"אני אוהבת את מה שאני עושה, בין אם זה מוצא חן בעיניכם ובין אם זה לא", מכריזה בסצנת הפתיחה נטע־לי לוי. גיבורת הסרט הדוקומנטרי, זוכה טרי בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוק־אביב 2013, היא דמות שנכנסת ללב. קשה שלא ללכת שבי אחר קסמה של חיית הבמה החושנית, שעושה הכל כדי להבהיר שהיא הרבה יותר מכפי שהיא נראית. ספורטאית, אמנית, רקדנית, בדרנית, חשפנית - לוי עונה כמעט על כל ההגדרות. בלתי אפשרי לקטלג אותה. הקונפליקט שלה - איך להגשים את החלום שלך, שאינו עומד עם ציפיות הסביבה ולעתים אף מתנגש בהן - כבד ודרמטי. העובדה שהוא מתרחש בלבוש מינימלי מוסיפה לו סקס אפיל. השילוב בין השניים, על רקע תחרות בינלאומית הנערכת באמסטרדם, מקנה לסרט מימד אוניברסלי. בכל העולם מתחבטות נשים מה מותר להן ואיפה לשים את הגבולות, ובכל עת הן עונות לעצמן תשובה אחרת. "רקדנית, עמוד וסרט" הוא בסיס לשינוי. במקום אחר ובזמן אחר, אולי לא יבינו כלל את היצירה. זה נקרא: העתיד.
הבמאי ישרי הלפרן נצמד ללוי, רקדנית מלידה, שבחרה נתיב מקצועי שנוי במחלוקת. במקום לתלות את נעלי הבלט בגיל צעיר כפי שעושות רבות, היא לקחה את התחביב שלה ועשתה ממנו מקצוע מכניס. "התעמלות קרקע על עמוד", הגדירה בסרט סבתה התומכת את העבודה של לוי - המכונה בעגה המקצועית "פול דאנס", וזוכה להגדרה שונה במסיבות רווקים. הלפרן ביקש לגלות מה מסתתר מאחורי הריקוד העתיק־חדשני, מאחורי הסטריאוטיפים, ובעיקר מאחורי האישה שעל העמוד. הוא חזר עם סרט קטן, מרגש ושובר מוסכמות, שבו אישה בודדה וצמאה לאהבה לוקחת על עצמה את תפקיד הגבר, משרטטת לעצמה דרך לא שגרתית, בועטת בכמה אמיתות ומחזקת אחרות.
האישה המורכבת זוכה לליווי החורג מגבולות הז'אנר. הלפרן נוטל על עצמו תפקיד כפול. מצד אחד, הוא מכהן כמעודד ראשי, המלווה את לוי בעבודתה האינטנסיבית בסטודיו שלה, באימונים ובחזרות, ומצד אחר, הוא משמש גם מקטרג עוין, השואל את השאלות הקשות והמעצבנות, ואף מרשה לעצמו לכעוס על הגיבורה שלו ולהתאכזב ממנה. פעמיים דורשת ממנו לוי לחדול מלחטט לה בפצע ("אני לא מרגישה פצועה"). הלפרן בחר להשאיר בעריכה את הריבים ואת המשברים, והביא ליצירה גם את היחסים הטעונים שנוצרו בינו לבין הגיבורה שלו. רגעים אחרים נשמטו מהסרט. לוי מתלוננת על מחסור באהבה, אך לא נראית כלל בחברת גברים, בחיפושים או בדייטים. גם תגובות שליליות לעיסוקה לא נכנסו ליצירה. הסביבה הקרובה של הגיבורה מפרגנת ומעודדת ("השורש שלך הוא אמנותי" מזכירה־מבהירה לה אמה), ובכל זאת, לוי קרועה. הגורם המאיים, האפל, נותר מחוץ לתמונה, וחסרונו מורגש.
הפיצוי מגיע בדמות סצנות האימונים. לוי, בעלת משמעת פרוסית, עובדת כמו כל ספורטאי שאפתן, בתקווה לקצור הישגים. הזכייה במקום הראשון באליפות אירופה מעניקה לה כבוד, אבל לא הקלה. ההקשר המיידי של תחום העיסוק עולה דווקא בתצוגת אופנה פמיניסטית. כאן, מבהירים, לוי היא לא אובייקט, היא סובייקט, ובכך מעניקים עוד פרשנות ל"הכל תלוי בעיני המתבונן".האמת היא שלוי היא אובייקט. היא בוחרת להיות אובייקט, ולעיתים קרובות נוח לה להיות אובייקט. גם כלכלית וגם נפשית, זה מסתדר לה. "לעתים רבות העולם אינו מסביר פנים לכישרונות חדשים, ליצירות חדשות. החדש זקוק לחברים", כתב מבקר המסעדות הדמיוני אנטון אגו ב"רטטוי". לוי היא כישרון חדש. ספק אם כל הפמיניסטיות יחבבו אותה ואת הסרט, אבל לוי היא אישה שעושה מה שהיא רוצה ומשלמת את מלוא המחיר בגין בחירתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו