נורא קל לקבוע שהעונה הראשונה של אבדיה ב-NBA היא אכזבה, בטח אם מסתכלים רק על המספרים • אבל ניצן פלד מעדיף לרדת לפרטים הקטנים, וכשבוחנים אותם מבינים שלרוקי הישראלי יש בעיקר לאן לגדול ברגע שיחזור מהפציעה • רק צריך סבלנות
אבל תרשו לי לנחש שעם 6 נק' למשחק, 5 ריב', אסיסט אחד, והרבה מאוד נפנופי ידיים שהסתיימו בירידה מהירה להגנה, וכל זה בקבוצה שמנצחת מעט ולרוב משחקת כדורסל חלש, התחושה ברחוב הישראלי היא שעונת הרוקי של דני אבדיה היא אכזבה.
והרחוב לא יהיה הזוי לגמרי לטעון את זה. כי עונת הרוקי של אבדיה היא סיפור מורכב שיש בו שחור ולבן והמון אפור. לא נרטיב אחד, חד וברור. והשורה התחתונה שלו באמת לא מפילה מהכיסא. אז הגיוני שמי שבא עם הרבה ציפיות, ולא נכנס לניואנסים, יחוש אכזבה.
וגם כשמסתכלים על הנתונים שלו ביחס לרוקיז אחרים העונה באן.בי.אי, או ביחס לאחרים שנבחרו במקום ה־9 בדראפט בשנים עברו, קל לבנות טיעון כזה. 21 רוקיז קולעים העונה יותר ממנו בממוצע למשחק. 24 מוסרים יותר אסיסטים. רק שלושה ביצעו יותר עבירות. וזה כשרק שבעה קיבלו יותר דקות. כלומר, זה לא שהוא לא קיבל צ'אנסים, נדחק לקצה הספסל, ושיש לנו איזה מאמן אנטישמי להאשים. וזה במחזור רוקיז בינוני במקרה הטוב.
אבדיה נאנק מכאבים על הפרקט, USA TODAY Sports
יש עוד: יותר מ־30 קולעים באחוזים טובים ממנו מהשדה. עשרה קלעו יותר שלשות ממנו - וכולם באחוזים טובים (רובם: טובים בהרבה).
בכלל, השלשות של דני היו סיפור בפני עצמן. ב־14 המשחקים הראשונים קלע 1.5 שלשות למשחק ב־47% מטורפים. אחר כך צנח לפחות משלשה למשחק ב־24% גרועים למשך 25 משחקים. ובסוף חזר ל־1.1 ב־33.3% סבירים ב־15 משחקים בין סוף מארס לשבוע שעבר.
סטטיסטית, בוואקום, זו עונת רוקי חלשה. קבוצות תחתית צריכות לקבל יותר מזה מבחירה תשיעית בדראפט. רק שאנחנו לא חיים בוואקום. הוויזארדס לא באמת ציפו להגיע לפלייאוף העונה והם לא היו חייבים לקבל מאבדיה תפוקה משמעותית שתתרום לניצחונות כבר העונה - אם היו צריכים את זה, היו בוחרים בשחקן אחר.
ויש לאבדיה גם הרבה תירוצים טובים. חלקם תנאים שכולם התמודדו איתם - כמו עונה שעברה מקוטעת, הכנה לקויה, תקופת קדם־עונה קצרה. חלקם תנאים שמאפיינים את הסיטואציה שלו - בחור צעיר במדינה זרה, קבוצה חלשה, שני כוכבים שמחזיקים בכדור בכמויות קיצוניות ומשאירים מעט מאוד מקום לנשום ולהתבטא סביבם.
אבל האמת היא שלא הנתונים של אבדיה ולא התירוצים שעומדים לזכותו הם הסיפור האמיתי של עונת הרוקי שלו. הם לא הניואנסים החשובים.
זוכרים את השלשות? אז זה לא היה רק עניין של תקופות. שימו לב לזה: ב־32 המשחקים שבהם פתח (25 דקות) קלע 37 מ־107 לשלוש (34.5%). וזה נתון שמגיע מתחילת, מאמצע ומסוף העונה. ב־22 המשחקים שבהם עלה מהספסל (21 דקות) קלע רק 16 מ־61 (26%). עניין של ביטחון אצל בחור צעיר? של כניסה לקצב? של לצד מי הוא משחק כשהוא על המגרש? שאלות טובות. ניואנסים הם התשובות.
שומר על דונצ'יץ'. קיבל מחמאות על ההגנה, USA TOSAY Sports
ומעל לכל, אצל אבדיה מדובר בפוטנציאל. בהבזקים שמראים לך מה הוא עוד יכול להיות. כי עונת רוקי, לא עונת רוקי, עולה מהספסל או פותח בחמישייה, יותר ביטחון או פחות, וושינגטון או קבוצה אחרת. היום זה ווסטברוק וביל לצידו והמאמן הוא איזה מישהו אחד, ומחר כל הסיטואציה הזו משתנה. אלו החיים בליגה הטובה בעולם, והקבוע היחיד שתלוי באבדיה זה לאן הוא יפתח את עצמו.
ובמובן הזה, כל מי שראה את אבדיה מספיק העונה יסכים שהוא עדיין לגמרי נראה כמו שחקן שעוד מעט יהיה ברור למה הוא נבחר 9 בדראפט.
התנועה בלי כדור - בהגנה ובהתקפה. המאבקים על הריבאונד. הובלת הכדור במתפרצת. מסירות ביד אחת. ההגנה הראויה, וכל זה בגיל 20 - אלו דברים שמהם בהחלט יכול להיות בנוי שחקן חמישייה בליגה יום אחד. וזה מה שאתה רוצה לראות מרוקי בעונה כזאת. אלא אם כן אתה הרחוב. הרחוב רוצה יותר מזה. שיחכה בסבלנות.
