המוזיקאי, הסקסופוניסט והזמר הדתי דניאל זמיר הביע את רגשותיו הרבים בדבר אסון מירון המטלטל גם את עולם התרבות, כאשר אמנים רבים משתפים את אשר על ליבם עם קהל עוקביהם ברשתות החברתיות באופן פתוח וכן. בפוסט הפייסבוק שפרסם היום (ראשון), התמקד זמיר בתחושה אחת שלו הגוברת על כולן: כעס.
"מאז שישי בבוקר כששמעתי את הזוועה שהתרחשה במירון אני בתחושות איומות. צער, עצב, הלם, וגם כעס. מה שכן, רגש אחד שלא היה לי הוא הפתעה. לא הופתעתי.
"לא הופתעתי כי בכל שנה אני עולה לרשב"י בל"ג בעומר. מנהג ששרד אצלי את כל התנודות בנפש ובחיים, פק"ל כל שנה כבר משו כמו 15-16 שנה. חוץ מהסגר בשנה שעברה, לא פספסתי אף פעם. השנה חבר יקר, בניה ברבי, התחתן, ולא נסעתי. השגחה כמו שאומרים.
"כאמור לא הופתעתי ממה שקרה. וזה מרתיח אותי. אני לא יודע מה אני אמור לעשות עם הכעס הזה. כל שנה אני שם. מכיר את הצפיפות והדוחק, בעיקר בשנים שהייתי נכנס למתחמים הצפופים, והשיא בתוך מתחם הקבר עצמו, כמו שהייתי קורא לזה 'הפלירטוט עם המוות', מי שהיה בזה יודע, בשנייה שאתה נכנס אתה לא עומד יותר, אתה דבוק בתוך גוש של אנשים, מיידית כולך רטוב מכמות זיעה פסיכית שהגוף שלך מוציא בשניות, אתה נהיה אדום, חום גופך עולה פלאים, המשקפיים עם טיפות מים.
"רק ביציאה אתה קולט מה הלך בפנים. להדלקות ההמוניות לא העזתי ללכת אף פעם. כ-10 אלף איש דחוסים אחד בתוך השני עומדים על פירמידות כאלה של פיגומים, טורבינות של ברזל וקופצים עליהם, אין לי אומץ. מה אגיד, אפילו בשיא הפנאטיות הדתית שלי לא העזתי.
"כשנהייתי אב לילדיי מצאתי את הדרך הטובה ביותר לקיים את המנהג, והיא להגיע מוקדם ולעזוב כשעה אחרי כניסת החג בערב. פשוט להקדים את כולם. הם עולים, אני יורד. כולם באים, אני הולך.
כל שנה הייתי יוצא משם בטוח שרק בזכות רבי שמעון שום דבר לא קרה.
"אז הנה קרה. אני לא רוצה להגיד יותר כי אני באמת לא יודע אם זה הדבר הנכון לעשות עכשיו. יש לי המון בבטן על זה, ואני חושב שחייבים לדבר על זה כי זה שערורייה היסטרית. והיא לא נולדה אתמול. והיא סימפטום של משהו שורשי. אבל אני מתאפק כי כולם אומרים שזה לא הזמן.
"לא מלחמה או אויב, לא פיגוע, לא טיל, אפילו לא נגיף, לא הר געש ולא רעידת אדמה. לא פגז תועה. גם לא איזה משהו מחוץ לגדר הטבע, לא ברק שפתאום שרף אנשים. שום דבר לא טבעי. האמת, הכי טבעי. הכי טבעי והגיוני שזה קרה. וזה מה שמרתיח.
"שאלה: האירוע הכי גדול בישראל, בכל שנה. האירוע עם הכי הרבה קהל בישראל, by far, בכל שנה. איך הוא אמור להיראות? איך הוא אמור להיות מופק? איך הוא היה נראה אם זה היה אירוע תרבות או ספורט?? מישהו מדמיין מאה אלף חילונים נדחסים בצפיפות אחד על השני על פיגומים ארעיים מעץ בטורבינות, נעים כנחיל אדם בפרוזדורים צפופים, מחוצים אחד על השני?
גמר ה-100 מטר באולימפיאדה? גמר המונדיאל? האירוויזיון? קרקס מדראנו? פסטיבל מוזיקה ענק? מישהו מדמיין את זה נראה ככה?
"אבל בשטייטל, כמו בשטייטל. השטייטל הוא בראש.'אין עני אלא בדעת' אומרים חז"ל.
שמעתם על אירוע אחר בישראל שהוא המוני עם מאות אלפי בני אדם (בחלק מהשנים היו חצי מיליון ויותר!), במקום לא גדול, הכניסה אליו בחינם ואין שום הגבלה או פיקוח על מספר המשתתפים?? וזו רק ההתחלה.
"איזה מהנדס חתם על אישור לטורבינות האלה? מישהו מדד את רוחב המעברים סמוך לקבר? מישהו בדק את הגדרות? את המבנים הארעיים? אבל הי אנחנו יהודים אדוקים, מאמינים. לא צריך. סומכים.
"'אל תסמוך על הנס' אמרו חז"ל. אז אמרו. הרבה דברים הם אמרו. נו שוין.
אגב, ואת זה גיא פלג לא יודע, צ'ולנט יש שם בשפע. דוכני ענק לצ'ולנט וקוגל בחינם, אפילו שניצל אני זוכר איזה שנה אחת, וגם כיבוד ושתיה. יאמר לזכות המארגנים.
"אני עוצר כאן. כתבתי כי הדבר הזה בוער בי ומרתיח אותי אבל כולם אומרים שזה לא הזמן, אז אתאפק עוד מעט. כנראה שהמשך יבוא. שבוע טוב ומבורך לכולנו. אוהב את כולם, לא רוצה לפגוע באיש חלילה. הרבי מליובאוויטש אומר - 'כשכואב, צועקים'. וכואב. מחילה".
יום אבל לאומי.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו