"כולנו הלומי קרב"

את היום שבו שלומי חסקי הבין בפעם הראשונה מהי פוסט טראומה הוא זוכר בבהירות. זה קרה ב־1974, שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

"הייתי בכיתה ד' והיתה לנו ילדה בכיתה שאבא שלה נפצע במלחמה", הוא מספר."כשהוא חזר הביתה, הלכנו כולנו יחד עם המורה לבקר בבית שלהם ולתת לו מתנה. המורה אמרה לנו שצריך להתנהג יפה. אז כולנו יושבים שם על השטיח, ולפנינו יושב איש בלי יד. המורה שואלת 'שלום, מה נשמע?' והוא לא אומר כלום. על השולחן היתה מונחת חפיסת סיגריות של פעם בשם 'אסקוט'. הוא שם את הסיגריה בפה, אישתו מדליקה לו אותה והוא עדיין לא אומר מילה. המבט שלו תקוע. באותו היום חזרתי הביתה וראיתי בעיתון שיר של משורר שלא הכרתי עד אז, דוד אבידן, בשם 'מחזור סיום 73'. השיר הזה דפק לי את הראש". 

"אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לְהִגָּמֵר, כְבָר הָלְכוּ לוֹ תּוֹךְ יוֹמַיִם פֹּה חָבֵר וְשָׁם חָבֵר", אומרות מילות השיר של אבידן שמלוות את חסקי עד היום.

אירוע זה, ועוד רבים אחרים שרסיסיהם נעוצים בו עד היום, מרכיבים את "סיכול מנוקד",ספר השירה החדש של חסקי. "זה מסע לא כל כך פשוט", הוא אומר, "שמתחיל בצומת חצור, עובר דרך שיכוני הרכבת של העברית וממשיך בין הזמנים, בואכה אספמיה". 

זהו ספרו הרביעי של מי שמשמש גם כסופר צללים ועורך ספרותי. כולו מורכב משברי זכרונות ומשאריות טראומות שנצרבות בנפש האדם עד יום מותו. הלם קרב, הוא אומר, הוא נחלתם של כל בני האדם. במיוחד בישראל."למוסד של איש אחד דרוש פסיכולוג קליני, אני אומר את זה כבר שנים", הוא מסביר. "אני טוען שבעצם כולנו הלומי קרב. אתה יכול לנסוע בכביש עכשיו ולראות את זה. פרסונות רגילות לחלוטין שפתאום כל מיני דברים מהעבר רודפים אחריהם". 

נשמע כמו מקום לא בריא במיוחד עבור חברה להיות בו.

"עם השנים אני לא מתרגש מזה, יודע אפילו איך לעבוד עם זה. עיקר ההתמחות שלי כסופר צללים הוא ביוגרפיות בנושא צבא וביטחון.  יושב אצלי במשרד איזה גנרל גדול שכולנו מביטים בו בעיניים כלות. פתאום עובר איזה מטוס בדרך לבן גוריון, והוא נשכב מתחת לשולחן! אני פשוט יושב לידו והוא אומר לי 'חסקי, אתה השתגעת? הם יורים עלינו!'. אני הולך להכין קפה, חוזר עם הכוסות והוא בינתיים קם. ומעבירים את זה הלאה".

אז למה אתה נשמע אופטימי?

"אמא שלי תספר לך איך במלחמת השחרור מטוס מצרי ירה על תל אביב. לפני זה, במלחמת עולם השנייה, מטוס איטלקי ירה על תל אביב. כלומר אתה גדל לתוך זה. בשנים האחרונות מתחילים באמת לדבר על הפצעים הנפשיים. הרי כולנו פה גדלנו על מיתוסים. גבר לא בוכה, צנחנים אינם בוכים. כל מני מיתוסים שרוב החבר'ה כאן גדלו עליהם. ופתאום אנשים נותנים לעצמם לדבר על הדברים האלה. זו התבגרות של חברה. החברה הישראלית מתחילה להיות מודעת לעצמה, להבין מה שקורה פה. זה טוב. אם אתה יודע שיש לך בעיה - כבר פתרת חצי ממנה".

"לשירה יש המון כוח"

שיחה עם חסקי (55) היא רכבת הרים רגשית ומילולית. רגע אחד הוא מדבר על "חבורת מגודלי שיער לא מגולחים ושמוטי ידיים" שראה ליד ביתו שקרוב לבית החולים אברבנל, עליהם נאמר לו שהם "גיבורים מהמלחמה בתעלה". באחר הוא מספר על היום בו החל לגמגם, לאחר ששכן ניצול שואה תפס אותו בידו כשהיה ילד בעודו מטיח בו "בין שתיים לארבע לא עושים פה רעש". כאן סיפור על יום העצמאות של 1973 ועל השכן שנהרג חודשים ספורים לאחר מכן, בטרם לקח אביו פטיש ושבר את כל הבית. שם מחשבה בסגנון "בית קברות הוא מקום מאוד יפה שאף אחד לא רוצה להיות בו". 

כמו שורת חלונות פתוחים על דפדפן במחשב (וכך גם בספרו), הוא קופץ מנושא לנושא, מקשר בין "שירת הסטיקר" של הדג נחש למערכון מלחמת האזרחים של שאולי מ"ארץ נהדרת". מני בגר ויענקל'ה רוטבליט פוגשים את יהודה עמיחי, יונה וולך וחנוך לוין. ומעל לכל ישנה השפה העברית והשירה שאותן הוא מהלל: "השמועות על מות השירה בהחלט היו מוקדמות. מה שעכשיו קורה מראה לך כמה בני אדם צורכים תרבות ואמנות. אנשים רצים בטירוף, ממלאים אולמות מראש".

אבל הם לא רצים לערבי שירה.

"כן ולא. יש לך קודם כל את הפואטרי סלאם. אבל בגדול אני חושב שלשירה יש המון כוח. קח למשל את 'שיר לשלום'. גנדי היה אז אלוף פיקוד מרכז ואסר להשמיע את השיר הזה. בשיר הזה לא מעט כוח ובשעתו הוא היה שיר חתרני. זה שיר שצונזר. זה רק מראה לך שכשמצנזרים משהו כמה עוצמה הוא תופס. לשירה יש המון כוח".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו