אימה והומור - אלה שני היסודות המכוננים את ספר השירה הרביעי של מתי שמואלוף, "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים). למן הכותרת, דרך האיור המבעית והמחויך שיצר רותם מקריית גת ועד לשירים עצמם, קוראיו של שמואלוף נכנסים בשעריו של עולם מבשר רעות, מסויט אך גם משועשע ומודע לעצמו.
לא צריך להיות חובב שירה אדוק כדי ליהנות, להתווכח ולחוות את ספר השירה הרביעי של שמואלוף - והאחרון לדבריו - שיושק היום (רביעי, 20:00) בברנר 2 בתל אביב. די לאהוד ולחרוד לגורל המילה הכתובה, שבספרו זה פושטת ולובשת צורה חליפות; פעם מטאפורה בלתי נעימה להידרדרותה של השפה, פעם עדות למצבו של עולם השירה ולפעמים היא לובשת בשר ודם ומתפקדת כמראה למצבן של שלל קבוצות זרות ומודרות בחברה.
שמואלוף, כאמור, מעדיף את האימה שלו מנוקדת בהומור מריר־חמצמץ, נגיש אך לא מתנחמד. "חי בשירת המזרח התיכון / אבל לא מוצא את הדרך לביתי", הוא כותב בשיר "מי רוצח את הילדה במחסום ובלא משפט", "מביט באירווזיון ולא מוצא את שפת סבתי / ובגביע אירופה לאלופות אין משוררות שקופצות לדאנק / אנא עיזרו לי להגיע חזרה לשורה מבלי לוותר על גלות הפאנק".
"אני מרגיש שהספר הנוכחי יותר קומוניקטיבי ומשוחרר", מסכים שמואלוף. "כשיצא ספרי הקודם הרגשתי שהרבה מהשירים נותרו חבויים; כנראה היה קשה לקרוא אותם. הפעם היה לי רצון עז ליצור גשר עם הקורא, ולכן הספר הנוכחי הרבה יותר אלסטי ויש בו מימדים שחותרים לאזן את הזעם, למשל הומור שחור ואירוניה. יש משהו בכתיבה של ספר רביעי, אחרי ניסוי וטעייה, הטלת ספק, התקבלות ודחייה; אתה מרגיש מיומן יותר; מסוגל לכתוב על גיהינום בלי להיות בתוכו".
יש תחושה שלכותב אין ביטחון שמישהו אכן מאזין לו.
"הספר כתוב בווליום גבוה. יש בו רגעים של זעם על הקורא, על האמנות, על כל מי שאמור לאשר. יש רגעים של אי הבנה וחוסר אונים, כשהשפה נהיית בלתי מובנת וסתומה. לעומת זאת יש מקום שרוצה ליצור מחדש את העולם במילה. העולם האינטרנטי היום, למשל, מורכב מיקומים רבים שהם סגורים בפנינו. ברוב משחקי המחשב הרחובות ריקים והחנויות סגורות. גם השפה הסתגרה בפנינו - מהי, למשל, 'ארוחת עסקים'? כיצד המושג 'עסקים' השתרבב לתוך המזון שלנו? אני מנסה לפרק ולבנות את הלגו שהוא השפה שלנו, למצוא את הסיפור המורכב שמאחוריה".
ועם זאת, אתה אמביוולנטי ביחס לעולם שהמילה יכולה ליצור.
"חלק מיצירת עולם הוא להראות את התבוסה, הקינה, ההתפרקות שבו. בעולם שנוצר עבורי בספר יש משהו מאוד מסויט, אך אני מאמין שצריך לקחת את מה שהגוף דוחה ולהחזיר אותו למרכז, כי צריכים להביט בזה. זו המשימה שלי כפי שאני רואה אותה".
"להמשיך להיות מופתע"
העשור האחרון היה אינטנסיבי ביותר עבור שמואלוף, בן 41. בין היתר, הוא ערך את כתב העת "הכיוון מזרח", היה ממקימי קבוצת "גרילה תרבות" שמאחדת בין יצירה ומאבקים חברתיים ושנוכחותה במחאה החברתית היתה בולטת. הוא היה שותף לעריכת אסופות כגון "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית", סיים תואר שני בהיסטוריה כללית וגם כותב מאמרי דעות ב"ישראל היום".
אתה נוכח מאוד בעולם השירה, גם בזכות הפעילות הענפה. יש לכך מחיר?
"אני מניח שכן. יש בעולם השירה מעין קטלוג יתר. אני נתפס לא פעם כמשורר פוליטי־מזרחי, ולפיכך באיזשהו מקום מוגבל להגדרות הללו. יש בקרב חלק מן הקוראים מין כמיהה לשירה טהורה, רוחנית, שירת המעמד הבינוני או שירת הפנאי, שתעביר את החיים. אני לא אומר שאין לשירה הזו מקום, אבל יש סוג של אלימות כלפי השירה החברתית על שלל הגוונים המעמדיים, אולי כי היא נוגעת במה שמכאיב".
נראה שיש בך עוד הרבה תשוקה לשירה, מדוע אם כן אתה עובר לפרוזה ומכריז על פרישתך מכתיבת שירים?
"אין לכך סיבה אחת. בתקופה הנוכחית אני מרגיש שאמרתי את כל מה שאני רוצה לומר בשירה. בד בבד אני חש שאין בי כרגע היכולת להכניס לתוכה מרחבים אחרים שטמונים בי, כך שנוצרת תחושה של ייאוש לא פחות מאשר סיפוק ורוויה. אני מתאבל על הפסקת השירה אבל גם גאה בעצמי - צריך הרבה אומץ, מזל וגם אופי כדי להמשיך לכתוב גם בגילים האלה. העיקר הוא להמשיך לכתוב ולא משנה מה: אני יודע לאן אני רוצה להגיע אבל המילים לוקחות אותי לדרכים שאני מופתע מהן. וכל עוד אמשיך להיות מופתע, אמשיך לכתוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו