רק הים התיכון מפחיד את לינדה חורי, ערב ההזנקה שלה לטריאתלון הנשים שהיא תעשה צמודה לבתה אנראם (16). מעבר לזה, שום דבר לא מטריד אותה. היא מגיעה לתחרות בכושר שיא, עם ציוד מדוגם ומתוקתק. על הכל היא חשבה: הכינה רשימות שהסתנכרנו עם המסלולים השונים וצורכיהם; אפילו לפנימיות גלגלים נוספות היא נערכה, והצפינה אותן בתיק כיסא הגלגלים של אנראם, שיהיו שם, ליתר ביטחון, במקרה שהגלגל יתפוצץ, כפי שכבר קרה במרתון תל אביב.
צפו בלינדה חורי ובתה אנראם עושות את הבלתי יאמן
צילום: רועי קסטרו, עריכה: עדי אלחדיף
"רק שלא יהיו גלים גבוהים מחר", היא אומרת בשעות אחר הצהריים של יום שישי, שעות ספורות אחרי שנהגה כל הדרך מאילת להרצליה, כי "אין מצב שאני סוחבת את כל הציוד הזה בטיסה. זה המון ציוד".
"את מבינה?" היא אומרת לי בזמן שהיא מאכילה בסבלנות את "אנראמו שלי", "את ים סוף אני מכירה כל כך טוב, זה הבית שלי. הוא פלטה, כמו בריכה. את הים פה אני לא מכירה. אם יהיו מחר גלים גבוהים כמו שהיו הבוקר, אני אצטרך להחליט אם אני נכנסת לים או לא. אין לי שום בעיה לשחות גם כשיש גלים גבוהים, אבל לסכן את אנראמו שלי? אין סיכוי".
חדר 158 במלון, סמוך לחוף הנכים ההומה. אמא קטנת קומה, שרירית ושזופה משמש של אימוני בוקר מוקדמים, ובתה שנחה עכשיו על המיטה רחבת הידיים. כיסא גלגלים, סינר ובקבוק תינוקות מונחים על השידה שליד, עם משקפי שמש ספורטיביים, קרם הגנה ונגן מוסיקה, מספרים את סיפורן של לינדה ואנראם.
לינדה, מורה למתמטיקה בתיכון באילת, היתה מאושרת עד מאוד מבתה הבכורה, שנולדה לה אחרי הריון ולידה תקינים. היא יצאה לשנת שבתון כדי להעניק לה את כל הזמן שבעולם. היא ובעלה איוב (49), ערבים נוצרים, החליטו לקרוא לה אנראם, "צלילים" בשפה הערבית, לא מודעים עד כמה יהלום שמה בעתיד צורך משמעותי מאוד שלה.
הן טיילו יחד והלכו לחוג שחייה, ולינדה לא דאגה לרגע בגלל שריריה ההיפוטוניים של אנראם. אמא שלה הזכירה לה כל העת שגם היא היתה כזו. היא לקחה אותה לפיזיותרפיה, כמו תינוקות רבים שאמורים לחזק את שריריהם, והיתה בטוחה שהכל בסדר.
בגיל שנה וחצי חלה הידרדרות. ההברות הבודדות שאנראם הגתה נעלמו, המיומנויות המוטוריות ששלטה בהן הוכחדו והיא כבר לא יכלה לאחוז דבק ביד, והחלה מתכנסת בעולמה שלה. אחת הרופאות במרכז להתפתחות הילד סברה כי ייתכן שמדובר בתסמונת רט, וציינה בפני לינדה את תנועות שטיפת הידיים ההולכות ונשנות באופן רפטטיבי, המאפיינות ילדות החולות בתסמונת, אבל האם לא רצתה להקשיב. היא האמינה שאנראם תהיה בסדר והיא תוכל לשלוח אותה לחוג בלט ולרקוד איתה במסיבות משפחתיות, כמו שחלמה תמיד.
בגיל שנתיים וחצי קיבלה אנראם התקף פרכוסים קשה, כששהתה עם הוריה אצל סבא וסבתא בתרשיחא. היא הובהלה באמבולנס לבית החולים בנהריה, ואחרי בדיקות דקדקניות - התקבלה הבשורה כי מדובר בתסמונת רט, תסמונת גנטית אבל לא תורשתית שפוגעת לרוב בבנות, ומאופיינת בפגיעה נוירולוגית התפתחותית מורחבת.
"היו לנו שנים קשות מאוד", מספרת לינדה בעברית רהוטה, שמסגירה לפרקים את מבטאה הערבי. "לא סיפרתי בחדר המורים שאני מגדלת ילדה עם צרכים מיוחדים. זה לא שהתביישתי, פשוט הייתי מופנמת, ביישנית, סגורה. לקח לי גם זמן להביא לעולם את פאדי (בן 10) ואדם (בן 6), שהיום הם אחים נפלאים לאנראם. פאדי אחראי להוציא אותה כל יום להסעה, כדי שאוכל להספיק להתקלח אחרי האימון. בנוסף המשכתי ללמוד עוד ועוד תארים, האחרון שעשיתי היה תואר שני במינהל וחינוך, וזו היתה דרך בשבילי לשכוח מהצרות".
לפני כחמש שנים הרגישה לינדה שהדיכאון משתלט עליה. "לא הצלחתי להגיע אליה במשך ימים שלמים. היתה לי בבית עובדת זרה שטיפלה בה, ואני הייתי עסוקה בלרחם על עצמי, לכעוס, לבכות, לשאול למה זה קרה לי, להיכנס ולצאת מהבית בגלל סדר יום עמוס ולא באמת להתייחס אליה. אנראם היתה רוב שעות היום בבית, לא עשיתי איתה דברים. הייתי במצב נפשי קשה מאוד, היום אני מבינה עד כמה".
הלימודים הארוכים ששקעה בהם כבר הפסיקו לשמש לה מקום מפלט, ולינדה חיפשה מקום שבו תוכל לפרוק את כל התחושות הקשות; במהלך לימודיה פגשה את מני קיסלסי, גם הוא מורה, למתמטיקה ולפיזיקה, שבשעות הפנאי שלו אימן את קבוצת הטריאתלונים של אילת ("EilaTeam") והציע לה להצטרף אליו באימוני שחייה, רכיבה על אופניים וריצה - שלושת מרכיבי הטריאתלון. והיא החליטה שהיא מנסה.
"גיליתי עולם ומלואו. בהתחלה רק רצתי, ולאט לאט נכנסתי לכושר. היום אם אני מפסידה אימון אחד בשבוע אני עצבנית. אני מתאמנת שמונה שעות ביום, והפכתי לאדם אחר. אני הרבה יותר חברותית ומשתפת. נפתחתי לעולם, התחלתי לדבר ולצאת, אין מה להשוות למי שהייתי. לא מעניינים אותי כל המבטים שמופנים אל אנראם, אני לא רואה אותם".
"האישה הזו, אין שנייה לה", מחמיא קיסלסי. "היא מיוחדת בכוחות שלה, אישה חייכנית ובעלת חוש הומור מפותח, למרות מצוקות החיים שנקלעה אליהן. היא לא מוותרת על אימונים, מגיעה אחרי לילות של שינה לא רציפה, מציבה יעדים ועומדת בהם כמו גדולה".
"מה פתאום עממי?"
לפני שנתיים עברה אנראם ניתוח מסובך לתיקון עקמת, עוד מאפיין משמעותי לנערות בעלות תסמונת רט. למרות הסיכונים שהיו כרוכים בניתוח הקשה, לינדה החליטה לגאול אותה ממחוך שתמך בגבה והציק לה בחום הכבד של אילת. זמן קצר לפני שהשתיים הצפינו לתל השומר, חברה שלחה לאמא את הסרטון הידוע של דיק וריק הויט, אב ובנו הסובל משיתוק מוחין, שצולחים יחד את תחרות "איש הברזל". בסרטון, שנחשב לאחד הסרטונים הנצפים ביותר ושהגיע למיליוני צפיות, נראה טים שוחה קשור במותניו לסירה שבה שוכב בנו, רוכב על אופניים תוך כדי דחיפת כיסא הגלגלים הרתום מלפנים, ורץ ודוחף את הכיסא של בנו עד לקו הסיום שבו מניפים השניים את ידיהם.
לינדה צפתה בסרטון, מחתה את דמעותיה ונדרה לעצמה נדר. "נשבעתי שאם אנראמו יוצאת בשלום מהניתוח, אני עושה איתה את הטריאתלון. גם ככה היה לי קשה לעזוב את הבית לתחרויות, לא היה מי שיטפל בה וישגיח עליה. העובדות הזרות לא החזיקו מעמד אצלי, ואבא שלה עובד מהבוקר עד הערב. החלטתי שאם חשוב לי לעשות את התחרויות האלה, אני פשוט לוקחת את הבת שלי איתי ועושה איתה את הכל. אז מה אם היא בכיסא גלגלים?"
תוך כדי דיבור מסתובבת לינדה בחדר ומכינה את הכל לבוקר. היא משננת כל מה שעליה לקחת איתה, פורשת הכל על המיטה - המגבות, המשקפות, הקסדות, המשקפיים, נגן המוסיקה שאנראם כל כך אוהבת להאזין לה בזמן שהיא ואמה רוכבות ורצות נגד הרוח; מתכננת את לוח הזמנים המדויק ויודעת בדיוק כמה זמן לוקח לה לנפח את הסירה החדשה שקנתה. "אתמול מדדתי עשר דקות, וגם שמתי את הסירה באמצע הסלון והכנתי את אנראם בתוכה, שתבין ושתתרגל".
כשאנראם מכניסה את ידה לפה, אמה מזהה: "את רואה, אנראמו רעבה. אני מבינה אותה רק מתנועות העיניים שלה ומשפת הגוף. לא צריכה יותר". בין לבין היא משיבה לעשרות המסרונים שהגיעו אליה, מאחלים לה הצלחה בעברית ובערבית. "אין עלייך, את מלכה!" כתב לה מישהו.
אנראם אושפזה לפני שנתיים למשך חודש שלם בגלל ניתוח העקמת, ולינדה לא זזה ממנה. "אכלתי אותו אוכל כמוה, נשמתי את האוויר שלה. הרגשתי שאני קרובה יותר מאי פעם לבת שלי, מחוברת אליה יותר מתמיד. חזרנו לאילת אחרי ניתוח שהוכתר בהצלחה, והחלטתי שאני מממשת את הנדר שלי".
לקראת הטריאתלון באילת, במסגרת אליפות אירופה, החלה לינדה להכין את הציוד הנדרש. סירת גומי שתוכל להכיל את אנראם בשכיבה, וכיסא גלגלים שהותקן במיוחד עבורה מכיסא של שחקני כדורסל נכים שאליו הולחם גלגל שלישי. בתחילה היא רצה תוך כדי דחיפת כיסא הגלגלים ובתוכו משקולת, ולאחר מכן אנראם הצטרפה לאימונים ונהנתה מכל רגע.
"נו, בטח, מה רע לה? יושבת ונהנית מהנוף ומהאוויר, אני זאת שצריכה לעבוד קשה", מתבדחת לינדה ומחבקת את אנראם. "נכון, אנראמו שלי?"
בטריאתלון הראשון היא נחלה הצלחה גדולה, ואחר כך הגיע הטריאתלון השני, מירוצי "טור דה תרום" של איל"ן, מרתון ירושלים וחצי מרתון תל אביב. את כולם עברה כשאנראם מחוברת אליה, והתגובות החמות והנרגשות מקיפות אותה מכל עבר.
סוזי ודני דבוסקין שכלו לפני 17 שנים את בתם תמר, שהיתה טריאתלטית ונהרגה בזמן אימון על אופניים בתאונת פגע וברח. מאז החליטו הוריה להקדיש את חייהם למפעל הטריאתלון הקרוי על שמה, והיום הם אחראים לאירוע בהרצליה שמזמן לשעריו כ־1,400 נשים. הם ראו את לינדה ואנראם בתחרות באילת, והזמינו אותן גם למירוץ שלהם.
ביום שישי בבוקר השתיים יצאו לדרך. רק לינדה ואנראם, בלי זוג ידיים ועיניים נוספות לעזרה. אישה חזקה ונחושה עד כדי השתאות, ובתה התלויה בה לחלוטין. כשעברה את מחצית הדרך, החלה האם להתרגש ולבכות. דמעות של התרגשות. "אנחנו הולכות לעשות את זה, אנראמו, הולכות לעשות טריאתלון", היא שיננה כל הדרך, ואנראם ענתה לה בעיניה המחויכות.
בעשר בלילה אני נפרדת מהשתיים כדי לאפשר להן את מנוחת הטריאתלטיות. "תתפללי, רק שלא יהיו מחר גלים גבוהים", מבקשת לינדה. "מחר בחמש וחצי פה, כן? אני עושה את מסלול הספרינט".
לא את המסלול העממי? אני שואלת בתימהון. "מה עממי? מי עממי? מה פתאום עממי?" היא עונה.
"תראי איך היא מחייכת"
שבת, 05:15 בבוקר. חומו הכבד של 1 ביוני עוד לא מורגש, וצינת הבוקר רק מבקשת להזיז את הגוף ולנשום את אוויר החוף הצלול. בחוף הנכים של הרצליה, טריאתלון הנשים ה־20 על שם תמר דבוסקין ז"ל מוכן ומזומן לצאת לדרך. מאות מכוניות עושות את דרכן אל חניית החוף, ועל גגותיהן קשורים אופני הטריאתלון. מאות נשים בגילאים שונים, משמונה ועד שמונים, בנות, נערות ונשים שהגיעו מכל חלקי הארץ, חלקן לא באמת הזיזו את עצמן מהספה עד לא מזמן, והאווירה מחשמלת, מעצימה.
החוף לובש חג לקראת הזנקת המקצה הראשון. מוסיקה מקפיצה נשמעת מכל עבר. אוטוטו ייסגרו הכבישים שמסביב לחוף ולקניון ארנה, כדי לתחום את המסלולים. קבוצת שחיינים ומדריכי שחייה מ"עולם המים" בראשותו ובהנהלתו של אוֹרי סלע נכנסים לבדוק מה מצב הים.
"הים סוער ויש מערבולות, הגלים בגובה מטר וחצי, אבל זה לא דומה למה שהיה פה אתמול", מדווח סלע, ונותן אור ירוק לקיום התחרות. אני ממהרת לבשר ללינדה שתפילותינו נענו.
"תראי איך היא מחייכת", אני מסבה את תשומת ליבה בעוד היא דוחפת את עגלתה של אנראם לעבר משטח ההחלפה, המקום שבו תתארגן פעמיים לקראת המירוצים השונים. "נו, בטח מחייכת, יש לה ברירה? יש לה אמא משוגעת!" עונה לינדה ומוסיפה תוך כדי ניפוח הסירה: "אני לא ישנתי מי יודע מה, אבל אנראם ישנה יופי".
בבגד ים, כשצ'יפ התוצאות קשור לקרסולה, ומספרה הסידורי רשום בטוש על רגליה השריריות, נראית לינדה כמו ספורטאית מקצוענית - חטובה, ללא גרם אחד מיותר של שומן, רחוקה מאוד מ־43 שנותיה. ואז, תוך כדי לגימת ג'ל איזוטוני, משקה אנרגיה של ספורטאים, כי "מי יכול לאכול עכשיו?" היא מבקשת כמה דקות של שקט. ואני מסתכלת על האישה המדהימה הזו ועל בתה שלא מפסיקה לחייך.
בקצב מסודר ובאופן כמעט מדיטטיבי היא מארגנת את משטח ההחלפה; מניחה בעדינות שני זוגות משקפיים על גבי שתי המגבות הפרושות, שני כובעי מצחייה, שני זוגות נעליים שבתוכן מונחים הגרביים. הכל מונח פעמיים, ומשטח ההחלפה מסמל את החזון המרגש שלה: "אני עושה את הכל עם אנראם. אם אני יכולה, גם היא יכולה. היא נכה? לא, היא לא באמת נכה. נכה הוא מי שיש לו הכל ולא עושה דבר וחצי דבר".
אל שטח ההחלפה מגיע ויטלי, סטודנט לרפואה בן 27, מתנדב כבר שנים בעמותת "אתגרים", ששמה לה למטרה לשלב אנשים עם מוגבלויות בפעילויות ספורט. כשמור שלזינגר, אשת הקשר של לינדה שדאגה במסירות לכל צרכיה וטריאתלטית ידועה בעצמה, ביקשה ממנו לעזור בנשיאת הסירה אל תוך המים - היה לו ברור שהוא ישחה עם לינדה.
"בזמנו הגיע גם אלי הסרטון של 'טים הויט', ובזכותו החלטתי להתחרות ב'איש הברזל'. קיבלתי את הטלפון ממור זמן קצר אחרי שלמדנו על תסמונת רט, וכל המעגל נסגר לי. אני עם לינדה ואנראם כל הדרך אל תוך הים ובחזרה. אהיה שם כדי לדאוג שהסירה חלילה לא תתהפך או תוצף במים".
דקות לפני ההזנקה. אנראם בתוך הסירה, לבושה בחליפת ההצלה, מחויכת. נדמה שהיא מבינה בדיוק את העתיד לבוא. ספורטאית מנוסה ממש. לינדה רוכנת אליה ולוחשת על אוזנה: "יפה שלי, אנחנו עושות את זה. את תירטבי קצת, אבל אין לך ממה לפחד. אמא פה".
אי אפשר לשמוע בירור את דבריה של לינדה, אבל הסיטואציה הזו, שבה היא רוכנת אל בתה השכובה בתוך הסירה, גורמת לכל הסובבים להתרגש מאוד. הן מצולמות מכל עבר, וכולם מוחאים להן כפיים.
בהצלחה! אני צועקת לעברה. את באמת מלכה!
ברגע ההזנקה, בדיוק ב־06:40, רצה לינדה לתוך המים בין כל המוני המתחרות. ארבעה גברים מרימים אל על את הסירה, מייצבים אותה ומרימים אותה גבוה מעל הגלים. רק כשהם משאירים את הגלים מאחוריהם, הם מניחים את הסירה על פני המים. ויטלי ורענן, מתנדב נוסף, נשארים ללוות. אני מסתכלת לקו האופק ורואה את הסירה משייטת הרחק על המים, ואי אפשר לא להשתאות. אמא ובת, ונחישות אין קץ.
כשסלע מתקרב לקו החוף אני ממהרת אליו.
נו, איך הן? אני סקרנית לשמוע.
"מדהימות", הוא עונה לי. "בפירוש, חוויה חזקה לכל הדעות. הילדה ממש באקסטזה שם בתוך המים, משמיעה קולות של שמחה, לא אכפת לה שהיא נרטבת. נגעתי בה קלות כל הזמן הזה ברגל לסמן לה שאנחנו פה ושהיא לא לבד, ועושה רושם שלינדה פשוט דוהרת בכיוון שלנו".
הנה היא חוזרת, אני מעדכנת את הצלם כשהסירה מתחילה לחזור לגודלה הטבעי, אחרי 20 דקות של שחייה. ארבעת הגברים נחלצים לעזור לה עם הסירה, והיא מאושרת. 750 מטרים של שחייה מאחוריה, ושום קושי לא ניכר על פניה. להפך. עכשיו הכל קטן עליה. אם הצליחה לצלוח את הים בקלות, מה זה כבר אופניים וריצה.
לינדה דוהרת אל תוך משטח ההחלפה ומתחילה להכין את אנראם לקראת מקצה האופניים. מגבת, סרט לשיער שלא יפריע באוויר הפתוח, משקפי שמש וצווארון שיקבע את צווארה. מאז הניתוח נזהרים עם הצוואר שלה. היא מכניסה לאוזניה של אנראם את אוזניות נגן המוסיקה, כדי ש"יהיה לה פנאן, היא מתה על מוסיקה, הילדה שלי". מוסיקה בערבית, בעיקר השירים של נאנסי עג'ראם, ומוסיקה קלאסית, ושרית חדד וגם "הילדה הכי יפה בגן", שהיא אוהבת מגיל אפס.
מתנדבים מעמותת אתגרים נועלים לאנראם את נעלי הספורט, והכל מוכן למקצה האופניים. לינדה כבר מחוממת דיה כדי "לתת עבודה", מצדיקה את ההיגיון שיש בסדר מקצי הטריאתלון. היא מתארגנת במהירות, אבל לא נאבקת מול שעון העצר. "לא מעניין אותי הזמן. כמה שייקח ייקח, מה זה משנה. הכי חשוב לי לסיים את זה בלי תקלות ושאנראם תהיה בסדר".
לא לשכוח שאת מלכה! אני צועקת לעברה, והיא יוצאת לעבר מסלול הרכיבה. ויטלי מספר כי "ברגע שעברנו את הגלים הגבוהים, לינדה נכנסה לקצב של קטר צ'כי, משכה את הסירה כמו גדולה, ואנחנו רק הקפדנו כל הזמן לראות שהכל בסדר עם אנראם. האישה הזאת עשתה לי את היום. לראות כמה היא אוהבת את הבת שלה, כמה היא חזקה, זה פשוט מדהים".
איתן, אחד מני 150 מתנדבי הפקת הטריאתלון, נענה להפצרותיי להרכיב אותי על אופנועו כדי לדלוק אחרי לינדה ואנראם. אני חייבת לראות אותה בפעולה. הנה היא! אני מסמנת לו, ומד המהירות מגלה שהיא רוכבת 40 קמ"ש. כל הכבוד, לינדה! אני צועקת לה, ועשרות נשים שואגות קריאות עידוד לעברה ולעבר אנראם. בכל רגע היא מהנהנת לעבר עוד קריאות השתאות. היא צריכה לגמוא חמישה סיבובים, שיסתכמו ב־20 ק"מ. בעליות קשה לה קצת יותר, והיא מאטה את הקצב. בסיבוב החמישי היא מאטה בכוונה, מורידה דופק, בדיוק כמו שהינחה אותה קיסלסי, כדי לצבור כוחות למקצה הקשה ביותר, שבו היא עצמה נושאת את כל משקל גופה, בלי עזרת מים או אופניים.
בכל נקודת דרך שמזמנת קהל מעודד, השתיים האלה לא מותירות אף אחד אדיש. הלנה מכניק, מתנדבת בת 35, סופקת את כפות ידיה ומנגבת את הדמעות. היא אצנית, לומדת חינוך גופני ומתמחה בחינוך מיוחד. "איזה סיפור מרגש", היא אומרת. "איך בן אדם שחי בנסיבות כאלה מצליח להוציא מתוכו כל כך הרבה כוח".
ב־08:09 מסיימות לינדה ואנראם את מקצה האופניים. אני מלווה אותן בריצה אל שטח ההחלפה. עכשיו צריך להוריד קסדות, ולחבר בעזרת ברגים את הגלגל השלישי לכיסא של אנראם. היא עושה את זה במיומנות ובמהירות, מנשקת את בתה. "כיף", פולטת לינדה, לא מתנשפת ולא מראה סימני איבוד כוחות.
לינדה דוחפת את העגלה לעבר מסלול הריצה. אנה, טריאתלטית שכבר סיימה את המירוץ, מבקשת להצטרף ולרוץ לידה. היא זו שתרענן את לינדה ותשפוך עליה בקבוקי מים, תדרבן אותה להגביר קצב ותשמע ממנה: "מאמי, עוד יש לי לטפל בילדה הזו היום, אני חייבת לשמור על הכוחות שלי".
אני ממתינה להן בקו הסיום, עם הוורדים המסורתיים שמקבלת כל מי שחוצה את קו הסיום. בשעה 08:47 חוצה לינדה את קו הסיום עם אנראם ומקבלת קריאות עידוד ומחיאות כפיים מכל עבר. אף מחווה של קושי כלשהו לא מורגשת על האישה החזקה הזו. היא סיימה את התחרות בזמן של שעתיים ושבע דקות. רק אתמול בלילה היתה בטוחה שזה הולך לקחת לה שלוש שעות. לא פחות.
בושם, תסרוקת ומדליה
שתי מדליות מונחות על צוואריהן. אחת לאמא, אחת לבת. אי אפשר לעצור את הדמעות. "עשינו את זה, יפה שלי", לוחשת לינדה על אוזנה של אנראם.
מור שלזינגר מחבקת אותה ארוכות. היא דאגה ללינדה לכל מה שרק צריך כדי שהאופרציה המרגשת הזו תצא לפועל עם אפס תקלות. "האישה הזאת קמה בוקר אחד והחליטה שהשמיים הם הגבול. היא הפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי, וזה לא נתפס כמה כוח יש באישה קטנה אחת!"
"תסלחי לי, אני חייבת להתקלח לפני הטקס, ואני רוצה לקלח גם את אנראם", היא מבקשת.
אני מרגישה קרובה לאישה הנפלאה הזאת ולבתה. יודעת שזה רק היא והיא, בלי עזרה. מציעה את עזרתי.
"את יודעת מה? בואי איתי", היא מתרצה.
עדיין כל כך קשה לך לקבל עזרה, אני מקשה.
"קשה לי לבקש עזרה. אני צריכה להתרגל לזה".
בדרך הרגלית לבית המלון היא תספר לי כמה היה לה כיף, וקל, וכמה שהיא היתה מרוצה שכל מה שתיכננה עבד בדיוק לפי התוכנית, והכל תיקתק וכלום לא נשכח, ואיך ברגע שעברה את הים כבר שום דבר לא הטריד אותה, ואיך ויטלי והחבר'ה של "עולם המים" גרמו לה לשחות בעיניים עצומות ממש, ואיך עקפה בסיבוב והשאירה מאחוריה עוד הרבה מתחרות כי "מה אחרונה? מי אחרונה? אני אחרונה? אין מצב".
"תדעי לך שלא הייתי בטוחה איך תיגמר הכתבה שלך", היא מודה. "מספיק שאנראמו היתה מתעוררת הפוכה, וזה לא היה אותו דבר".
בדרך מתקשר בעלה, והיא מרגיעה אותו ואת שני בניה, מספרת שהכל מאחוריהן ושהיה נהדר. איוב תומך נלהב בלינדה ובאנראם, ומקפיד להגיע כל התחרויות שמתקיימות באילת. בחדר היא תקלח קודם כל את אנראם ותלביש אותה בבגדי הספורט של ספיבק, מרכז הספורט לנכים של איל"ן. כי ספורטאית, כמו ספורטאית, צריכה ללבוש בגדים ספורטיביים ממותגים. היא מבשמת את אנראם, ומסרקת אותה, וכמובן לא שוכחת לענוד לה את המדליה. מחר היא גם תענוד אותה לבית הספר. והמסירות שלה, כמו האהבה אליה, מצמררת.
אנראם מגלה סימני רעב ואני מרשה לעצמי לבקש מלינדה לתת לי להאכיל אותה. תתקלחי לך בשקט, את הרי מלכה - אני אומרת, מאכילה את אנראם ונותנת לה את הזמן, חושבת איך האישה הזאת עושה הכל בעצמה בלי לקטר, בלי לרחם, לא על עצמה ולא על אנראם.
כפית אחר כפית של מעדן דני שהיא אוהבת, וחתיכות קטנות־קטנות של כריך עם חומוס שלינדה דאגה להכין מבעוד מועד. והיא, אנראם, מישירה אלי מבט ומחייכת. הגוף שלה מסרב לאפשר לה להגיב ולזוז, אבל עיניה אומרות הכל.
איזו אמא מלכה יש לך, הא? אני שואלת, והיא פוערת את עיניה הגדולות.
בדרך אל הטקס, לינדה מודה ש"אני מרגישה כל כך טוב, אני בהיי, אני בעננים, אני מעופפת ממש. זו הרגשה שאי אפשר לתאר". עכשיו היא רוצה לעשות חצי איש ברזל, והחלום האמיתי שלה הוא לעשות טריאתלון עם אנראם בחו"ל, "להביא כבוד למדינה".
בטקס המרשים שבו יחולקו המדליות, יקרא המנחה ללינדה ולאנראם ויציין אותן לשבח. היא הישראלית הראשונה שעשתה את זה. ומגיעות לה הרבה מחיאות כפיים.
קהל שלם עומד על רגליו ומריע לאמא אחת, קטנה ונחושה, ולבתה. זאת הפעם השנייה זה יומיים שאשת הברזל הזו דומעת. לא דמעות של עצב או של קושי. דמעות של שמחה. והתרגשות גדולה.
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו