משהו בהם היה אחר כבר מגיל צעיר מאוד. המבט הלא ממוקד. הדיבור המאוחר מאוד. שלבי ההתפתחות הרגילים שלא הופיעו. אבל אחרי שנים של תסכולים וקשיים ואכזבות ועבודה קשה, הרבה עבודה קשה, לעיתים סיזיפית, גיא ויוני ואמנון ועומר ורון ושי וסאשה, נערים יפים, אוטיסטים, עומדים ומופיעים עכשיו כחבורת זמר מקצועית על הבמות השונות ברחבי הארץ, וההתרגשות בקהל לא יודעת גבול.
השירה פורצת מגרונם בעוצמה רבה. הנה המילים החדות של "תפילה", ששרה עפרה חזה, מפלחות את האולם ההומה בבנייני האומה בירושלים:
"אלוה, שמור נא עלינו כמו ילדים
שמור נא ואל תעזוב.
תן לנו אור ושמחת נעורים
תן לנו כוח עוד ועוד..."
ואלוהים נותן להם כוח, והם שרים ללא הפסקה, רצף מרשים ומעורר השתאות של מילים ומשפטים ומנגינות, שאותו יתקשו לשחזר בשיחה פשוטה של אחד על אחד.
"זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים", הם שרים בהטעמה, והקהל יוצא מגדרו.
יומיים אחרי, באולם החזרות הקטן בבית הספר שלהם, אורט קריית ביאליק, "מלך העולם" שלהם נשמע למרחוק. במילים "קום תהיה כל מה שבא לך" נעמדת חבורת הנערים והנערות מכיתת המצוינות "נחשון", המאמצת את התלמידים האלה, ומחזירה להם קול שני, בהתרגשות: "קום תהיה כל מה שבא לך! / כי בשבילה אתה תמיד / מלך העולם, מלך העולם". קשה להישאר אדיש למחזה הלא שגרתי הזה.
מפוצצים בהזמנות
זה התחיל לפני שלוש שנים. "בהפסקות תמיד התקבצו סביבי לא מעט ילדים ופשוט התחלנו לשיר יחד", מספרת טובה רווה (56), הסייעת של התלמידים הסובלים מאוטיזם ברמת תפקוד שונה. בעברה היתה זמרת בעצמה, גם הוציאה כמה דיסקים. "אני הייתי מתחילה שיר, והם לאט לאט היו מצטרפים. חלקם התקשו בכלל לפתוח את הפה, אחרים זימזמו קצת מהפזמון, והיו כאלה שמייד קלטו היטב את המילים. זיהיתי שיש כאן משהו מיוחד, שיש כאן סוג אחר של תקשורת איתם. השירה ריתקה אותם, נתנה להם משהו אחר. הם היו משוחררים יותר כששרו, רגועים, עם שמחה בעיניים. פרץ מהם קול אחר. רצוף, נקי. חיכיתי להפסקות, ובכל פעם למדנו עוד שורה ועוד משפט עם משמעות".
יוסי פרגר (53), מרכז הכיתות התקשורתיות בבית הספר, זיהה את הפוטנציאל והחל לרקום חלומות עם טובה. כשמנהל בית הספר, רמי פורת, אירח משלחת של מבקרים, הוא שאל אותם אם אפשר שהילדים ישירו משהו לאורחים.
"ילדים כאלה צריכים הרבה הכנה לכל דבר", אומר יוסי. "אחד הדברים שמאפיינים אותם זה שכל שינוי יכול לערער אותם, להוציא אותם מאיזון. התאמנו איתם על השיר 'אמא' של שלומי שבת. כולם התרגשו עד דמעות. הבנו שיש לנו משהו מיוחד, והחלטנו לפתוח לנערים האלה חבורת זמר אמיתית ומקצועית".
הם החלו לקבץ סביבם את אלה שרצו ושיכלו לשיר, לעשות העמדות וגם להופיע על במה. לחבורה קראו "קולות אורט ביאליק". יוסי: "זה היה תהליך לא פשוט, שעד היום לא הסתיים. התחלנו מרפרטואר קטן. בחרנו כמה שירים שיתאימו להם מבחינת המשמעות, המילים והקצב, והחלטנו שכדי שהם יקלטו מה הם שרים, צריך להמחיש להם הכל גם בתמונות. שיבינו את המילה, את המשמעות. יש שיר שמדברים בו על פרימוס? הבאנו פרימוס. בשיר 'נגן אקורדיון' יש שורה 'בשמיים טסו מיראז'ים' - הראינו להם סרט על מטוסי מיראז'. וכך הלאה.
"הקדשנו הרבה זמן גם לעניין ההעמדה. יש כאלה שזקוקים, כחלק מוויסות החושים שלהם, לנוע קדימה ואחורה או במעגל. זה לא היה פשוט לעבוד איתם בהופעה על במה, מתי ואיך לזוז, ומתי לא לזוז בכלל. הם גם תבניתיים מאוד; היתה לנו הופעה, שבה בטעות שני זמרים קיבלו מיקרופון אחר, ולא את הקבוע שלהם. במהלך ההופעה הם פשוט החליפו אותו, כי זה לא נתן להם מנוח".
אחרי כמה חודשים של עבודה מאומצת התחילו להופיע, בהתחלה בין כותלי בית הספר בלבד. עשרה נערים שצלחו את הטקסט, שהצליחו לשיר ברצף ולמדו לווסת את תנועות הרגליים והידיים ואת המבט בעיניים. אפילו עמדו בהתרגשות של מחיאות הכפיים ולא נעו, ולא ברחו לצדדים או להרגלים המוכרים, שמציפים אותם בדרך כלל.
לפני כשנתיים החלו להופיע גם בהופעות מוזמנות מחוץ לבית הספר, שבעה תלמידים שצלחו את כל הקשיים הלא פשוטים גם לנערים "רגילים" בלהקת זמר: חזרות, הופעות, ריכוז, משמעת, שינון טקסטים. אמנון יצחקי, שי גולומב, יוני סנבטו, עומר סייג, רון ויצמן, אלכסנדר (סאשה) קיז'נר וגיא בן־טוב. היום הם בני 19-18.
ההופעה הראשונה היתה בפני 5,000 איש, בערב מיוחד למתנדבי רפא"ל. היו גם הופעות בפני מנהלי בתי ספר ובאולמות בצפון שאליהם הוזמנו. בשבוע שעבר הופיעו בערב פרס החינוך היישובי בבנייני האומה בירושלים זו הפעם השנייה, ובחודשים הבאים הם כבר מפוצצים בהזמנות: מצפות להם לא פחות משש הופעות, כולל עם זמרים מקצועיים בתיאטרון הצפון.
משמעת מרשימה
אנחנו נפגשים באולם החזרות שלהם בבית הספר. הם שרים ברצף, עם פלייבק. "תפילה", "הכל פתוח", "נגן אקורדיון". ב"חברים" של שייקה לוי כל מילה מקבלת משמעות מיוחדת כשהם, דווקא הם, שרים אותה.
"חבר אחד לימד אותי לשיר
חבר אחד לימד אותי לשמוח.
גם חברתי הציעה לי לקחת קצת אוויר
ואת הרע מהר מאוד לשכוח.
היה מי שלימד אותי לבכות
היה מי שעזר לי גם לסלוח.
מכל הלטיפות, העלבונות והמכות
נשאר לי רק אל תוך עצמי לברוח.
מכל החברים שלי קיבלתי את הטוב,
את החיוך נתן לי החבר הכי קרוב..."
יוסי מלווה אותם באקורדיון, טובה שרה איתם בקול צלול. ההעמדה מדויקת, כל אחד יודע היטב את תפקידו ונצמד אליו. ההופעה לא מאפשרת להם לברוח לעולמם הפנימי.
סאשה מפלרטט בתנועות ידיים ורגליים עם מאיה הצלמת. הוא אוחז במיקרופון ומדגיש את המילים בקול בס נפלא. מאחוריו עומדים האחרים ושרים, מדי פעם מפזרים חיוכים. יש כאלה שרוקעים ברגליהם, יש גם עצימות עיניים ועפעוף, ולעיתים תנועות שלא מסתדרות עם הקצב. אבל המשמעת מרשימה.
ברגע הזה, כשמנהל בית הספר נכנס לאולם ומקשיב להם, חלקם מתרכזים בו במבט בוחן. כמה מהם משפילים את הראש, וכמה מאבדים ריכוז ונראים כמי שנדדו למקום אחר.
"אלה נערים שחלקם התקשו מאוד להיות במסגרת", אומר פורת, מנהל קריית החינוך אורט קריית ביאליק, בעיניים נוצצות. "היה אחד שברח לנו. היו שלא הצליחו לייצר שיחה אמיתית. השירה הזאת היא קסם עבורם. היא עולם חדש שנפתח ויצר אצלם תחושה של ערך עצמי ושל ביטחון עצמי".
זה בית ספר רגיל לגמרי, שבו 2,400 תלמידים. בין תלמידי החטיבה העליונה, 23 הם אוטיסטים. בשנה הבאה יהיו 35.
"יש היום יותר מודעות לתלמידים עם מוגבלויות, ויש כלים טובים לשלב אותם בבית ספר רגיל. היה לנו חשוב מאוד לשלב בבית הספר תלמידים אוטיסטים. אנחנו מעניקים להם מגוון רחב של למידה ושל התנסויות, שמים דגש רב על צבירת ביטחון עצמי, ערך אישי רב יותר, העצמה, ובעיקר הרבה אהבה וחיבוק וליטוף. יש מקצועות, למשל מתמטיקה והיסטוריה, שבהם חלקם משתלבים בכיתות הרגילות. אני מאמין גדול בעניין הזה, ורואים את התוצאות".
פורת מתבונן בזמרים הצעירים ומתחיל לחלק הוראות. "תזוזו יותר, נו, תשתחררו. הכל בסדר!"
בתום החזרה אנחנו מתיישבים לשיחה. קל לזהות את ההבדל הגדול שבין השירה הזורמת לבין השיחה פנים אל פנים, שקשה עליהם. טובה ויוסי יסבירו שזה גם עניין של אמון, של יצירת קשר עם האדם שמולם. לא קל להם עם מישהו חדש שמפנה אליהם שאלות שלא התכוננו לקראתן.
רון מתנדב לענות כמעט על כל שאלה, גם אם היא לא מופנית אליו. התפקוד שלו גבוה. הוא גר ביקנעם, לומד כאן מכיתה ז'. "בהתחלה מאוד התרגשתי לשיר מול אנשים, מול קהל. עכשיו אנחנו כבר בוגרים, פחות לחוצים. הופענו בירושלים מול שר החינוך ואנשים חשובים, והיה ממש כיף. מחאו לנו המון כפיים.
"תשמע, תשמע", הוא אומר לפתע בקול חזק יותר, מביט בי בעיניים ומחייך חיוך רחב. "אני מרגיש כאן שווה, שווה. יש לי יותר ביטחון בחיים שלי מאז שאני כאן. אני מביע כאן. גם חברים מכיתות אחרות מתייחסים אלי יפה. אני יודע שיש לי קושי, שיש דברים שאני לא מתאים להם. אבל יש לי הרבה תמיכה ועזרה. פה אני מרגיש שאני רגיל".
עומר אומר שהחלום שלו הוא למלא את קיסריה. "לפעמים משעמם בבית ספר, וטוב שיש לנו את החזרות ואת השירה שלנו", וסאשה מדגיש: "אנחנו אלופי השירה!" טובה לא יכולה לעצור את הדמעות שחונקות את גרונה.
גיא (19) מתבייש להשתתף בשיחה. יש לו חיוך מקסים, וכשאנחנו יושבים בכיתה שלהם, עם חבריהם האחרים לכיתות התקשורתיות, וכולם אוחזים בחליליות ומנגנים, הוא מרכיב לפתע אוזניות: "זה משהו דחוף וחשוב", הוא מתנצל. המורות שלו מסבירות שגיא חייב לשמוע חדשות בכל שעה עגולה.
מהבמה ישר ליו־טיוב
איילת בן־טוב, אמא של גיא, המכונה בפי כל "האמא של הלהקה", מחייכת מאושר. "גיא היה ילד שמח מאוד וחייכן. הוא נולד שנה וחצי אחרי אחותו הבכורה, אבל בניגוד אליה, כבר בגיל צעיר מאוד ראינו שהוא לא יוצר קשר עין. עד גיל 4 הוא כמעט לא דיבר.
"אמרו שאני אמא היסטרית. שזה בגלל שאני אחות במקצועי ויודעת יותר מדי. אבל התעקשתי שצריך לבדוק אותו. צריך להבין שהמודעות לפני 17 שנה היתה שונה מאוד מהיום".
והיא צדקה. וכשגיא אובחן כאוטיסט, היא הרגישה "כמו בום ענק לפרצוף".
"אני זוכרת שאמרנו לעצמנו, אוקיי, מה עושים עכשיו? אני הבנתי די מהר שככל שנחשוף אותו לעולם, לא נסתיר את מצבו, כך ייטב לנו ולו. בהתחלה ניסינו לשלוח אותו לגן רגיל. זה לא עבד. קלטנו שאנחנו רצים איתו שלוש פעמים בשבוע לאלף ואחד טיפולים משלימים והתפתחותיים, ובגן מיוחד נוכל לקבל את רובם באותה מסגרת. בגיל 4 העברנו אותו לחינוך המיוחד, וזה אכן התאים לו ולנו הרבה יותר".
אחר כך, כשגיא הגיע לגיל בית ספר, היא הפכה עולמות והצליחה להכניס אותו, עם שלושה ילדים נוספים שסובלים מאוטיזם, לבית הספר "קדימה" בקריית ביאליק, שהוא בית ספר רגיל. "הציעו לי לשלוח אותו לבית ספר לחינוך מיוחד בחיפה, אבל לא הסכמתי שהוא יעשה כל יום את הדרך הארוכה הזאת מהקריות לחיפה. זה ילד שבתחילת כיתה א' היה חצי שנה מתחת לשולחן, ובעזרת המחנכת המדהימה שלו סיים כיתה ו' כשהוא לומד חשבון עם סייעת, בכיתה רגילה. כשהוא עלה לחטיבה באורט ביאליק זה היה עוד ציון דרך חשוב בשבילו ובשבילנו".
ואז באה חבורת הזמר, שחוללה בגיא שינוי אישי גדול. "הוא לא היה תקשורתי, היה קשה מאוד לנהל איתו שיחה פשוטה. קלט הכל, כאילו יש לו רדאר בראש, אבל כשהיינו פונים אליו ושואלים אותו משהו, הוא לא היה מספק בחזרה את כל מה שהוא קלט. לא שיתף פעולה. העמידה על הבמה, ההופעות מול קהל, שיפרו מאוד את יצירת הקשר שלו ואת ההתייחסות לסביבה.
"פתאום הוא התחיל להביע את עצמו, את הרגשות שלו. פתאום שמעתי את הבן שלי אומר לי: 'אני מתרגש' או 'היה לי כיף'. הוא התחיל לדבר איתנו הרבה יותר. בכל פעם מחדש זה כיבוש נוסף, אי אפשר בכלל להסביר איזה שינוי דרמטי הוא עבר בשנתיים האחרונות. הוא עשה בגרות ביפנית, אתה מבין? הוא צבר המון ביטחון עצמי. בסוף כל הופעה שלו אני לא מוצאת את עצמי מרוב התרגשות. אני רצה מייד להעלות את הצילומים לפייסבוק וליו־טיוב.
"לגיא יש עוד שלושה אחים - אחות גדולה ואח ואחות קטנים ממנו. והחברים שלהם רואים את הסרטונים מההופעות, וברגעים האלה זה לא אותו אח מוזר וחריג, זה גיא, ויש בו משהו והוא שר וזורח ומתפקד נהדר, והאחים שלו גאים בו. זה אושר כל כך גדול בשבילי.
"אני מחוברת מאוד ללהקה הזאת. את הבגדים הייצוגיים הבאתי להם מתרומה שקיבלתי. אחרי כל הופעה אני מכבסת להם ומגהצת, שיהיו מוכנים להופעה הבאה, וכמובן נוסעת איתם באוטובוס בדרך להופעה. אני מתבוננת בהם מהצד ולא מצליחה להירגע. הם יצרו לעצמם חבורה אינטימית ומגובשת ועולם שלם משלהם. הם מנהלים שיחות ביניהם, זה דבר גדול. אני רואה את האושר של הילד שלי ושל החברים שלו בעיניים. השירה הזאת, ההשתייכות למשהו שווה, הרגעים האלה שהם הצליחו להופיע, להביא את עצמם לידי ביטוי דרך השירים, כובשת אותי בכל פעם מחדש.
"זה לא קל, כל הופעה כזאת בערב דורשת מהם המון. כל שינוי צריך לתכנן בקפידה. כל מהלך הוא חתיכת סיפור. אבל יש כאן אנשים נפלאים שלא מוותרים ומשקיעים את הנשמה שזה יצליח. אחרי שהם עולים על הבמה ושרים בהצלחה, אני נושמת לרווחה. אני יודעת שהם שוב עשו את זה. אני מרגישה שהם מלכי העולם. ממש כך".
"כמה כוח יש ברגע"
זה יום שגרתי באורט קריית ביאליק. 23 תלמידי הכיתות התקשורתיות, ובהם שבעת זמרי החבורה, יוצאים משיעור. אחרי ריפוי בעיסוק ושיעור מוסיקה, הם הולכים לטפל בגינה הטיפולית שלהם.
יוני כבר משקה את העציץ הגדול ואת הערוגה שלו, שמלאה בפרחים. אמנון ושי מטפלים בחלקה הקטנה שלהם. כל פרח מקבל תשומת לב. כל עשב סורר נתלש ביסודיות סיזיפית. אחרי הצלצול וההפסקה הם שוב מתכנסים לחזרה מתישה עם יוסי וטובה. השניים לא מוותרים להם על פסיק.
עושים חזרה על השיר "מכתב לאחי" של קובי אפללו, למילים הנפלאות של עילי בוטנר. יוסי עוצר את השיר בפעם המי יודע כמה. "תעמדו אחד מול השני. לא ליד. לא לזוז לשם. סאשה, אל תרוץ קדימה. אמנון, תשיר! תשיר! יופי, יוני, תפתח את הפה, אתה יכול. אתה שר נהדר!"
שי פוסע קדימה ושר סולו. כל מילה מודגשת להפליא.
"אל תפחד ממציאות נושכת
ואנשים קרים
כל אחד סוחב בבטן
ומעט שעליהם רואים
כמה כוח יש ברגע
והנצח אין לו סוף
בכל דמעה שעוד תרד
יגיע צחוק".
erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו