אִמָּהוּת ופשעים אחרים

אין הרבה אימהות "טובות דיין" בספרות העברית. כאלה שהן לא קדושות, אבל גם לא מתעללות, קפריזיות, מרעילות, מטורפות, קרות, מזניחות, אובססיביות או דכאוניות. כתבו על כך בעבר. אברהם בלבן, בספרו "תשע אימהות ואמא" שראה אור לפני יותר מעשור, כתב על ייצוגי האימהות בהרבה מהיצירות המרכזיות של הספרות העברית החדשה: האמא המשוגעת (למשל אצל עמוס עוז), המתנכרת או הקפריזית (למשל אצל עמליה כהנא־כרמון, רונית מטלון) והחונקת (למשל אצל דויד גרוסמן). בין שאר ההסברים שבלבן הציע ללקונה הזאת בספרות העברית, היה גם ההסבר שהאמא "הטובה־דיה" (מושג שטבע הפסיכואנליטיקן דונלד ויניקוט) אינה מספיק מעניינת מבחינה ספרותית. 

אפשר לקרוא את ספרה של הילה בלום, "איך לאהוב את בתך" כניסיון לאתגר את החשש הזה, שמא אמא טובה דיה אינה גיבורה ספרותית מספיק מעניינת. בלום שמה במרכז ספרה אֵם שיחסיה עם בתה מלאי אהבה וכוונות טובות: היא עושה כל מה שביכולתה להיות אמא טובה ומשקיעה את כל־כולה באמהות. היא ללא ספק אמא "טובה דיה". ואף על פי כן, כבר בפתיחת הספר מתבררת עובדה מכרעת שאין לה הסבר: בהווה של הספר האם והבת שרויות בנתק, עד כדי כך שהאם לא פגשה עדיין את שתי נכדותיה, המתגוררות בחרונינגן שבהולנד יחד עם אמן, בתהּ, ועם בעלה ההולנדי שגם אותו לא פגשה. האֵם כמהה לקשר, אבל מכבדת את רצונה של הבת בנתק, ומוצאת את עצמה עוקבת בסתר אחרי משפחתה של הבת.

מתוך נקודת המוצא הזאת, של הנתק, מגולל הספר רגעים קצרים מתוך חיי האמהות, בצורה של פרגמנטים לא כרונולוגיים, חלקם משתרעים על כמה עמודים ואחרים על פני פחות מעמוד, הנעים בין ההווה לבין העבר, בניסיון נואש, נסיון שווא, למצוא תשובה. התנועה השבורה הזאת לא מתכנסת אל תבנית סיפורית כלשהי: לא נמצא כאן הבנה ברורה של מה שגרם לנתק, לא נמצא הסבר שאפשר לנסח בצורה של משוואה סיבתית (גורם ותוצאה) או אפילו בצורה של נקודת מפנה (היה ככה ואז השתנה). לא נמצא כאן פשעים או טעויות שיצדיקו בדיעבד את הנתק. הדברים נותרים, במכוון, בלתי פתורים, פרומים, נעלמים. 

מה שנותר הוא אוסף של רסיסי חיים בגווני האפור. באחד הפרגמנטים, למשל, מסופר כיצד לנוכח קשיי הפרידה בימים הראשונים בגן העירוני, "כשפרצה בבכי לא הסתובבתי"; בפרגמנט אחר האם מפצירה בבת, כשזו כבר היתה בגיל בית ספר, "ספרי לי מה קרה, מתוקה שלי, אהובה שלי, ספרי לי". האם היא פעלה נכון כשהזדרזה להיפרד? האם לא לחצה יותר מדי על בתה לשתף אותה בחייה? והאם ניסיונות הפרידה המגושמים של האם מילדתה הם רק צידם האחר של היחסים הסימביוטיים, החונקים מדי, שהתפתחו בינה לבין הבת בהמשך, ולא הותירו לבת ברירה אלא לברוח, לקרוע את חבל הטבור בצורה האכזרית והכואבת ביותר?

השאלות האלה נותרות ללא מענה בספר עצמו. בלום נמנעת מלבנות עבור הקוראים שלה מערכת סיפורית קלה־לשיפוט, קלה־לאבחון. זוהי אסטרטגיה מוצהרת ומנומקת של המספרת, ליצור מה שהיא מכנה "טרגדיה של דקויות" - כזאת שאינה שמה במרכזה ארוע דרמטי מכונן, שמנקז אליו את הקצוות הסיפוריים, אלא מספרת סיפור על "חיים שמתעקמים ככה, כמעט מעצמם" ללא "חבטות חיים רועשות"; סיפור על "טעויות שקל לטעות ולמרות זאת אין מי שיסלח, התאונות הרגילות, אני מתכוונת, פשעי הרצון". 

הכתיבה של בלום רגישה ואינטליגנטית, והנכונות להקשיב אל ה"חומר האפור" של חיי האימהות היא הירואית כמעט, אלא שהניסיון לבנות דרמה שמתחוללת מתוך הרגעים הקטנים הללו, כמו סופת אבק שמונעת מתוך עצמה ומתוך אינספור רסיסי החול הקטנים שלה, מאבד מעוצמתו בתוך מבנה של רומן (להבדיל מסיפור קצר או אוסף סיפורים קצרים, בסגנון אליס מונרו למשל, המוזכרת בספר). המרחב הטקסטואלי של הרומן מכתיב מחוות רחבות, דרמטיות או צורניות, והמבנה הפרגמנטרי של הספר, במקום להאיץ את תנועת הסיפור, מעמיק את שקיעתו פנימה, בתנועה חזרתית שאיננה מצליחה להיחלץ מעצמה. במובן מסוים, הפרגמנטים השונים מספרים את אותו סיפור, פעם אחר פעם. 

המחזוריות הזאת הולמת מאוד את הדמות של האֵם־המספרת: בלום יצרה דמות אימהית מלנכולית, אבודה, אֵם המצויה על סף הדיכאון ואף מעבר לו, נטולת שמחה ואכולת שתיקות וצללים, החוזרת וסורקת במסרק דק סצינות קטנות ויומיומיות מחייה כדי לנסות ולמצוא בהן סיבה לנתק מבתה, אבל אינה מצליחה להעלות בחכתה דבר ממשי מלבד עצם ההתייסרות החוזרת ונשנית. גם רסיסי־הפשעים הקטנים שהיא מצליחה לאתר מתוך זיכרונותיה אינם מספקים את העדות המפלילה המיוחלת, אלא מעידים בעיקר על אהבתה הגדולה ועל העוול שנגרם לה ושהיא גורמת לעצמה: "אהבתי אותה יותר מכל דבר. למה אני מאשימה את עצמי כל הזמן? היא חידה."

נוצר פער עצום בין התוצאה הנוראה של נתק מתמשך לבין הראיות המדולדלות לחובתה של האם, מדולדלות כל כך שסביר להניח שהרבה מהאימהות שיקראו את הספר ייזכרו בעצמן במאורעות דרמטיים יותר, בפשעים גדולים בהרבה מאלה של המספרת. הפער הזה מעצב כחידה לא רק את הבת, ואת הנתק שלה מהאם, אלא, ואף ביתר שאת, את האֵם עצמה. איזו מין קדושה מעונה היא זאת, שלא חדלה להתייסר על דברים של מה־בכך? איזה מין מודל של אימהות מעוצב כאן, אמא שכמעט לא כועסת, מתייסרת על כל זוטא, ורק מכילה את זעמה הבלתי נדלה והבלתי מוסבר של הבת? 

במטוטלת שמסמנת הספרות העברית בין האם הקדושה לבין האם הבלתי נסבלת, הספר הזה אמנם יוצא מהאפשרות השנייה, אבל במקום לשרטט "אמצע" שאפשר להזדהות איתו הוא חוזר אל האפשרות הראשונה; גם הוא, במלים אחרות, לא חורג מהתבנית הבינארית של דמות האם בספרות העברית, שנעה בין הקדושה והמפלצת, ולא מצליחה להיות סתם "טובה דיה". √

הילה בלום / איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה, 238 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו