שעת לילה מאוחרת בשיכון ותיקים ברמת גן, סמוך לפארק הירקון. האביב כבר כאן, אבל בחוץ עדיין קריר. זוג עוברי אורח פוסעים בזריזות הביתה, ושקט, שקט מאוד. הגנבים מתקדמים בזריזות חרישית, סומכים על חושיהם שיכוונו אותם אל המקום המדויק, שם מחכה להם סעודת הלילה. מתוך פחי האשפה הגדושים קופצים חתולים ונסים לכל עבר. הפחים נופלים, והחגיגה של קבוצת התנים הרעבים מתחילה. הם עטים על השלל, ובסיום הארוחה יקנחו ביללת סיפוק קולנית.
קרן שחר (40), גרושה שמתגוררת בשכונה עם בתה הקטנה, חושבת פעמיים לפני שהיא יוצאת מהבית בלילה. גם כשזה קורה, היציאה מהאוטו הופכת למבצע של ממש. "לפני כמה חודשים חזרתי מבילוי ב־1 בלילה, וליד הכניסה לבית התגודדה להקה של ארבעה או חמישה תנים", היא מספרת. "זה היה ממש מפחיד. נשארתי במכונית והתקשרתי לאחד השכנים, למרות השעה המאוחרת. בסופו של דבר הזעקתי את אחי שיבוא לחלץ אותי. רק איתו הסכמתי לעלות הביתה.
"מאז החיים שלי השתנו לחלוטין. אחרי שאני חונה, אני לא יוצאת מהאוטו עד שאני מוודאת שהם לא נמצאים. אני כבר לא עושה הליכות בפארק, לא יוצאת לבד בשעות מאוחרות, בוודאי לא עם הכלב, ולא מורידה את הזבל בלילה. זה מאוד מעצבן. לא רוצה להתנצל על הפחד שלי, אני חיה במקום אורבני, לא בחרתי לגור בכפר. אני אוהבת בעלי חיים ויש לי בעלי חיים משלי, אבל הבעיה הזאת פוגעת בחיים שלי".
קרן לא לבד. להקות התנים, שכבשו את האזור היוקרתי בפאתי רמת גן, מותירות את התושבים חסרי אונים. עשרות תנים יוצאים מדי ערב ממאורותיהם שבפארק הירקון, ומסתובבים בפארק ובשכונה הסמוכה ללא חשש. בחבורות ובבודדים, הם חוצים את רחוב רוקח ומגיעים עד לחצרות הבתים, מקפצים במדרגות הבניינים, נוברים בין פחי האשפה ומפחידים את התושבים. בלילה הם פוצחים ביללות קולניות, שנשמעות היטב גם בשכונות אחרות לאורך הירקון, למשל שיכון בבלי בתל אביב. חלק מהתושבים מעידים שהם חוששים לצאת מבתיהם בלילות, אחרים ויתרו על הטיול היומי בפארק שממול. אבל יש גם כאלה שמסתכלים על העניין כעל משהו שרואים בדרך כלל בסרטי טבע - רק שעכשיו לא צריך לנסוע בשבילו לספארי או למדבר: הוא קורה ממש ליד הבית.
רותי להט, שנהגה לצאת מדי בוקר לריצה בפארק עם הכלב שלה, מספרת שבוקר אחד זינקה עליהם תנה שהסתתרה בין קני הסוף. "היא חשפה שיניים ורדפה אחרינו. רק אחרי שזרקתי עליה אבן, היא ברחה ועזבה אותנו. שכנה שלי ירדה עם הכלב לזרוק את הזבל, ותן שנלכד בחדר האשפה בבניין תקף אותם ונשך את הכלב. אני אוהבת חיות, אבל מפחיד אותי לחשוב מה יהיה כאן בעוד שנתיים. הם רק מתרבים, יש להם תנאים ממש אידיאליים. אולי בכלל צריך להפוך את זה לאטרקציה - לגדר ולגבות כסף".
אבי (49) נתקל בתן במהלך ריצת הבוקר עם הכלבה שלו בפארק. "זה היה מלחיץ, ומאז הכלבה מפחדת ללכת לשם", הוא אומר. "אני לא מוכן לוותר וממשיך לרוץ בפארק, אבל הפסקתי לצאת מהבית בשעות הלילה המאוחרות".
גם רועי יניב (31) יצא בבוקר עם התינוק והכלבה. "התינוק היה במנשא והכלבה קשורה ברצועה. פתאום קפץ עלינו מהסבך תן, חשף שיניים וניסה לתקוף את הכלבה. ניסיתי להפריד ביניהם ולהבריח אותו, והרגשתי חסר אונים כי התינוק היה קשור אלי. מה שהציל אותנו היה רץ שנקלע למקום ועזר לי להבריח את התן. פחדתי גם על הכלבה, בעיקר הלחיצו אותי שמועות על כלבת. אני חושב שזו היתה נקבה שתקפה אותנו, כי היו לה גורים בסבך שהיא רצתה להגן עליהם".
היחס שלו לתנים אמביוולנטי. מצד אחד, כבר כמה פעמים הם עקבו אחריו כשהלך ברחוב, וסירבו להרפות. מצד שני, "אני רואה אותם מדי יום בשנה האחרונה, ועדיין מתפעל. זאת תופעת טבע מיוחדת באמצע העיר, חיה מיוחדת שלא נתקלים בה סתם כך. שקלתי להתלונן במשטרה או בעירייה, אבל החלטתי לוותר, כי אני לא רוצה שיקרה להם משהו. חוץ מאותו מקרה בודד, הם מעולם לא תקפו אותנו, רק עקבו אחרינו וצפו בנו".
"בכל פעם שאני נתקלת בתן, אני נעמדת משותקת", אומרת קרן שחר. "אולי בגלל הקונוטציות שהם עושים לי. היללות שלהם הן משהו נורא, הם נשמעים כמו זאבים. זה מעיר אותנו בלילה. מפחיד. חוץ מזה שהם נראים מפחידים, ממש כמו זאבים".
"זה לא נעים להתעורר באמצע הלילה ולשמוע את היללות", מעידה מרגלית יונה (58), תושבת שיכון ותיקים זה שלושים שנים. "הם יוצאים לציד, ואנחנו שומעים את צעקות הברווזים שבנחל כשהם טורפים אותם".
רונית מזרחי דווקא לא מוטרדת. "זה בסך הכל פעם־פעמיים בלילה לכמה שניות, ואני מעדיפה שיסתובבו כאן תנים מאשר בני אדם מפוקפקים. התנים היו בגינה של הבניין שלנו, בתי הקטנה ראתה אותם וצעקה עליהם, והם נבהלו וברחו. הם ממש חמודים".
מרבית התושבים מוטרדים בעיקר ממחלת הכלבת, וחוששים במיוחד כשהם יוצאים לטייל עם הכלב בפארק הירקון. ד"ר שי מלמן, וטרינר עיריית רמת גן, טוען שאנשי העירייה מפזרים בשטח לעיתים תכופות חיסונים אוראליים נגד כלבת, בתיאום עם משרד החקלאות ורשות הטבע והגנים. בד בבד, הוא קורא לכל בעלי הכלבים בשכונה שטרם חיסנו את כלביהם, לעשות זאת מייד.
"בפארק הירקון אין כלבת, והסיכוי לכלבת שם נמוך ביותר", מרגיע ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים. "החשש לכלבת בתנים קיים בעיקר באזורים שלאורך הגבולות, וכדי להתמודד עם הבעיה צריך לדלל את אוכלוסיית התנים ולחסן אותם ככל האפשר. מדי שנה, מטוסים מפזרים מהאוויר בכל רחבי הארץ פיתיונות עם חיסון נגד כלבת, התנים אוכלים אותם, וכך למעשה מתחסנים. יש הרבה פחות מקרי כלבת מתאונות דרכים, אבל ברור שאם יש אפילו מקרה אחד שיכול לסכן את הציבור, אנחנו לא ניקח סיכונים".
אילן גולדנברג (60) מתגורר בשיכון ותיקים כבר 34 שנים. מדי ערב הוא יוצא לטייל עם שני כלביו, מגזע סטאף אנגלי ולברדור, ולדבריו מעולם לא נתקל בתקיפה או באיום מצד התנים. "אני מכיר אותם כבר אישית לכל דורותיהם", הוא מספר. "נהפוך הוא, אני מפחד שהכלבה שלי תתנפל עליהם".
גם תושבים אחרים שעימם שוחחנו תיארו מקרים שבהם דווקא הכלבים הם אלו שתוקפים את התנים. אבי מסכים: "באופן עקרוני אני בעדם. אני אוהב שהם פה, הם עושים את החיים מעניינים. מרגש ומרתק לשמוע אותם. יש דברים הרבה יותר מסוכנים ומטרידים בעיניי".
בשעת בוקר מוקדמת, כשעדיין חשוך בחוץ, רעש מים שוצף נשמע לפתע מעבר לגדת הירקון. מתוך המים יוצאים במרץ זוג תנים צעירים - רודפים זה אחר זה, קופצים תוך כדי מרדף במים והחוצה, שוב ושוב. הם יוצאים מהנחל בדהרה, מתנערים ומתגלגלים על החלקה החולית הקטנה, שנמצאת שם כאילו רק בשבילם. נושכים, חופרים, קופצים ומשתעשעים, מנצלים את הרגעים האחרונים לפני הזריחה. עם קרן אור ראשונה הם נעצרים, מביטים זה בזה, וכאילו מסכימים שהגיע הזמן לחזור הביתה. בריצה מהירה וקלילה הם נעלמים יחד לתוך הסבך.
אני מתקרבת אליהם. עיניים סקרניות מציצות אלי מתוך הסבך, צופות בהתרחשות מקרוב. באופן מפתיע, במקום לסגת לאחור, אחד מהשניים בוחר דווקא לצאת לעברי. הוא לא מתנפל, לא חושף שיניים ולא מנסה לתקוף, רק עוצר ומביט בי בסקרנות. כל רחש דורך את חושיו, ואחריו הוא חוזר לשבת מולי בנינוחות. אחרי כמה דקות הוא נעלם שוב לתוך הסבך, בפתאומיות שבה הגיע.
באגדות הילדים זכו התנים תמיד לתדמית מאיימת. תנים, זאבים ומייללים אחרים נתפסים כטורפי אדם, ומקושרים באופן אוטומטי ליערות אפלוליים, לכישוף ולסיפורי אימה. מקובל לחשוב שהם מעבירים מחלות, בעיקר כלבת, "בוזזים" משקים חקלאיים, פוגעים ביבולים וטורפים בעלי חיים - עגלים, תרנגולות, צבאים וחיות בר.
פיקח, סקרן ואצילי
"זו לא חיה תוקפנית מטבעה", מרגיע ד"ר ערן לוין, מנהל מרכז היונקים בחברה להגנת הטבע. "חיות בר, מטבען, אינן נוטות להתקרב לאדם, אלא אם כן מספקים להן מזון או במקרים קיצוניים של שבי, התעללות והתגרות. לא ידוע לי על מקרים שתנים תקפו בני אדם בעשרות השנים האחרונות, לעומת עשרות ומאות מקרים ידועים של תקיפה בידי חיות בית, ובעיקר כלבים".
התן הוא חיית בר פיקחית, סקרנית ואצילית, שלרוב נחבאת בסבך, ודי נדיר להיתקל בה כך סתם. הוא שורד מופלא המיומן בכישורי ציד, וממלא תפקיד חשוב במערכת האקולוגית: הוא מווסת את מספר המכרסמים. בתחילת שנות השישים התמעטה אוכלוסיית התנים בישראל באופן משמעותי בעקבות מבצע נרחב של משרדי החקלאות והבריאות להדברת מחלת הכלבת, שבו פוזרו פיתיונות מורעלים. שנים ספורות אחר כך התברר המחיר: פיצוץ אוכלוסין של מכרסמים שהזיקו לשדות ועלייה ניכרת במספר הנחשים. באותן שנים דווח על מספר הכשות גבוה מהרגיל של נחשי צפע. מאז הופסקו ההרעלות לחלוטין ואף הוצאו מהחוק.
"כיום יש חוקים לשמירת טבע, ולמעשה כמעט כל חיות הבר והיונקים בישראל מוגנים", אומר ד"ר שקדי. "היות שאסור לפגוע ברוב המינים, הם מתרבים. אבל כשיש מזון בשפע, הם הולכים ומתרבים מעבר לכושר הנשיאה הטבעי של השטח".
מספר התנים בישראל הולך וגדל בהתמדה, ומדובר כבר כיום בפיצוץ אוכלוסין. "לא רק בפארק הירקון יש תנים", אומר שקדי, "גם בלב ירושלים ובהרצליה ולמעשה כמעט בכל אזור מיושב".
את מספר התנים ברמת גן הוא מעריך ב"כמה עשרות טובות". "הם מגיעים מהשטחים הפתוחים שלאורך הירקון - שם יש להם מזון בשפע, סבך להסתתר בו ומים. מתחילים כפרטים בודדים ומתרבים לאט לאט, עד שפתאום זו התפרצות".
אז מה עושים?
"אין ברירה אלא לדלל את אוכלוסיית התנים על ידי ירי, כמו בכל מדינה מתוקנת, כדי לשמור על המאזן האקולוגי. בימים אלה מנסים ללכוד את התנים באזור הפארק. ברור לי שלא נצליח ללכוד את כולם".
למה לא מעבירים אותם לאזורים פתוחים - לדרום, למשל?
"אין לנו לאן להעביר. גם בדרום יש הרבה תנים, ופשוט אין מקום לכולם. אי אפשר להעביר בעיה ממקום אחד למקום אחר, כי אז מה הועלנו? מה גם שבשטחים הפתוחים כבר חיים 'דיירים קבועים', חיות בר, ואני לא מוכן שתנים מרמת גן יתפסו את מקומם".
ואי אפשר להעביר אותם לספארי או לחי בר?
"מה נעשה? נביא אותם למכלאה, היא תתמלא לאט לאט, ואז נהרוג אותם כדי לפנות עוד מקום? התנים האלה טורפים. בחי בר יטבתה יש גרעיני רבייה לחיות בסכנת הכחדה, ואני לא מוכן להביא תנים מרמת גן שיהרגו חיות בר אחרות, שאנחנו מגדלים במאמצים רבים. זה בערך כמו להעביר את כל ההומלסים בתל אביב לחדרה".
למה לא לעקר אותם, כמו שעושים עם חתולים וכלבים?
"משום שללכוד אותם זו משימה מורכבת, ומספיק שכמה מהם לא יעוקרו כדי שהמספרים יגדלו מאליהם. לכן עיקור תנים אינו יעיל".
"זו גישה יהירה, מחוצפת ואכזרית של האדם", אומר בתגובה עו"ד יונתן שפיגל מ"תנו לחיות לחיות". "במקום לטפל בשורש הבעיה באמצעות שינוי התנהגות של האנשים, חינוך לסניטציה למשל, הפתרון הוא לפגוע בבעלי חיים חסרי ישע? אין פתרונות קסם שמעלימים בעיות שהאדם אחראי להן ויוצר אותן. הוא זורק זבל, לא דואג לסניטציה, פולש לבתי גידול של חיות הבר, ואז טוען לפיצוץ אוכלוסין ופותר את הבעיה בהרג".
"חלק גדול מהאשמה הוא בתושבים - שזורקים אשפה לפח, אבל לא סוגרים אותו", מדגיש ד"ר לוין. "כשהפחים בחדרי הזבל פתוחים, חתולי הרחוב קופצים לתוכם, וכך גם התנים".
קרן שחר מספרת כי "לפחות פעמיים או שלוש בשבוע מאכילי החתולים 'פותחים בופה' באמצע הרחוב, ומזהמים את השכונה כולה. אי אפשר לעצור את התופעה, אין עם מי לדבר".
לסגור את פחי הזבל
"אנשים שמשאירים את פחי הזבל פתוחים, לפעמים בכוונה, כדי שהחתולים יוכלו לאכול, לא מבינים שהם בעצם מזמינים את כל חיות הבר אליהם הביתה", אומר ד"ר שקדי. "מה שצריך זה לסגור את פחי הזבל, לא רק ברמת גן אלא בכל הארץ. מטיילים יוצאים בהמוניהם לחיק הטבע, אורזים את הזבל בשקיות, אבל משאירים אותן בשטח הפתוח. חיות הבר מגיעות וחוגגות עליהן. מה שצריך לעשות הוא לטפל בסניטציה בכל המדינה. אם זה לא יהיה מוסדר ומגודר כמו שצריך, חיות הבר יבואו לאכול מהאשפה".
אילן גולדנברג מעיד כי "מדי ערב מגיע אדם להאכיל את התנים, הם ממש מחכים לו. שנים אני רואה אותו מאכיל חתולים לאורך הירקון, משכונת חרוזים עד ראש ציפור. לאחרונה הוא מגיע באותה שעה להאכיל גם את התנים. הם עומדים בשולי השביל, מתעלמים מהעוברים והשבים ומחכים לסעודה שלהם. הם כבר לא פוחדים מאנשים".
במגזר הכפרי הבעיה חמורה אף יותר. פגרי עופות בלולים ופגרי בקר ודגים מושלכים לשטח ולא מפונים כחוק. "זו בעיה שאנחנו נאלצים להתמודד איתה, אם כי לאחרונה מספר החקלאים העבריינים קטן, והרוב המכריע פועל כהלכה", אומר ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון ברשות הטבע והגנים. "יותר ויותר חקלאים מבינים שצריך להשליך פגרים לבורות מסודרים".
לפני כמה שנים ערך דולב מחקר שבדק איך להקטין אוכלוסיית תנים ושועלים בשלושה מושבים בגליל, והגיע למסקנה גורפת: "ביקשנו מלולנים בחצי האחד של הכפר להשליך פגרים לפח שהצבנו בפתח הלול, ומדי יום מצאנו בין 25 ל־50 ק"ג תרנגולות מתות. ברגע שסילקנו את המזון מחצי יישוב, פחתה משמעותית כמות השועלים, ובפרט כמות התנים. השרידות שלהם פחתה, ונצפתה הגירה לאזורים מרוחקים".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו