בית הכנסת של הכנסת

אחד המקומות הבודדים במשכן הכנסת שבהם כנראה לא עוסקים בפוליטיקה הוא בית הכנסת. מדי יום בצהריים הומה בית הכנסת בקומה הראשונה בעשרות מתפללים שמגיעים לתפילת מנחה. שרים, ח"כים, עובדי המשכן אנשי משמר וסדרנים, נדחסים לאולם שצר מלהכיל את המתפללים הרבים. בשל המספר הרב, חלקם נאלצים לעמוד במסדרון.

כדי לעמוד בעומס החלו לפני כמה שנים לקיים תפילת מנחה נוספת בשעה 14:00 בצהריים וגם אליה מגיעים עשרות מתפללים. נוסף על כך מתקיימות תפילות שחרית (ב־08:00 בבוקר) וערבית (ב־20:00 בערב), אולם מספר המשתתפים בהן מצומצם יותר.   

גבאי בית הכנסת, אשר חזן ("למרות שמי אינני חזן"), מספר כי הוגשה בקשה ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין להרחיב את בית הכנסת, משום שמאז הקמתו ב־1966, גדל הייצוג של המפלגות הדתיות־חרדיות. "לאיש מהמתפללים אין מקום שמור, גם לא לשרים דתיים דוגמת נפתלי בנט ואורי אריאל, המגיעים לתפילות. מי שמקדים להגיע תופס מקום ולא מפנה אותו למישהו אחר", מגלה חזן, איש מחלקת המשק של הכנסת. 

התפילות בבית הכנסת מתנהלות בדרך כלל בסגנון מזרחי - "כי רוב המתפללים מקרב העובדים ואנשי המשמר הם מזרחיים". אין גם חזן או שליח ציבור קבוע, וכל תפילה מנוהלת על ידי ח"כ או אחד העובדים. לעיתים לאחר התפילה מתנדב אחד הח"כים להעביר שיעור למתפללים. חזן מספר כי בכל ערב ראש חודש, מקיימים אירוע חגיגי בבית הכנסת, מחלקים לכל המתפללים פירות, עוגות, בורקס ומשקאות קלים. בט"ו בשבט, שהוא יום הולדתה של הכנסת, מתקיימת תפילה חגיגית בהשתתפות הרבנים הראשיים ויו"ר הבית.  

לא היה בתכנון     

בצד האולם המרכזי יש גם חדר קטן לעזרת נשים. מספרן של הח"כיות הדתיות ועובדות הכנסת המגיעות לתפילות מועט מאוד. בשבוע שעבר סיפר לי אחד המתפללים בהתרגשות: "כדאי לך לבוא ולראות, חדר עזרת הנשים מלא". מחדר עזרת הנשים שומעים את התפילה אבל לא רואים את המתפללים כי החלון בחדר (ששימש בעבר לאחסון הפרוטוקולים הסודיים של ועדת החוץ והביטחון) מוסתר בווילון לבן.    

מתברר שבמהלך התכנון של המשכן כלל לא היתה כוונה להקים בו בית כנסת, לאחר שגם במשכן הישן (בית פרומין) ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים לא היה בית כנסת. שמעון מלכה, מאגף הדוברות של הכנסת, חקר את תולדותיו של בית הכנסת והכין חוברת נאה על "בית הכנסת ואמנות יהודית במשכן". לדבריו, מהנדס מחוז ירושלים של מע"צ עמנואל פרידמן הודיע ליו"ר הכנסת דאז קדיש לוז כי אין ולא תהיה תוכנית לבנות בית כנסת במשכן. "אם נבנה בית כנסת, נבנה גם מסגד וכנסייה", הזהיר פרידמן. אבל לוז, הגם שהיה חילוני חבר קיבוץ דגניה ב', הורה לפרידמן לאתר בבניין החדש מקום ל"חדר תפילה" ומינה את האדריכל דוד קסוטו לתכנן את בית הכנסת.   

קסוטו, יליד איטליה, עיצב אלמנטים רבים של בית הכנסת בהשראה איטלקית. כך למשל ארון הקודש המרשים הובא מארץ המגף.

בסגנון יהודי איטליה 

לבקשתם של שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג, וקסוטו נרתם ד"ר שלמה אומברטו נכון (שפעל בשנות ה־50 להעברתם ארצה של 42 ארונות קודש מרחבי איטליה) להביא ארון קודש עתיק מהעיירה סוראנייאה שבצפון איטליה. הארון, שהיה מוצב בבית הכנסת העתיק של העיירה, בנוי מעץ אגוז מגולף ומחולק לשני חלקים. באמצעו נבנה מדף נשלף לצורך העמדת ספר התורה והנחת סידורו של החזן. גובהו כשני מטרים ורוחבו כ־1.25 מטרים. האדריכל קסוטו עיצב לארון פרוכת קטנה שעליה נרקמו מגן דוד ושבעה כוכבים. הפרוכת הוצבה על מסילה בתוך הארון מאחורי דלתות ההיכל בסגנון יהודי איטליה. 

 אלמנטים נוספים בבית הכנסת עוצבו בסגנון שער בית הכנסת האיטלקי בעיר פאדובה ובהם עמוד החזן, בימת ספר התורה שמשמשת גם שולחן לשיעורי תורה ובתוכו חבוי ארון קטן וסורג ששימש מחיצה לעזרת נשים מול ארון הקודש. גם הכיסאות בבית הכנסת הוצבו בשתי שורות, זו מול זו, כפי שנהוג בבתי כנסת באיטליה.  

מלכה חקר ומצא שספרי התורה נתרמו לכנסת ביוזמת משרד הדתות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו