רק 50 דקות טיסה מבדילות בין תל אביב לבירת מצרים. 50 דקות של חרדה, חששות וגם התרגשות ממפגש עם יקום ושמו קהיר. במהלך הטיסה הקצרה אפשר להספיק המון: למחוק את האפליקציות הישראליות מהאייפון ולהיפטר מקבלות ומניירות בעברית. אמצעי זהירות מוגזמים? יכול להיות. במצבים כאלה עדיף לנשוף על המים.
צילום: רויטרס
בפעם האחרונה נפרדתי ממצרים בתחילת המהפכה, ב־2011, באותו יום שגמלים רמסו את המפגינים בכיכר תחריר (הקרב ההוא זכה לשם "קרב הגמל"). שעת עוצר, טנקים ברחובות ובכיכרות, ובעיקר הרבה שמחה, גאווה ואופטימיות על הסתלקותו של מובארק - כך נחרתה קהיר המהפכנית בזיכרוני. מה מצפה לי הפעם, כאשר מצרים שוב קמה על גדותיה ומאיימת להתפרץ בכל עת?
שדה התעופה של קהיר, שבדרך כלל עמוס לעייפה - כמעט ריק. מי כבר יגיע למצרים דווקא ב־30 ביוני, התאריך שנקבע על ידי האופוזיציה לתחילת המהפכה השנייה? הטיסה מישראל דווקא מלאה עד אפס מקום, אבל רוב הנוסעים טסים למזרח הרחוק, והעצירה בקהיר נמשכת רק שעות ספורות. הפקידים במכס משוחחים על אירועי הדמים באלכסנדריה ועל מה שצפוי להיות בכיכר תחריר בערב. כולם מצפים ל"מהפכה השנייה" וזה מוזר בעיניי, כי הרי מהפכות הן בדרך כלל ספונטניות. הפיכות צבאיות, מצד שני, לעיתים מתוכננות ליום מסוים שנבחר על ידי הקושרים.
התומך הראשון של מוחמד מורסי, שאותו אני פוגשת כבר בשדה התעופה (אנו מחכים יחד למונית), גם מצביע על העובדה הזאת. פאוזי, בחור צעיר עם כתם כחול במצחו (סימן לאדיקות רבה), מסביר לי שמאחורי ה"מהומות" בתחריר ניצבים "גורמים זרים" שמעוניינים ליצור סכסוך בקרב העם המצרי. הוא מספר לי בהתלהבות על ההישגים של מורסי. "אפילו קופטים נהנו משלטונו. הוא הירשה להם לבנות עוד כנסיות, להבדיל ממובארק שבמהלך 17 שנה לא הנפיק אישור אפילו לכנסייה אחת", מספר לי פאוזי, שלומד באוניברסיטת "אסיוט" שבדרום מצרים.
הנסיעה מהשדה למרכז העיר נמשכת רק 20 דקות. הכבישים כמעט ריקים. מה שלא הצליחו לעשות "הירוקים" המצריים - עשה המשבר הכלכלי. המצרך הכי נדיר במצרים כיום הוא דלק. תחנות דלק רבות סגורות, ליד אחרות אנשים מחכים עם נרגילות ושש־בש, כדי להעביר את זמן ההמתנה הנצחי. אפשר להשיג דלק גם בשוק השחור, אך המחירים בלתי אפשריים, אז עוברים לתחבורה ציבורית, מסביר לי הנהג המשופם. הנהג מרוויח
כ־700-600 לירות מצריות לחודש (כ־100 דולרים) ומפרנס שבע נפשות. המשך של משבר בתחום האנרגיה יכול לעלות לו בפרנסה.
"אל תיכנסו לכיכר"
צ'ק־אין במלון. העובדים כמהים לתיירים ולכן על כל אורח מתנפלים שוער, נער מעלית, כמה פקידי קבלה וכמה מלצרים. כיכר תחריר, שנמצאת במרחק הליכה מהמלון, רועשת וגועשת כמו ים סוער. מהלובי המפואר שומעים היטב את נהמת המיליונים שכבר נמצאים שם. הצלם שלי מוציא את המצלמה לבדוק שהיא הגיעה בשלום, והפקיד שואל אותנו בחרדה: "אתם מתכוונים ללכת לתחריר?" "בוודאי, לשם כך באנו", אני עונה, והוא רק מהנהן בשלילה וממלמל בערבית "זהמה, זהמה" - עמוס מדי, יותר מדי אנשים.
אחרי כמה דקות - אנחנו בכיכר. אין זכר למשטרה או לצבא - רק המון משולהב עם דגלי מצרים צועד מכל כיוון. בחורה צעירה עטופה ברעלה בצבעי הדגל מנופפת בשלט שבו מצוירת קריקטורה: חצי מהפנים שייכות לחוסני מובארק, החצי השני - מורסי.
אני משוחחת עם כמה סטודנטים שצועדים יחד. כל אחד עונד על צווארו תג אדום עם הכיתוב "30.6.2013. מורסי תסתלק". הם רבים על הזכות להתראיין ולהביע את דעתם. סעיד, בחור גבוה וחסון בעל שפם דקיק, מסביר שבעיניו מורסי איבד את הלגיטימיות עוד בנובמבר, כאשר כפה על העם את החוקה המאוסה. "אין כמו אנשי צבא. נאסר היה איש צבא, וגם סאדאת ומובארק. והם היו הרבה יותר מוצלחים ממורסי. אני מקוווה שאנשי צבא ישתלטו על המדינה לפחות לתקופת ביניים", הוא מסביר. חברו, עבד אל־ראזק, מתערב ואומר כי הגנרל עבד אל־פתאח א־סיסי הוא מינוי של מורסי, ולכן הגנרל לעולם לא יעז להיפטר מפטרונו. בין השניים מתפתח ויכוח קולני שמייד מושך את תשומת הלב של העוברים והשבים.
פתאום אנו מוצאים את עצמנו מוקפים במעגל של עשרות אנשים, רבים מהם נערים צעירים, עם מבט של זאבים בעיניים. כמה נערות מצחקקות ולא מעט אנשים מבוגרים נראים מהופנטים על ידי המצלמה שלנו. אחד מהם צועק "אלה אמריקנים!" והקהל מייד מתחיל לקרוא קריאות גנאי. סעיד, אחד הסטודנטים שזה עתה התראיין, מרגיע את ההמון ומסביר שאנו נציגים של "רוסיה אל־יום", הערוץ הרוסי בשפה הערבית. הדבר אינו כך, אך הקהל מתרצה ולאחר כמה דקות של דיון בדבר המדיניות הרוסית בסוריה, עוזב אותנו לשלום. אנחנו מנסים להתקדם עוד קצת ללב הכיכר, אך בן־שיחה שלנו אומר "אל תיכנסו לכיכר. תחכו עד שמורסי ייפול".
האווירה בכיכר שמחה, אך מתוחה מאוד. המפגינים כבר חוגגים בליבם, אך חוששים מפרובוקציות של האחים המוסלמים. מצד שני, לראשונה זה חודשים, בכיכר מורגשת נוכחות נשית. זהו בהחלט פן חיובי, כך היה גם לפני שנתיים, כאשר המהפכה החלה. ולמרות זאת, סעיד עדיין עושה לי סימנים ברורים ואומר: "תסתלקי מהכיכר, המקום הזה אינו בטוח".
כשאנחנו נסוגים, נהרות אנושיים ממשיכים לזרום מולנו לכיוון הכיכר. ב־20:00 בערב מופיעים מסוקים צבאיים בשמיים מעל. הקהל מתפרץ בשאגת שמחה. האנשים מפרשים את הצעד כאות תמיכה מהצבא. לקראת 22:00 בלילה, כבר ברור שההפגנה עלתה על כל הציפיות של האופוזיציה. הכיכר מוארת על ידי לייזרים וזיקוקי דינור. מורסי, בשלב זה, עדיין נשיא, אך מצרים כבר חוגגת את התפטרותו.
בזאר נגד מורסי
בשעות הבוקר ביום שלמחרת, קהיר נראית כרגיל. צפירות של מכוניות נמהלות בצעקות "רובהביקיה, רובהביקיה" - האלטזאכן המצרי; אנשים ממלאים עד אפס מקום את האוטובוסים ואת מוניות השירות שנושאים אותם לרבעים השונים של קהיר. אנחנו עוברים בכיכר המנומנמת שכמעט ריקה מאדם; המפגינים היו פה עד השעות הקטנות של הבוקר. עכשיו הם ישנים, ובצהריים שוב יחזרו ויישארו פה עד שמורסי יתפטר. לפחות זה מה שכתוב על השלט הענק הנישא ב"מוזיאון המהפכה".
המוזיאון של המהפכה הוא אוסף של קריקטורות, עלונים, סטיקרים ושאר תוצרת מהפכנית. על הקמת המוזיאון שוקדת משפחה אחת - אם נמרצת וחמשת ילדיה, כולם בגילי העשרה. הילדים מראים בשמחה את האוסף, אחר כך מצביעים על הפנים הצעירות של מפגין שנהרג לפני כמה שבועות - "על ידי הבריונים של מורסי". גם הם לא מתכוונים ללכת לשום מקום ולפי מיטב מסורת האירוח המצרי, מזמינים אותנו להתכבד בארוחת הבוקר הדלה שלהם. פיתות ופול, אלא מה.
אנחנו מסרבים בנימוס וממשיכים בדרכנו, לרבעים האחרים של קהיר, שאינם תחריר. נסיעה של 15 דקות במונית לבנה־שחורה שכנראה זוכרת לפחות שני נשיאים מלבד מורסי - והגענו למסגד אל־חוסיין, שבו על פי המסורת קבור ראשו של חוסיין, נכד הנביא. נשים רבות באות לכאן לבקש ברכה ולהתפלל לבנים זכרים. אפילו היום, בעיצומו של סיבוב מהפכני עצום, יש כאן תיירים מוסלמים - ממלזיה, מאינדונזיה ומטורקיה. זה היה חלומם של מוחמד מורסי וחבריו - תיירות איסלאמית שאינה מחללת את הקודים המוסריים של המצרים ומבקרת יותר במסגדים ופחות בעתיקות פרעוניות.
אבל בבזאר הסמוך למסגד, ברחוב מוסקי, הסוחרים אינם מרוצים. כאן רוצים תיירות מערבים מארה"ב, מרוסיה ומיפן. התמונות הקוראות להפלתו של מורסי תלויות בכל מקום. אחד הסוחרים מספר לי שהוא לא מכר שום דבר כבר שבוע, שני מתלונן שהאיסלאמיסטים מאיימים להרוס את התיירות. "אני אדם מאמין, אך זהו עניין שלי ורק שלי - כמו שאמר גמאל עבד אל־נאצר - הדת לאלוהים והמולדת לכולם", כך מסביר הסוחר.
נאצר הופך לדמות פופולרית ומאחדת מיום ליום. נדמה שהמצרים מיהרו לשכוח את המדיניות הכושלת ואת חוסר האונים של הנשיא הנערץ, רק כי אין בנמצא דמות אהודה שיכולה שוב לאחות את השבר. "פיתנה", מלחמת האחים, מפחידה את כולם. שפיכות הדמים באלכסנדריה בשבוע שעבר זיעזעה את האנשים, שממהרים להדגיש כי הם אינם שונאים את האחים המוסלמים או את הסלפים. כך לפחות לפני המצלמות. בשיחות פרטיות רבים לא חוסכים מילות גנאי וגם בדיחות על התנועה האיסלאמית. "האחים המוסלמים הם כמו חצבת. חולים בזה פעם אחת, ואחר כך זה כבר לא מפחיד", גורסת הבדיחה הפופולרית בכיכר תחריר.
פילוסופיה של מהפכה
עוד לילה עמוס בתחריר, עוד בניין שרוף של האחים המוסלמים בשכונת מוקטאם, עוד שמונה הרוגים ברחבי המדינה. אנחנו מגיעים בבוקר למוקטאם, כדי לצלם את הנזק שנגרם למבנה. איש מהאחים המוסלמים אינו בנמצא כדי לאמוד את הנזק. זו אינה השעה היפה של התנועה. ממוקטאם אנחנו נוסעים לכיוון ארמון הנשיאות "איתחאדיה", שם, במהלך יומיים, הפגינו תומכי "האחים". כמו בתחריר, כאן כולם שמחים לשוחח. "זהו קשר נגד העם המצרי, בחרנו את האחים המוסלמים ואת מורסי ועכשיו המערב מנסה לכפות עלינו שוב את הכללים שלו ואת האנשים שלו", אומרת לי חדיג'ה, אישה בגיל העמידה העטופה בגלבייה שחורה ובמטפחת חומה שמכסה את פלג גופה העליון. היא מסרבת להצטלם אך בשמחה פורסת את משנתה. "לא גנבנו את המהפכה, אלא הרווחנו אותה ביושר במהלך 80 שנה", היא אומרת, "מורסי היה בשלטון רק שנה; הוא קיבל ירושה כל כך קשה, איך אפשר לשפוט אותו על פי השנה הזאת? אלה הם אנשים של מובארק שמנסים לחזור לשלטון. לא מדובר במהפכנים".
הצבא מציב למורסי אולטימטום - 48 שעות להידברות או מפת דרכים שכנראה תוביל לסיום שלטונו. בתחריר שוב צוהלים. קשה להאמין שבלילה שאחרי הגיעו לכיכר עוד יותר אנשים מבעבר. אם יש שני דברים שאינם אמינים במצרים - אלה הם לוחות זמנים ומספרים. כל שעה היא שרירותית וכל מספר הוא גמיש. לפני כמה ימים תנועת "תמרוד" הודיעה שאספה 15 מיליון חתימות נגד מורסי, היום זה כבר 22 מיליון. תומכי מורסי מתגאים ב־26 מיליון. כל אוכלוסיית מצרים היא 85 מיליון, כולל ילדים ותינוקות. כ־40 אחוזים אינם יודעים קרוא וכתוב. אבל בתחריר אף אחד לא מייחס לזה יותר מדי חשיבות.
ביום שעזבנו את קהיר, בכיכר נהדה שליד אוניברסיטת קהיר, שבה ניצב הפסל הסימבולי "מצרים מתעוררת", נהרגו 16 איש. זהו מחיר הדמים שמצרים ממשיכה לשלם. הפסל מציג אישה פלאחית שביד אחת מורידה את הרעלה ובשנייה נשענת על ספינקס, המשקיף אל המדינה המתעוררת שממשיכה לפלס את דרכה בתוך האפלה. ביום למחרת עזיבתנו את העיר, הצבא הדיח את הנשיא מוחמד מורסי. גם לאחר הודעת ההדחה, מהפכה 2.0 ממשיכה להכות גלים.
קסניה סבטלוב היא פרשנית וכתבת בערוץ 9טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו