ביום שבו עזב את הכנסת, בעיצומה של קריירה ענפה כפוליטיקאי, כפובליציסט וכמשפטן, ולאחר לא מעט ספרי עיון שיצאו תחת ידו, התיישב שר החינוך לשעבר וחתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, נטל את העט וכתב את המשפט הראשון מספר הפרוזה "השמיכה" (הוצאת שוקן). רבים מבני דורו, אנשים ששיגשגו בתחומם, מצאו עצמם כותבים למגירה ואף ניסו כוחם בפרסום, אך עבור רובינשטיין, כיום בן 81, שהוציא לאחרונה את ספר הפרוזה השישי במספר - "השמש השחורה" (זמורה־ביתן), זו היתה בדיעבד יריית הפתיחה לפרק נוסף בחייו.
"קודם לכן לא העזתי לחלום על כך, לא האמנתי שיש לזה סיכוי, אבל כנראה איפשהו הרעב קינן בי", אומר רובינשטיין היום על המשפט הראשון ההוא, "אחרת קשה להסביר את העובדה שהתחלתי לכתוב בגיל שבו אחרים כבר מפסיקים".
ספריו של רובינשטיין שונים מאוד זה מזה, אך אם צריך למצוא קו מחבר ביניהם, יהיה זה האמפתיה לבני אדם לצד ביקורת חברתית. שתיהן באות לידי ביטוי בעלילות רב־קוליות, שבהן באות לידי ביטוי מגוון קבוצות בחברה הישראלית. רובינשטיין מעיד כי מכל ספריו, "השמש השחורה" היה הספר הקשה ביותר שכתב: "בדרך כלל אני כותב מהר, העלילה כבר כולה בראשי והמילים זורמות מעצמן, אך כתיבת הספר הנוכחי היתה רוויה בהתחבטויות לא פשוטות".
מדוע, לדעתך?
"אני מניח שהדבר שהטריד אותי בעיקר היה העובדה שהדמות הראשית שלי היא אדם שמתערער והולך, וכבר לא ברור אם הסיוט שהוא חי בתוכו הוא יציר נפשו המסוכסכת או שמא המציאות עצמה היא סיוט. רציתי ללכת איתו עד הסוף, אבל גם לשמור על אמינות הסיפור, מה שחייב הכרעות לא פשוטות".
מראות שנצרבו מפיגוע
רובינשטיין, שהשבוע קיבל מטעם קרן אייסף פרס על תרומה לחברה הישראלית, משקיע בימים אלה את עיקר זמנו בספר מחקר שאותו הוא כותב עם סטודנט לשעבר על האקדמיה, ובו הם חוקרים את חופש האקדמיה ועצמאותה, את מעמד הסטודנט ואת הנגישות להשכלה הגבוהה. כשהוא אינו קורא או צופה באופרה ובתיאטרון, גם הפרוזה אינה נזנחת והוא מעיד כי עשרות סיפורים מתרוצצים בראשו. "אני לא יודע איך אני מספיק לעשות הכל", הוא אומר, "אני מניח שאני עוסק בדברים שקרובים לליבי, ואז אני עושה אותם בשמחה".
החומרים שבהם הוא עוסק ב"השמש השחורה" אינם קלים לעיכול. השנים הן שנות האינתיפאדה השנייה, והציבור מתקשה להסתגל למראות התופת ולמציאות של חוסר ודאות וזוועה. שאול, גבר מבוגר, איש משפחה בורגני, מסרב להאמין שגדעון, חברו הטוב מילדות ומי שלמעשה קלט אותו כשעוד היה עולה חדש וצנום מפולין, נהרג באחד מפיגועי ההתאבדות. תוך כדי שוטטות בתל אביב מתערער שאול והולך למגינת ליבם של אשתו, כמו גם של סטלה, אלמנתו של גדעון ואהבתו הנכזבת של שאול.
מתוך המרקם הרגיש הזה צפים סיפורי העבר של הגיבורים, סיפורי הישרדות טראומטיים של מלחמה ועלייה לצד סיוטים שחווה הגיבור. אלה וגם אלה תורמים לטשטוש גדל והולך בין חלום רע למציאות מבעיתה, אם כי המחבר זורע גם קטעי הומורסקות והווי הנקשרים בטירוף ומרחיבים את הסיפורים הקשים לכדי הוויה עמוקה.
"כשר נכחתי במלון המלך דוד מייד לאחר שהתרחש שם פיגוע. היו שם מראות קשים שנצרבו בי", מספר רובינשטיין, "במובן מסוים לא במקרה נקשרים עבורי פיגועי ההתאבדות עם זיכרונות הגיבורים מימי מלחמת העולם השנייה. בשניהם אנחנו חווים את השרירותיות, את האבחה החדה שהופכת את החיים לחלוטין לבלי שוב".
האירוע הזה הניע אותך לכתוב את הספר?
"אני לא בטוח. נראה לי שמה שהעסיק אותי במיוחד הוא הרגע שבו אתה מתבשר על אובדן. תמיד יש בו שביב של שנייה שבו אתה מסרב לעכל את הבשורה הרעה. לקחתי את השביב הזה וניפחתי אותו לכדי הוויה שלמה".
"בצמצום יש המון כוח"
רובינשטיין עוסק לא מעט בגבריות הישראלית. הגברים שלו חלשים ומתפוררים, ואילו הנשים עשויות מפלדה. לדבריו, בספרו החדש "יש מעין עיסוק פרודי בדמות הצבר, על דור תש"ח שקידש את הגברי והרחיק את הגלותי. גדעון הוא אידיאל של הצבר, מעין גוי יהודי. אבל הוא נחלש והולך וכמובן נפגע, וגם שאול שוקע והולך בתוך המציאות שהוא בונה, בעוד אשתו רואה בזה פינוק. גם דמויות המשנה הנשיות הן נשים שנאלצו לשרוד בכל מחיר, ועבורן האפשרות להשתגע אינה קבילה לעומת כל מה שחוו".
העובדה ששאול, גיבור "השמש השחורה", לא מרפה מהטירוף שאוחז בו, הופכת את אפשרויות הקריאה בספר למגוונות; יש שיראו בו ספר בעל אלמנטים בלשיים, אחרים יתמקדו במניפה החברתית שכוללת בתוכה עולים מול צברים, ערבים מול יהודים ומגוון של שפות ומנהגים, ויש כאלו שיימשכו אחר המימד הפסיכולוגי, שאותה מדגישה אחרית הדבר שכתב פרופ' מריו מיקולינסר.
"אחרית הדבר עוסקת בעלילה מנקודת מבט אוניברסלית", אומר רובינשטיין, "הרי כולנו מדחיקים ומכחישים ברמה מסוימת, אך שאול לוקח את ההכחשה רחוק יותר. מצד אחד מעשה כשלו מדגיש את ההכחשה, אך מנגד, בקיצוניותו הוא דווקא מאיר באור ביקורתי את העובדה שהבנו את אישיותן של הדמויות האחרות עד שכבר הטמיעו אותן לחלוטין בלי להתמודד איתן. אולי דווקא ההכחשה הטוטלית עשויה להביא להתמודדות ישירה ומשמעותית יותר מול המוות?"
כמו ספריו האחרים, גם "השמש השחורה" בולט בסגנון מינימליסטי; משפטים קצרים הכתובים בלשון הווה. "אני מאמין באמירות קצרות ותמציתיות, שוקל לגבי כל מילה את הכרחיותה", מבהיר רובינשטיין, "בצמצום יש המון כוח, מה גם שהאירועים מדברים בעד עצמם וכל תוספת מיותרת גורעת. כל מה שצריך הוא סיפור טוב ומעניין. על הבסיס הזה אפשר לבנות מגדלים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו