דביר בנדק מגיע לראיון חמוש בטישו ובצינון טורדני. "זאת לא קורונה", הוא מבהיר מייד בחיוך ומציע שזו בכלל אלרגיה.
אתה בעצם אמור לדעת. אחרי הכל, באוקטובר האחרון אתה ואשתך, עירית נתן בנדק, נדבקתם בנגיף ששיתק את העולם.
"נכון. עירית נדבקה בקורונה משחקן שאיתו עשתה חזרות, ואני נדבקתי ממנה. לשנינו היו תסמינים יחסית קלים, כאבי גב ושרירים, וטעם וריח שנעלמו ביום אחד. עירית סבלה יותר ממני, אז אני נשארתי עם שתי בנותינו בקומה התחתונה של הבית. הן לא נדבקו מאיתנו, למרות כל ה'מאמצים' שעשיתי להחדיר בהן נוגדנים".
המחלה היתה מלחיצה?
"עירית ואני לא ממש נלחצנו, כי בשום שלב לא הגענו לקשיי נשימה. היתה עייפות קשה שנמשכה קצת, אבל זה מאחורינו".
השאלה הכי אופנתית כיום היא "מה למדת מהקורונה?"
"אובדן הטעם והריח הבהיר לי עד כמה המחלה הזאת משחקת לנו במערכת העצבים. זה היה כאילו כיבו לנו פתאום כפתור. גם כאבי הגב, כמו אחרי אימון קשה או תנועה לא נכונה, הגיעו פתאום. אז כן, הבנתי שזאת מחלה מפחידה".
על הנגיף בנדק התגבר, אבל הצינון העכשווי הוא אולי דרכו של הגוף לאותת לשחקן הוותיק לנוח קצת מקצב העבודה המטורף שלו. כמה מטורף? בבוקר הראיון הוא הצטלם ל"סברי מרנן", משם המשיך לצילומי פרסומת לבנק שהוא הפרזנטור שלו, ואת היום הארוך הוא יסיים במופע הפרינג' "שיחות עם הברמן" בבר בתל אביב. למחרת משובצים לו צילומים לתוכנית בישול חדשה, ואחריהם נסיעה לאילת, שם עולה הפרויקט הטרי והמרגש שלו - הצגת היחיד "כל הדברים הטובים", שעוסקת בנושא הנפיץ של אובדנות.
"זאת הצגה על גבר שמספר איך החליט בגיל 7, אחרי ניסיון התאבדות ראשון של אמו, לכתוב לה בתמימות של ילד רשימה של הדברים הטובים בעולם ששווה לחיות בשבילם", הוא מסביר. "לאורך חייו הרשימה משתנה בהתאם לגילו ולמצבו, ולמרות שהיא לא הצילה את אמו, שהצליחה לבסוף להתאבד, הרשימה מצילה בדיעבד דווקא אותו. הגבר הזה מחנך את
עצמו שהחיים יפים".
מחשבות אובדניות זה משהו שחווית פעם בעצמך?
"מעולם לא היו לי מחשבות אובדניות. הכי קרוב שהייתי לאיבוד דעתי היה בכלא צבאי, כשהייתי חייל בן 20, אבל עם כל הקושי האובייקטיבי של החיים לא הגעתי למחשבות אובדניות. עברתי תקופות לא קלות, למשל בתהליך הפונדקאות של שתי הבנות שלנו, שעליו דיברתי לא פעם בעבר, אבל עירית ואני שמרנו על עצמנו, היה לנו זה את זה".
גם אתה מנהל לעצמך רשימה של "דברים טובים", להתמודדות עם החיים?
"אין לי רשימה של דברים טובים, אבל יש לי מין סטייה כזאת שאני צריך תמיד אופק של משהו מרגש או כיפי שהולך לקרות בסוף היום, בסוף השבוע, בסוף החודש או בסוף השנה. אני צריך אופק כלשהו כדי להתיישר מולו. חופשת סקי, יום הולדת עגול, לא משנה מה - אבל אופק".
ההצגה, שאותה כתב דנקן מקמילן (נוסח עברי: אלי ביז'אווי) וביים שי פיטובסקי, היא פרי שיתוף פעולה של הקאמרי ותיאטרון אלעד, שהוקם בקיבוץ אילות ומציג באילת ובסביבתה. היא עלתה בבכורה בדרום, ובשלישי הקרוב תעלה לראשונה בקאמרי, עם פתיחת דלתות התיאטרון התל־אביבי אחרי שנה של הדממה.
"זאת הצגת יחיד אינטראקטיבית. לקהל בכניסה אני מחלק פתקים עם מספרים, ומי שאני קורא במספר שלו במהלך ההצגה צריך להקריא בקול את מה שכתוב לו בפתק. שבעה מהיושבים בקהל משתתפים כדמויות ממש. אני ניגש באקראי למישהו ושואל אם אכפת לו לגלם, למשל, את אבא שלי. ואז אני יושב לידו ונותן לו הוראה פשוטה: 'על כל דבר שאני אומר, אתה שואל למה'. זה הופך לאירוע, ובסוף המחזה אני קורא לנבחרים מהקהל להשתחוות איתי.
"הדברים שהכי מרתקים אותי בתיאטרון קורים תמיד כשהקיר הרביעי נשבר פתאום. אני יותר חד כשהקהל מתערב ואני מגיב אליו. ובהצגה הזאת הצופים יושבים סביב הבמה ב־360 מעלות".
הוא גדל בקריית ים, "הילד הכי לא שחקן שיש". בתיכון למד אלקטרוניקה, ואחרי השירות הצבאי בגרעין נח"ל התחיל ללמוד כלכלה וקרימינולוגיה. חבר עם אינטואיציות המליץ לו לפנות למשחק, ואחרי שהשלים לימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, השתלב ב־1998 בתיאטרון הבימה. מאז לא הפסיק לשחק בתיאטרונים הרפרטואריים, ובראשם (לצד הבימה) גשר, הקאמרי ותיאטרון חיפה. במקביל שיחק בקולנוע ובטלוויזיה, נטל חלק בסצנת הפרינג', כיכב בפרסומות, כיהן בתפקידים ניהוליים - ובהם יו"ר איגוד השחקנים בישראל (שח"ם) - ובשנים האחרונות הוא עובד על מופע סטנדאפ אישי וחשוף.
"זה מופע סטנדאפ שונה בנוף, בוטה מאוד, לא מתחנף בשום צורה. למשל, כשאני מדבר על שמנים באופן שרק שמן לשעבר יכול לדבר, או כשאני מתייחס לילדים שרגישים לבוטנים, איך זה משפיע על הורי יתר הילדים בגן, שטורחים בגלל זה. המופע הזה מפחיד אותי נורא, והוא גם גרם להתקף החרדה הראשון והיחיד שהיה לי על במה".
התקף חרדה? ספר.
"זה קרה לפני שנתיים, באולם הקטן של תיאטרון חולון. מי שאמור היה לחמם אותי לפני המופע לא הגיע, ועליתי לבמה לא חד מספיק. התחלתי בשאלה 'נו, איך רזיתי?' ואז מישהו מהקהל ענה לי 'לא רזית, עשית ניתוח'.
"בדרך כלל אני מתגבר על דברים כאלה בקלות, אבל ההערה באה לי לא טוב. אמרתי לו, 'למה אתה חושב שאם עשיתי ניתוח לא רזיתי?' והוא ענה: 'זה קיצור דרך'.
"זה היה לא נעים. אחרי כמה חילופי דברים בינינו ניסיתי לחזור למופע, ולא זכרתי איפה הייתי. התחלתי להזיע, תחושה רעה בגוף, יבש לי בפה, אני שותה והיובש לא עובר. המשכתי במופע, סובל את סבל חיי, עם הזעה ולחץ ומתח. החזקתי ככה 42 דקות, ובדקה ה־42 אמרתי לקהל 'תודה, אני מסיים'. כולם היו בטוחים שאני צוחק, אבל ירדתי ולא חזרתי.
"התיישבתי מאחורי הקלעים בעצבות נוראית. אמרתי לעצמי, 'למה אתה צריך את זה בכלל? יש לך הכל'. אבל בתוך תוכי ידעתי למה אני צריך את זה: מאותה סיבה שאני עושה את 'שיחות עם הברמן' (מופע פרינג' שבו השחקנים יושבים עם הקהל על בר, שותים, מדברים וצוחקים, עד שהערב מתחיל והשחקנים פוצחים במונולוגים; מ"כ)".
והסיבה הזאת היא?
"כשחקן, אתה חייב לקפוץ למקומות האלה, של האתגר, אחרת אתה מתקבע. אני בן 51, ואני רוצה להתפתח. תמיד פחדתי לעשות הצגות יחיד, תירצתי לעצמי שאין לי שחקן נוסף לדבר איתו, אבל זה אתגר. אותו הדבר עם הסטנדאפ, או עם הצגת היחיד. ככה גם עם מופעי האימפרוביזציה, שהתחלתי לעשות לפני עשר שנים.
"אני באמת מאמין שמשהו בתיאטרון איבד את הדרך והתקבע באולמות הגדולים, שגם אני חוטא בהם כדי להתפרנס. התיאטרון, ככלי חברתי, צריך ללכת אל הצעירים. הבר הוא ההיכל שלהם, אז אני הולך לשם".
שנת הקורונה זימנה לבנדק אתגרים גם ברמה האישית־משפחתית. אביו, פרדי ז"ל, הלך לעולמו בדצמבר האחרון מסיבוך של מחלת לב.
"אבא שלי, שנפטר בגיל 78, לא עישן, שמר על כושר, אבל היתה לו גנטיקה משפחתית נוראית. הוא חלה עם השנים בסוכרת, ביתר לחץ דם ובאי־ספיקת לב, ונוצר לו המון בלאי בגוף. בשלב מסוים הוא חטף זיהום, ולא הסכים לעבור ניתוח מחשש להיות תלותי. הסירוב הזה היה למעשה גזר דין מוות.
"אני ואחותי אורטל, שצעירה ממני בחמש שנים (בעלת חברה שעוסקת בשינויי בנייה אחרי רכישה; מ"כ), עשינו משמרות סביב מיטתו. ביום מותו הייתי לצידו לילה שלם, ובשש בבוקר יצאתי לרגע להביא מטעֵן לנייד מהאוטו. על הדרך החלטתי לקנות גם שוקו מהמכונה, ובזמן שאני מעביר את הכרטיס במכונה אני מקבל טלפון מהמחלקה: 'בוא מהר'. רצתי לחדר, וכשהגעתי אמרו לי שכבר כיבו את המוניטור. הוא ממש חיכה להיות לבד כדי למות.
"הייתי קשור לאבא שלי מאוד, אבל יש בי משהו שמתייחס למוות ולאובדן באופן בריא, אחרים יגידו אולי מוזר. יש בי זיכרון של הדברים הנפלאים שהיו לי איתו, יחד עם קבלה והבנה שאבא שלי פחד להפוך לתלותי. אמא שלי מתה לפני 20 שנה מסרטן, בגיל 54, ואחרי המוות שלה אבא קצת ויתר. הוא מצא זוגיות חדשה, אבל זה לא מילא אותו באותה צורה והיה לו עצוב בלי אמי. היו לנו המון שיחות על זה, אבל אתה לא יכול להחיות מישהו שלא רוצה לחיות".
אולי משם באה הנטייה שלך לשמור בשנים האחרונות בקנאות על ענייני בריאות?
"המסע שלי התחיל קודם, כשהפכתי לאבא בגיל מאוחר. הייתי בן 40 כשנולדה יולי ובן 45 כשהגיעה גלי, ואמרתי לעצמי 'אם אתה הולך להיות אבא מבוגר, לפחות תהיה בריא'. היום אני אומר לעירית, אשתי, שכשגלי תתגייס נהיה שנינו בני 63, ואני רוצה להיות מסוגל לטייל איתה, לעשות דברים, לא להיות זקן. אני רואה אנשים שמתבגרים בריא, אז אני רוצה לנסות גם, למרות שהגנטיקה שלי חרא. אבא עם בעיות לב, אמא שנפטרה ממלנומה, אז אני משתדל להילחם בזה. מנסה מאוד לטפל בגוף ולא להזניח".
זה כולל את הניתוח המתוקשר לקיצור קיבה שעברת לפני שבע שנים.
"כשאתה 150 קילו, כמו ששקלתי לפני, יש בך איזה ויתור על הבריאות. אתה לא הולך לרופאים, מהפחד שיגידו לך שאתה לא בריא. אבל הבנתי שאני לא יכול להתעלם מזה, ואחרי שטיפלתי במשקל בעזרת הניתוח - גם הסוכר בדם התייצב, המדדים התאזנו".
את עירית (51), שחקנית, במאית ומורה לתיאטרון, הכיר בלימודי המשחק המשותפים באוניברסיטה, והשניים נישאו ב־1997. הם גרים כיום בתל אביב, הורים לבנות יולי (11) וגלי (5 וחצי), שאותן הביאו בהליך פונדקאות.
אתם "שני שחקנים מלאי אגו" שחיים בבית אחד?
"לא. עירית היא אדם לא מקנא. היא מלאה בפרגון, בהכלה ובנתינה, ומאמינה שכל מה שקורה - קורה לטובה. כפשוטו. היא חיה ונהנית מההצלחה שלי כמוני. לצערי, אני לא כמוה. כשהיא שיחקה לפני 20 שנה בטלנובלה 'לגעת באושר' וזכתה להערצה ברחוב, אני זוכר את הקנאה שהיתה לי, גם אני רציתי כזה. אני כנראה פחות משוכלל ממנה".
שניכם מתפרנסים, בעצם, מהתחום שספג השנה מכה אנושה. לא היו רגעים מפחידים ומתסכלים?
"אני לא הולך לכיוונים של מתסכל, אלא של מלמד, מחדש, מחדד. זאת הנטייה שלי בכלל בחיים. צריך לחשוב מה עושים כדי להבהיר לחברה הישראלית שהתרבות היא לא מותרות. שתיאטרון הוא לא רק בשביל לצחוק - אלא בשביל לחיות.
"בינתיים המצב שברירי מאוד, וחלק מהיכלי התרבות בארץ עלולים לפשוט רגל. עולם התיאטרון של תל אביב אמנם מתכונן לפתיחה, אבל יכול להיות שבתוך חודשיים כבר לא יוכלו לשלם משכורות".
אולי בגלל זה אתה מתפרס על כל כך הרבה עיסוקים? להבטיח פרנסה בכל מצב?
"אני אדם של גם וגם, זה חלק מהאיזונים שלי בחיים. אני יודע שיהיו במאים, ואני אבין אותם לגמרי, שיאמרו לעצמם, 'אני לא אתן לדביר לגלם סכיזופרן בסרט הבא שלי, כי כל מה שיעבור לצופים בראש בדקות הראשונות זה 'סברי מרנן' והפרסומות שלו לבנק מזרחי־טפחות'".
אתה לא מרגיש שזה מגביל אותך?
"מהשותפות שלי עם הבנק אני נהנה כבר 12 שנים. זה מביא לי אפילו גאווה. אין עוד פרזנטור דומה בארץ, עם הזדהות כל כך ארוכה של מותג עם אדם. אז נכון, אני מנוע מלדבר פוליטיקה ובחירות, כי הבנק לא יאהב את זה, אבל לא ממש דחוף לי לדבר על פוליטיקה ובחירות. אם אחליט להיות פוליטיקאי - זה יהיה אחרת".
יש סיכוי שנראה אותך בפוליטיקה?
"אני חושב שכן, אבל כרגע המפה הפוליטית לא מאפשרת את זה. אנחנו הולכים ומקצינים, כמו שקורה בכל העולם, אז אני לא יודע איזה מקום יש לי".
אולי בלם לתהליך ההקצנה הזה.
"אני לא יודע. אין בי מה שדרוש כדי להיות פוליטיקאי, כי אני לוקח אישית דברים ונפגע. אבל חשוב לי מה שקורה פה. חשוב לי להפסיק לשקר לבנות שלי בכל בוקר ש'יהיה בסדר', כי אני לא מאמין שיהיה בסדר. אנחנו הולכים ומקצינים. לכן אני אומר תמיד לעירית שאם אנחנו שוקלים לחיות במקום אחר - בואי נשקול את זה עכשיו, לא כשכבר לא יהיה אפשר".
אתה רואה מצב שבו אתה עוזב למקום אחר?
"אם ארגיש שאני משקר לבנותיי יותר מדי לגבי ה'יהיה בסדר', אז כן. את ה'יהיה בסדר' שלי אני עושה בכלים שלי, בתיאטרון. אני אתן לך דוגמה: אחרי הפעם הראשונה שהעליתי את 'כל הדברים הטובים', ניגש אלי איש שאביו התאבד ואמר לי שהצגה שלי החזירה אותו לילד שהיה - מה ששום טיפול שהוא עבר לא הצליח לעשות. אז זה מדהים ומתגמל לעשות שינוי כזה אצל אנשים, וזה מה שתיאטרון אמור לעשות".
במסגרת ה"גם וגם" של חייו, בנדק ממשיך לככב בסדרת הקאלט "סברי מרנן", שצילומי העונה השמינית שלה הסתיימו לפני שבוע.
"בשנתיים האחרונות יותר ויותר אנשים 'יוצאים מהארון' ואומרים לי שהם צופים בסדרה - ערבים, דתיים, מכל הקצוות. כולם רואים. אפילו חרדים, אחרי צאת השבת, כי רבנים אישרו שמדובר בתוכן משפחתי ומכיל".
הביקורות לא ממש מחבקות.
"הביקורת הראשונה שנכתבה עלי היתה על תפקיד שעשיתי בהצגה בהבימה ב־1999. שיחקתי מהמר ישראלי בקזינו בטורקיה. אני זוכר שמיכאל הנדלזלץ (לשעבר מבקר התיאטרון של עיתון "הארץ"; מ"כ) כתב למחרת: 'תופעה חולה ומבחילה'.
"הגעתי הביתה לעירית, והיא אמרה לי: 'מאמי, הוא מדבר על הדמות'. אמרתי לה, 'לא, הוא מדבר עלי, הוא קורא לי תופעה, אני מפסיק לשחק'. כעבור שנים צחקתי על זה עם הנדלזלץ, אבל באותו רגע זה חרת בי משהו עמוק מאוד לגבי מה מבקרים כותבים, ומאיזה מניע.
"הייתי במשך חמש שנים יו"ר שח"ם, ניהלתי את הפרינג' במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, אני יודע איך הדברים עובדים ואיך עיתונאים פועלים. אני יודע כמה ביקורת יכולה להיות לא עניינית לפעמים, אז בניתי לעצמי פרופורציות, חומות הגנה. היום שום ביקורת רעה לא תגרום לי לשקול להפסיק לשחק".
אחד הדברים הטובים שקרו לבנדק בשנת הקורונה קשור בהגשמת חלום ישן. הוא רכש למשפחה קרוואן נגרר, שבימי הסגרים הפך למעוז החופש האולטימטיבי.
"ב־11 במארס 2020 עלינו עם ההצגה 'לא לריב' בקיבוץ יגור, והורידו אותנו מהבמה בגלל הקורונה שהתפרצה אז. בדרך הביתה אני מקבל מסרון מאדם שמכר לי בזמנו אוטו, והיום הוא עובד בחברה ליבוא קרוואנים. בלי לשאול קניתי קרוואן חדש. כשקיבלתי אותו קראתי לעירית ולבנות לצאת החוצה. זאת היתה ההפתעה הכי טובה שעשיתי לנו.
"זה קרוואן של 23 מ"ר, ולא צריך רישיון מיוחד בשבילו, כי אתה נוהג ברכב הפרטי והקרוואן נרתם מאחור. זה מייצר טיול מאוד משפחתי, נוח וזול. בעולם זה רווח, אבל בארץ אין מספיק חניונים ייעודיים. אני שותף לשדולה שמנסה לטפח את התרבות הזאת, כי בטיול קרוואנים אתה פוגש אנשים שדומים לך בתפיסת הטבע, והכל הרבה יותר נעים".
זה לא עסק יקר?
"קרוואן כזה עולה 100 אלף שקל, כמו אוטו קטן. זה בית נייד לכל דבר, והשנה כבר החזרתי חצי מהעלות שלו, במקום לשלם על בתי מלון וצימרים. בקרוואן יש מקום לבגדים, לנעליים, אפילו למטעֵנים לסלולרי, והוא מלא ברמה שאנחנו יוצאים מהבית רק עם צידנית. בילינו כל כך הרבה בנסיעות בשנה הזאת, בצפון ובדרום, ואנחנו מחפשים כל הזמן רק לאן לנסוע".
בימים אלה נוספת לו עוד הרפתקה: תוכנית בישול טלוויזיונית חדשה עם השף צ'רלי פדידה. "צ'רלי רצה לצידו מישהו נעים וחביב, בצניעות, שאפשר להנגיש לו בישול. זאת בעצם סדנה בנושא בשר, ואני רוכש בה כישורי מטבח. הספיישלים ישודרו ברשת 13".
איך אתה בבישול, באמת?
"יכולת הבישול שלי אפסית. אני יודע רק לטעום. עירית היא הדומיננטית במטבח, ואני לא נכנס לשם. היא מבשלת מצוין, למרות שלפעמים אנחנו מזמינים גם מבחוץ".
עד כמה האוכל והמשקל דומיננטיים עדיין בחייך?
"העיסוק בזה יהיה לעד. זאת התמכרות, התמודדות יומיומית. יש המון כישלונות בדרך, אבל יותר ניצחונות. צריך לרכוש כל הזמן כללים והרגלים חדשים: לדעת לאכול משהו מזין יותר, לאכול ליד אנשים, כי לבד אוכלים יותר, להתרחק מבופה, כי מול השפע לא אדע לבחור מה נכון.
"יש לי תזונאית שמלווה אותי כבר שבע שנים, והיא דיברה איתי על קיום דיאלוג עם אוכל. בהתחלה זה נשמע לי הזוי, אבל היום אני באמת מקיים דיאלוג לפני שאני אוכל. לא שיחה ארוכה, אני לא מופרע, אבל אלה שאלות כמו: למה אתה אוכל את זה? למה עכשיו? אתה יודע שזה לא מדהים, תתקזז עם זה? דיאלוג כזה לא היה לי מעולם קודם. אני מנסה לחדש את מנגנון השובע והרעב שלי, שהיו מושבתים. זאת עבודה קשה אבל משתלמת".
בשלוש השנים האחרונות מכהן בנדק כיו"ר עמותת Make A Wish, שפועלת להגשמת משאלות לבני 18-3 החולים במחלות מסכנות חיים. "חווינו שנה קשה מאוד מבחינת היכולת לגייס כספים, ונאלצנו לבטל פרויקטים וערבי ספיישל", הוא מסביר. "גם לא התאפשר לנו להגיע פיזית אל רוב הילדים, כי הם נמצאים בקבוצות סיכון.
"במטרה לגייס כסף, נמכור בחודש הקרוב שרשראות ברשתות פוקס ואמריקן איגל, עם תליון של מיקי מאוס בן ה־90. דיסני נתנה לנו רשות. התליונים עשויים זהב או כסף, ואנחנו שואפים למכור 60 אלף יחידות מהם. גייסנו את נועה קירל ואת ליאור סושרד, שיכולים לייצג אותנו גם בעולם.
"במסגרת העמותה יש לכל ילד זכות לבקש משאלה: לנסוע למקום כלשהו, לפגוש מישהו, 'להיות' מישהו או לקבל משהו. לתמורה הרגשית שהם מקבלים מזה יש תוקף מדעי. אחת הילדות החולות סיפרה לי שהידיעה שמחכה לה בעוד שלושה שבועות פגישה עם אליאנה תדהר סייעה לה מאוד בטיפולים הקשים. לכן זה חשוב לי ואני עוסק בזה ביום־יום שלי".
