הבור שבו הסתתרו המורעבים

לה היו ימים אפלים וקודרים, פרק בתולדותיה של ירושלים, שסיפור המצור וחורבן בית המקדש השני, כפי שמקובל לספר אותו בדורנו, מעדיף לדלג עליו, או לפחות להצניע אותו: בחודשים שקדמו לחורבן בית המקדש השני שרר בירושלים הנצורה רעב כבד. נשים חטפו אוכל מפי בעליהן, בנים מפי אבותיהם ואמהות מפי עולליהן. מהמורדים שלחמו בצבא הרומאי, הוציא הרעב הזה את כל הרוע שבני אדם מסוגלים להוציא מעצמם. 

עכשיו, בשבוע שבו חל צום י"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני חורבן המקדש בתשעה באב, נחשפת לראשונה על ידי רשות העתיקות ואלע"ד (אל עיר דוד) עדות ארכיאולוגית המאששת לכאורה את התיאורים ההיסטוריים הקשים על הפרק הבלתי מחמיא הזה בתולדות עם ישראל. 

בימים אלה ממש התגלה לא הרחק מהפינה הדרום־מערבית של חומת הר הבית (מחוצה לה) בור מחבוא, ששימש כנראה את אחת המשפחות, שחיה בעיר לפני כ־2,000 שנה לצורך סעודותיה, מחשש שהמורדים ישדדו ממנה את מזונותיה. העדויות נסיבתיות, אבל הסבירות, כך על פי הארכיאולוג אלי שוקרון החופר באזור כבר שנים רבות - גבוהה. הממצא יוצג על ידי שוקרון בכנס מגלי"ם ביום חמישי הבא.

ספרו של יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", מקדיש דפים שלמים להתנהגות המורדים בשבועות שקדמו לחורבן בית המקדש. פלביוס מתאר שם כיצד ארבו המורדים לתושבי ירושלים, כמעט בכל מקום, כדי לגזול מפיהם את שיירי המזון המעטים שנותרו להם. מי שמבקש לרדת לעומקה של תגלית המחבוא, הנחשפת כאן לראשונה, חייב לחזור אל הטקסטים הקשים ההם.

"כל אימת שראו בית מוגף", מספר פלביוס, "היה להם (למורדים; נ"ש) הדבר לאות כי בני הבית אוכלים דבר מה ומייד שברו את הדלתות, פרצו פנימה וכמעט חנקו את האנשים בנסותם להוציא את הפירורים האחרונים מגרונם. זקנים הוכו בעודם נאחזים בפת לחמם", הוא מתאר, "נשים נגררו בשיער ראשן בנסותן להסתיר את אשר בידיהן, זקנים וגם עוללים לא זכו לחמלה. הם הרימו את הפעוטות שנצמדו לפירורי האוכל והטיחו אותם בקרקע. אל מי שהקדימו ובלעו לפני פריצתם את האוכל שעמדו הללו לגזול, נהגו הליסטים במשנה אכזריות, כאילו נעשה להם עוול. נוראים היו סוגי העינויים שתיכננו בחיפושיהם אחר מזון".

התגובה הטבעית של התושבים, לנוכח התנהלות הזוועה הזאת של המורדים, היתה להסתתר, ולאכול בסתר. בן מתתיהו מעיד על אנשי ירושלים כי "העשירים באיפת חיטים והעניים באיפת שעורים, הסתגרו בפינות בתיהם החבויות ביותר, מקצתם טרפו אחוזי בולמוס את גרעיני התבואה כמות שהם, יתרם אפו אותם, ככל שהתירה להם זאת שעת הדחק והפחד. בשום בית לא נערך שולחן. הם חטפו את הלחם מן האש ובלעו אותו אפוי למחצה".

לאחרונה, כאמור, בפעם הראשונה בתולדות החפירות הארכיאולוגיות בירושלים, נמצאה אולי עדות ארכיאולוגית ראשונה לרעב הגדול והנורא הזה שאותו מתאר בן מתתיהו - מקום מחבוא שאליו נמלטה משפחה רעבה אחת בירושלים מפני המורדים. 

זהו בור מים קטן מחובר בפיר לבית מגורים שפעם היה קיים מעליו. על קרקעית הבור נמצאו שלושה סירי בישול מחרס, ועל אחד מהם ציפוי דק של חומר אורגני שרוף (כנראה מזון), ולצידם נר חרס, קטן במיוחד, שיכול להאיר רק את האוכל, אך לא את האוכלים, כדי שלא ייחשפו חלילה לרומאים.

"מחבוא הרעבים"

חושף התגלית הוא הארכיאולוג אלי שוקרון, החופר כבר שנים רבות את עיר דוד. הממצא הזה, כמו ממצאים רבים מסעירים באותו אזור מהשנים האחרונות, נמצא אף הוא בשטח המצוי בקצה מנהרת הניקוז, שמתחת לרחוב ההרודיאני העולה מבריכת השילוח שבעיר דוד אל אזור הפינה הדרום־מערבית של חומת הר הבית, למרגלות חומות ההר. 

חפירת תעלת הניקוז הזאת עדיין נמשכת, ולרוב אורכה כבר הוסדרה כיום אפשרות להלך ולבקר. החופרים מתחת לפני הקרקע, אנו מפרסמים כאן לראשונה, כבר הגיעו עד לגבול מעלה המוגרבים התוחם את עזרת הנשים של רחבת הכותל המערבי מדרום. זהו גם גבול רישיון החפירה שלהם, אולם משם אפשר להמשיך לזחול עוד במחילה צפונה, בהמשכה של מנהרת הניקוז, עד למקום שאליו הגיע צ'רלס וורן במאה ה־19, מתחת לעזרת הגברים של רחבת הכותל כיום. 

בדרך אל בור המים הקטן, "מחבוא הרעבים", חשפו שוקרון ופועליו שורה של מקוואות חצובות בסלע מהתקופה שקדמה לבניית הכותל המערבי, שרידים לשכונת מגורים שהיתה במקום ונהרסה לטובת בניית חומת התמך המערבית של הר הבית - היא הכותל המערבי. את שכונת המגורים הרסו; את התושבים פינו; אבל את המקוואות שנחצבו בסלע הטבעי לא היה אפשר לפרק, ובמקומות מסוימים פשוט מילאו את המקוואות בעפר ובנו עליהם את הכותל. 

עכשיו, אחרי שנחשפו יסודות הכותל המערבי, נחשפו גם המקוואות הללו.

אלא שאז, כשהמשיכו החופרים להתקדם לכיוון צפון־מערב, נשמט לפתע מקושו של אחד מהם ונבלע בבטן האדמה. חבריו האירו בפנס לעבר החלל שנפער מתחתיהם והבחינו שמדובר בבור מים. הם הסירו מפתחו אטימת אבנים ומלט שחור (האופייני לימי הבית השני) והשתלשלו פנימה. בפנים המתינה להם הפתעה נוספת - פתח נוסף, אטום אף הוא. הם פרצו גם אותו, וגילו שבור המים הגדול מחובר לבור מים קטן יותר. שם, על קרקעיתו, התגלו הסירים והנר - "מחבוא הרעבים".

"חיזוק משני מקורות שונים"

בקינות הנאמרות בבתי הכנסת בתשעה באב, שבחלקן מתייחסות גם לחורבן הבית השני, נכללים תיאורי רעב דומים לאלה של בן מתתיהו ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים". ההיסטוריון הפרופ' יונתן פרייס, איש אוניברסיטת תל אביב, אחד המומחים הגדולים לתקופת המצור על ירושלים ולכתבי פלביוס, מציין כי גם במדרשים, בייחוד במדרש "איכה רבה", מופיעים תיאורים קשים דומים. "גם פלביוס וגם המדרשים מספרים לנו את אותו סיפור נורא, ובכל פעם שיש לנו שני מקורות שלא השפיעו זה על זה, שהם עצמאיים, ממקומות שונים ומעידים על אותו דבר, אפשר לייחס להם אמינות רבה", אומר פרופ' פרייס. "הרעב הגדול שנמשך כמה חודשים", לדבריו, "החמיר אחרי שהמורדים שרפו את מחסני המזון על רקע מלחמת כנופיות שהתנהלה ברחובות העיר ירושלים".

אחד התיאורים הקשים לקריאה אצל בן ממתיהו, שיש בו כדי להמחיש את השיגעון שאליו הביא הרעב את תושבי ירושלים ומעניהם, המורדים הרעבים אף הם, נמצא בספר השישי של "מלחמות היהודים", המגולל את המאורעות בחודש תמוז, שבועות אחדים לפני החורבן.

"אפילו הקרובים אל קיצם לא זכו שיאמינו להם שהם חסרי כל, והליסטים ערכו חיפוש מדוקדק גם בגופם של הגוססים, אולי הסתיר מי מהם דבר מאכל תחת כנף בגדו והוא רק מתחזה למת", נכתב שם. "ככלבים שוטים, בפה פעור מרעב, שוטטו בעיר אנה ואנה ומעדו, הלמו בדלתות כדרך השיכורים, ואובדי עצות פרצו לאותם בתים עצמם שתיים ושלוש פעמים בשעה אחת. בשל מצוקתם נעצו את שיניהם בכל דבר, ליקטו דברים שאינם ראויים למאכל אף למטונפות שבחיות הפרא, והשפילו את עצמם בנסותם לאכול אותם. לבסוף, לא נמנעו אפילו מעור החגורות והסנדלים... אך למה זה אספר על הבושה שבכרסום דברים נטולי רוח חיים מחמת הרעבה? הרי עומד אני לספר מעשה אשר לא סופר כמוהו בדברי היוונים ולא בדברי עמים אחרים - סיפור מצמרר לספרו ובל ייאמן לשומעו".

"אישה אחת מיושבי עבר הירדן", כותב פלביוס, "מריה בת אלעזר שמה, מן הכפר בית אזובה, ומשפחתה מיוחסת ועשירה, נמלטה עם שאר בני כפרה לירושלים ועימם נלכדה במצור. את רוב רכושה אשר צברה שהעבירה עימה מפראיה לירושלים - גזלו העריצים, ושומרי ראשם פרצו יום יום לביתה ושדדו את חפצי הערך שנותרו לה ואת מעט המזון שהצליחה להשיג. כעס רב תקף את האישה המסכנה... היא אחזה בילדה - תינוק שעדיין הניקתו - וכה אמרה אליו: "עוללי המסכן, לשם מה אשמור עליך לעת מלחמה, ורעב ומלחמת אחים... באמרה את הדברים הללו המיתה את בנה ואחר כך צלתה אותו ואכלה את מחציתו..."

מי אשם ומי פושע?

כששוקרון הגיע אל בור המים הקטן, צפו ועלו בראשו תיאורי הרעב הקשים של בן מתתיהו והוא קפא על מקומו. בשונה מסירים ומכלי אוכל דומים שנמצאו על קרקעית מנהרת הניקוז, שאותה בן מתתיהו מתאר בצורה מפורטת במקומות אחרים בספרו (באותם מקומות, הרומאים ביקעו בכידונים את תקרת מנהרת הניקוז, חשפו את המורדים וחיסלו אותם), הרי שבור המים הזעיר, מתחת לבית מגורים ובקרקעיתו סירי הבישול הריקים ונר קטן למאור, יכולים להתיישב היטב עם עדותו של בן מתתיהו על האוכל והאוכלים "בפינות בתיהם החבויות ביותר", מפחד המורדים.

הבור הזה מתאים באופן מיוחד לתיאור הזה, מכיוון שהפיר שעולה ממנו למעלה אינו נמצא מעל מרכזו, אלא בצד, וגם נר המאור שנמצא שם, הוא כאמור מהסוג ששופך אור חלש בלבד, שלא כמו נרות גדולים יותר שנמצאו באזורים סמוכים ובמנהרת הניקוז. במקום גם לא נמצאו עצמות אדם, כך שאין מדובר במסתור שבו מצאו את מותם המורדים. לעומת זאת, נמצאו שם מטבעות מהשנה הראשונה, השנייה והשלישית למרד השני (68-67 לספירה) . 

שוקרון סבור לפיכך כי "בסבירות גבוהה - לפנינו עדות ארכיאולוגית ראשונה התומכת בטקסטים הקשים של בן מתתיהו, שתיעד את הרעב הגדול בירושלים ערב חורבן בית המקדש השני, ואת רדיפת האוכלוסייה היהודית על ידי המורדים, שאיבדו צלם אנוש, בחיפושיהם אחר האוכל".

הפרופ' פרייס, שעימו שוחחנו השבוע בעקבות הגילוי, מציין כי התיאורים של פלביוס כה קשים עד שהיסטוריון דגול כמו יצחק בער פירסם לפני כ־40 שנה בכתב העת "ציון" מאמר שהטיל ספק ברבים מהתיאורים של פלביוס, וטען כי חלק מדבריו הם המצאה וחיקוי והעתקה מהיסטוריונים אחרים. אבל לדברי פרייס, "העובדה שגם המדרשים וגם באופן חלקי היסטוריונים אחרים כוללים בתיאוריהם את התמונות הקשות הללו - מלמדת שהדברים אכן התרחשו.

"עצם העובדה שאצלנו לא מרבים לדבר על כך", מעיר פרייס, "נובעת מכך שבמסורת שלנו, המרד הגדול וחורבן הבית נתפסים כפשע גדול של הרומאים נגדנו, שהם הפושעים ההיסטוריים שהביאו עלינו את תחילת הגלות השנייה, ושאנו הסובלים. להתעכב על תיאורי הרעב הגדול והתנהלות המורדים נגד האוכלוסייה בירושלים - זה להכניס גם את עצמנו למשבצת האשמים והפושעים, מה שכמובן לא פופולרי באופן מיוחד". ועדיין, לדברי פרייס, "מדובר באמת היסטורית, שכמובן אינה מוחקת את פשעי הרומאים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו