התרבות היא שדה של דימויים המשקפים את המציאות ובד בבד משפיעים עליה, מכווננים אותה ומובילים אותה הלאה. מבקרי תרבות נדרשים להכיר את הנפשות הפועלות בה, את המבנים המרכיבים אותה, את השפה השלטת וזו הנדחקת לשוליים, ומתוך כך להציע כיווני מחשבה חדשים, אפשרויות להתבוננות על ההוויה התרבותית.
בספר מסות חדש בשם "דווקא אליטה!" אורי הולנדר אוהב לדמות את אנשי התרבות לחבורת עופות שונים ומשונים - לאפרוחוני יצירה, לתרנגולים מפוארים, לטווסים מתפארים ואף לעוף הדודו. בכך הוא מגחיך את גינוניהם השונים של סופרים, משוררים, מבקרי ספרות ומשתתפים באירועים ספרותיים, קושר לאלה נוצות בצבעים שונים שיעידו על גאוותם ורדיפתם אחר הכרה. שוק העופות הזה לא נדמה כקרנבל ססגוני, אלא יותר כקרב תרנגולים עקוב מדם. ככזה, הולנדר מציב עצמו כתרנגול קרבות נחוש, המבקש למוטט את יריביו התיאורטיים, את בעלי הכנף המתפארים בנוצותיהם המרקדים סביבו, ולא פחות מהם - את הקהל הרדוד בעיניו, הנוהה אחר קרקורי התרבות האלה.
התרנגול הספרותי מבקש להציג מצג של חלל ריק שאליו הוא פורץ ושקריאותיו הרמות יביאו גאולה לספירה התרבותית. אלא שקריאת הגבר ההולנדרית, מלבד הדהודי הלעג והבוז שבה, לא כוללים שום הצעה ייחודית להבניית השדה התרבותי מחדש, שום אפשרות חדשה ומקורית שנפרשת בספר ביקורת תרבות זה. הולנדר מבקש להצביע על הבעיות של עולם התרבות, אך מתגלה כחלק מהבעיה עצמה, ללא שום יכולת להציע פתרון.
אם יש משהו שהתרבות הישראלית שבעה ממנו בשנים האחרונות זוהי תרבות הקטילות, הלכלוכים האישיים ושכחת התוכן. כבר קראנו מספיק על האקדמאי התככן, המשורר רודף הפרסומים, העורך המאדיר את פועלו - אלה תוארו ארוכות בספרי פרוזה, בפוסטים ברשתות החברתיות ובמאמרי ביקורת צורבים. אולי עוד ניתן היה לקבל איזה מין כתב סאטירה שכזה המציע מיני דימויים שונים לטיפוסי התרבות הישראלים, אילו רק היה מציע הצעה חיובית למה שכן צריך לכונן כאן.
אלא שמלבד הישענות על דמות "המשוטט" שהבליט הסופר היהודי־גרמני ולטר בנימין לפני כמאה שנים, הולנדר לא מציע לנו כיצד כן ראויה להיראות תרבות משגשגת. ההצעה הכי קונקרטית של הולנדר גם היא כרוכה בחזרה אנכרוניסטית לעבר - לשחזר את רוח תנועת הדאדא שפרצה דרך אוונגרדית בראשית המאה ה־20, כדי להוות איזו מין תגובת נגד לרוח הפוסט-מודרניסטית ובכך לשוב לאחור אל ימי המודרניזם, לנסות להתחיל מחדש את כל הסיפור הזה של תרבות. רוויזיוניזם תרבותי.
פרוסט וקפקא - הם המודל לאיכות, הם הנקודה בזמן שבה התרבות נעצרה, ומשם והלאה נותר רק להתרפק על העבר ולבכות על אובדן העתיד.
המסות המתכנסות בספר זה לא מצליחות ליצור מסה קריטית של תוכן, ונקראות יותר כמו אסופת ביקורות ספרים שאוגדו יחד. לצד רשימות מעמיקות על יצירתו של המחזאי נסים אלוני ועל מפעל התרגומים של יורם ברונובסקי, שבהם הולנדר מתגלה כקורא מעמיק בעל הבחנות חדות, ניצבים מאמרים על ספרים שיצאו בעשורים הקודמים ולא מתעלים על תחושה של מוסף ביקורת מלפני עשור שנשכח באיזה תיק.
מאמרים על ספר של מנחם בן משנת 2006, תרגום למונטיין שפורסם לפני כעשור, ואפילו מאמר תמוה על ספר כמו "סיינפלד ופילוסופיה" וביקורת על מוזיאון תולדות האמנות פלאטו־שרון בבילינסון. לצידם, מאמרים כוללניים על מיני "טיפוסים" שונים הפועלים בשדה התרבותי, מציגים מבט ילדותי והגדרות כמו "הדברן הנכלולי" או "הבדלן עז המצח חסר הטעם", לא מספקים שום ערך מוסף משמעותי לקוראים או לספרות.
הולנדר מוצא פגם בכל מי שלוקחים חלק במעשה התרבותי - ביוצרים רודפי התהילה ואכולי הגאווה, בקהל הנבער שמצפה לבידור זול, באקדמאים שרלטנים ובפקידים האפורים היושבים בוועדות המכריעות את גורלם הכלכלי של גופי התרבות השונים - אותם פקידים שהחליטו להעניק לספרו את תווית תמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת (מה שמעלה תהייה איזו ספרות מופת תורגמה כאן).
אמנם אנו מכירים את התזה של מבקר הספרות האמריקני הרולד בלום, על דבר חרדת ההשפעה של המשורר ועל הצורך למרוד בדור המשוררים שלפניו, כדי שיחוש כי זכה למקום משלו בשדה הספרותי וששירתו נצרכת. אך הולנדר משתלח לא רק בדור היוצרים שקדם לו, אלא בכל מבני התרבות ומוסדותיה שישנם. במובן זה, אולי מבלי משים, כמו באחת משורות האינטרנציונל, קורא הולנדר קריאת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". אילו רק ישתמרו מעולם זה יצירותיהם של כמה מגדולי המודרניסטים, אזי בעולם זה שאנו חיים בו יהיו איזה טעם ואיזו הנאה, תהיה הצדקה לכל התככים והמזימות התרבותיים.
אך ספרו של הולנדר לא מצליח לייצר הצעה שתגאל את התרבות מעליבותה. נהגי מוניות ימשיכו לעוות את שמו של קפקא והאליטיסט ימשיך להרגיש טוב שהוא יודע להגות את שמו של קפקא. רוח חדשה שתפרוץ בשדה התרבות, אשר כל כך נצרכת בעת זו, לא נמצאת כאן.
אורי הולנדר / דווקא אליטה!, נהר ספרים, 150 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
