סביר להניח שיוני אילת לא תיאר לעצמו שלפתע ימצא עצמו מניף את נס המרד של האשכנזים בני ה־30, משוחח ביידיש ובולס קרטופלעך בכל ימות השנה, כמי שזהו ההובי האמיתי בחיים שלהם. אבל רגע לפני גיל 40, אילת דווקא מקבל את הג'וב הזה באהבה. הנה, ההצגה שלו, "מונולוגים מהקישקע", מצליחה להביא קהל שונה אל תיאטרון היידישפיל, הוא הקליט אלבום שכולו שירים ביידיש ועל הדרך גם הפך לשגריר של כבוד של מסעדת בתיה המחודשת בתל אביב, שם אנחנו נפגשים כדי לקיים את הראיון הזה. "עשיתי איתם דיל, מי שבא להצגה שלי מקבל קופון לגפילטע פיש, ומי שאוכל כאן מקבל הנחה להצגה שלי. נדמה לי שכולם מרוצים מזה", הוא אומר.
"אין מה להתבייש, זו התרבות שלנו. גם אם איני פולני אסלי, אני מצליח להתחבר למסורת, להבין שלשפה היידית, למאכלים ולמנהגים יש שורשים עמוקים, הם משקפים חיי קהילה שהולכים אחורה עשרות רבות של שנים". החברים של אילת, שהתרגלו אט אט לעובדה שכל מילה שלישית שלו מתובלת ביידיש, הביאו לו לפני כשנתיים וחצי את "שמאלץ", ספרם של השף וחוקר הפולקלור שמיל הולנדר ונילי אושרוב. "ואז הרעיון החל להתגלגל, והבנתי שאין בהיסטוריה הקרובה שום הצגה שמבוססת על ספר בישול. לשמחתי ששי קשת, מנהל התיאטרון, זרם איתי. בעצם כאן מדובר בכמה ספרי בישול, ובמיוחד השתמשתי ב'חמין' של שרי אנסקי".
על אף הנושא הקליל והעובדה שאוטומטית אנחנו שומעים יידיש ומייחסים אותה לבדיחה טובה ולגרעפס של חמין אחריה, הרי ההצגה נושאת גם מונולוגים "כבדים" למדי; האוכל היהודי ככזה שמאפיין גם את האבל. "אני חושב שזו גם הסיבה שהאוכל הזה חוזר אט אט לפרוח, שהצעירים פתאום רוצים מרק עם קניידלעך ולא רק בפסח או בראש השנה, כי הוא בסופו של דבר מה שנשאר מסבא וסבתא שלנו".
ואכן, אילת עוד לא מספיק לסיים את המשפט, ומאיה, הצלמת שלנו, לוקחת ביס מהגפילטע בעודה ממלמלת "אני מרגישה שסבתא שלי מחבקת אותי". אילת מתמוגג בכיסאו: "לזה בדיוק אני מתכוון, לחוויה האוניברסלית הזו שאנחנו מצליחים להעביר גם על הבמה, ולאוכל יש את הכוח העצום לעשות את זה". ואכן על הבמה, כאשר סיפולוקס לדוגמה מונח על השולחן, הן הצעירים והן המבוגרים מחייכים. אילת מצליח לגעת בצופים שלו בטריק הידוע: החוויה האישית ביותר, היא זו הכללית ביותר והמשותפת ביותר. ביציאה מההצגה כולם, אגב, מודים שהם רעבים.
חוה אמנו
אילת, בן להורים צברים מקריית טבעון, התאהב בבמה ובתרבות היידית כבר בגיל צעיר, כאשר מי ששאבה אותו אל העניין היא, איך לא, חוה אלברשטיין. "גדלתי על שירת היידיש שלה. היא חייבת לעצמה בהופעות להכניס איזה שיר ביידיש והיא לא עושה את זה בשביל הקהל, אלא קודם כל בשביל עצמה, ולכן לדעתי היא מייצגת נאמנה את התרבות הזו, על שלל מרכביה".
אנחנו מתענגים על החזרת, על המלפפונים ועל הכרוב, כל כך רחוק מהמסעדות הבומבסטיות שנפתחו זה עתה בתל אביב. אני מספר לו שלוודי אלן יש סיפור על כך שאדם אחד נעלם באמצע יער מושלג, ואז מצא אותו רב שהכניס אותו לביתו, כיסה אותו, נתן לו מרק חם, פולקע, ואז מוסיף אלן בקריצה: "הם נתנו לו גם אוכל". אילת מסכים: "יש איזה דימוי שאני מאוד רוצה להילחם בו על הצבעים של האוכל, שהוא תמיד אפור, מכובס וכו'. זה לא נכון, אתה רואה את הצבעים שיש פה על השולחן, אבל ממש כמו ההומור היהודי, כך גם האוכל - היכולת להוציא מכל סיטואציה את הטוב ביותר, זה מה שיש לנו ועם זה אנחנו נצליח. זו גישה שאני מאוד מאוד מתחבר אליה וגם היה חשוב לי להעביר את זה בהצגה".
* * *
אוכלים סרטים
לפני שהריאליטי גילה את האוכל, היה זה כמובן הקולנוע שהתכתב עם האוכל ועוד לפני התיאטרון. קחו, לדוגמה, את "רטטוי".אותו סרט אנימציה קסום, שזכה בשנת 2007 באוסקר, נחשב בעיני רבים לסרט האוכל הטוב ביותר בכל הזמנים. אבל גם סרטים עצמאיים וקטנים דוגמת "דינר ראש" משנת 2000 סיפקו הצצה למקום הבאמת מעניין במסעדה - המטבח.
סרטים כגון "שוקולד" או "אישה על הגובה" נוגעים ספציפית בהכנת אוכל ומתעסקים רק בו, ומצליחים להעביר את הריחות ואת הטעמים בצורה מדויקת למדי.
גם העולם הדוקומנטרי גילה את הפוטנציאל הגלום באוכל ובייחוד בשפים, טיפוסים שרוב הזמן מתנהלים על הקצה. פול ליברנדט, השף הצעיר ביותר בעולם לזכות בשלושה כוכבי מישלן, זכה לדוקומנטרי מרתק, והסרט קיבל טוויסט בדמות נפילת התאומים בפיגוע הטרור.
בימים אלה אפשר לצפות ב"המטבח של סלייטר", סרט אנגלי שהוא מסע נוסטלגי דרך אוכל לאנגליה של שנות ה־60.
ואילו בניו יורק ייערך באוקטובר פסטיבל סרטי האוכל זו הפעם החמישית. לפרטים נוספים: www.thefoodfilmfestival.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
