה ומצמררת בחודשים האחרונים.
"למעשה, הרבה מהדברים שכתבתי עליהם פתאום נקראים עכשיו אחרת: למשל, החלק בספר שבו יש חומה בלתי נראית שמגינה על העיר, ואז ברגע אחד היא נעלמת וכל השדים פורצים פנימה. אולי במובן זה יש קשר בין המציאות שלנו לבין ספרות הפנטזיה: כמו בכל סיפורי הפנטזיה, חשבנו שאנחנו מבינים את העולם ואת עצמנו, ושהכל בשליטה, ושאנחנו מודעים לכל הסכנות. והנה אנחנו פתאום מגלים שלטוב ולרע, אנחנו בעצם לא יודעים כלום".
