בקיץ האחרון, בשיאו של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, יצא לרדיו השיר "הטוב, הרע ואחותך" של טונה ושלום חנוך. זה היה שיתוף פעולה מוצלח בין ראפר צעיר לרוקר ותיק, שהצליח לשלב קצב מוצלח ושני דורות של מחאה. היתה זו תזכורת לרלוונטיות של שלום חנוך רגע לפני שהוא חוגג 75 שנות קיום, אם מישהו עוד היה זקוק לה.
השבוע שחרר חנוך את "הרצל לילנבלום", אלבום האולפן ה־14 במספר שלו, והזכיר למי שכבר שכחו שעוד יש מקום בעולם הזה לאלבומים מלאים באורך של שעה.
גם אם הקרדיט על האלבום הוא של חנוך, לא מדובר ביצירה סוליסטית. הרוקר חבר לשותפו הוותיק משה לוי ולחבר אלי מגן - שאותו הוא מכיר עוד מימיהם בלהקת הנח"ל ובהרכב "השלושרים". לעסק הצטרף תמיר מוסקט, חותמת של הפקה איכותית בישראל. יחד התקבצה לה חבורת המוזיקאים הזו ויצרה אלבום אינטימי, מינימליסטי, מלא בלדות ועם מלנכוליה בקצוות.
בשנה שבה לא ידענו יותר מדי הופעות חיות, "הרצל לילנבלום" נותן תחושה של סשן אקוסטי באולפן הקלטות או בחדר הופעות קטנטן. האזנה לכל 12 שיריו היא הדבר הכי קרוב להופעה חיה שתוכלו לבקש בסלון שלכם. היא מזכירה את מופעי "יציאה" של האיש שמעריציו קוראים לו "שלום". חלק מהשירים באלבום הזה גם נוגנו במופעים הללו (אך לא הוקלטו לאלבום ההופעה המפורסם).
האמנים שמשתתפים באלבום נעים בין גילאים צעירים למבוגרים, בהם גם רומי חנוך, בתו של שלום, שתורמת מקולה. היפה באלבום הוא שאף שמבחינה צלילית והפקתית מדובר באלבום קלאסי לחלוטין - השירים שבו לא תקועים בעבר.
שיר הנושא שפותח את האלבום - אקטואלי במיוחד ומתאר תמונת רחוב פקוק שבו "הכל עומד". המילים של "שחור לבן" מעט פשטניות ("אוהב את החופש, שונא אלימות, בא לי לחיות ולא בא לי למות") וקולות הרקע שבו אייטיזיים משהו, אך זהו ייצוג חשוב לצד הקליל ביצירה החנוכית. השירים "אחת" ו"לקרוע את ים סוף" אפלים ונהדרים, ו"שלום" הוא שיר ג'אז שכולו מודעות עצמית וטקסט שנון.
את מנת המחאה המתבקשת אנחנו מקבלים כאן בדמות "אז לא ידענו" המפוכח ו"25 שנה" הצורם ("25 שנה אני עובד פה במפעל, עד היום הייתי גבר, ממחר אני מובטל"). העסק נחתם ב"הזמן עובר", אקורד סיום יפה ודרמטי, כראוי לאלבום שכולו צלילי גיטרה עדינים וקונטרבס דומיננטי.
בשנת ה־40 לקלאסיקה שלו "חתונה לבנה", שלום חנוך לא צריך להסתמך על נוסטלגיה.
