ב־20 השנים האחרונות מתרבים המשוררים והמשוררות מרקע דתי שכותבים שירה. עם זאת, יש להפריד בין שירה שנכתבת על ידי דתיים לבין שירה דתית־רוחנית־אמונית. הסוג השני אינו נכתב דווקא על ידי משוררים חובשי כיפות או משוררות עטורות כיסוי ראש, אלא הוא מוגדר באמצעות שימוש בשפה דתית, המשתלבת בשירה ולעיתים אף משתלטת עליה.
ללא ספק, התנועה המרכזית בשירה מסוג זה היא של קבוצת "משיב הרוח" ויוצאיה, שלבד מכתב העת ומבית הספר לשירה שלה, מפרסמת בשנים האחרונות ספרי שירה בסדרת "חוט הכסף" בעריכת המשורר אליעז כהן.
קריאה בספרה הראשון של שרית עיני ריץ', "על החיק ועל החלב", שראה אור בסדרה זו, מזהה אותה מייד עם אותה שירה דתית. אמנם בספר יש מחוות וקריצות גם לתורת פרויד ולאחרים בני התרבות הכללית, אך הוא מתכתב בעיקר עם טקסטים ומקורות יהודיים ועם חיי האמונה היומיומיים, בנוסח זלדה, האם והקדושה של תנועה שירית זו.
כך, למשל, בשיר "שיר של יום", שכותרתו לקוחה מן התפילה: "אנחנו ארוגים מחוטי חולין. / המחט הננעצת כדי לחבר / את תנועת הרגל לתוך הנעל / את היד לתוך השרוול / את הקפה הנמזג / גם היא תפילה". ההכרזה הבנאלית למדי על מעשי השגרה כתפילה, אינה מצליחה לייצר שירה ייחודית ונוגעת, שיש בה חידוש של ממש. נוסף על השקיעה בשפה הדתית, ניתן למצוא בשיריה של עיני ריץ' שורות רבות שאינן אישיות או בעלות כוח, שנראות כמעין הגיגים רוחניים שנכתבו בשפה פיוטית, אך דומה שכבר נקראו בעבר ועל כן אינן נצרבות בזיכרון, דוגמת: "חוטי אוויר נארגים לערסל געגועים", או "אדם נולד אל תוך שביו / נידון להתבונן במה יכול היה להיות".
עם זאת, לעיתים השירה של עיני ריץ' מרעננת, אמיצה ומחדשת - ובעיקר כשהיא כותבת על חמשת ילדיה. כך, למשל, היא מנסחת שורות נפלאות כמו: "הבת שלי צודקת חזק" או "את שנאתם של ילדינו אנו מרוויחים ביושר". כמו כן, לעיתים היא מציגה נקודת מבט שמצליחה להתבונן מבחוץ בעולם הדתי ואף לבקר אותו. כך, למשל, בשירים שעוסקים באופן חשוף בזוגיות, בהיריון ובאימהות, ואף בחוויית ספירת ימי הנידה והקושי של נשים דתיות רבות: "כמה אדומים ימי שתיקתי אליך (...) אני סופרת את ימי השותקים, הזבים / אבל בשבתי בין אנשים איני נספרת".
דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בשיר "הפלגה", שאף הוא מתייחס לזלדה, שכתבה "בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הִפְלַגְנוּ מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ". בשיר זה עיני ריץ' תוקעת מסמר בהוויית סעודת ערב שבת, ובתמונה שלפיה המשפחה הדתית שרה, שמחה ומאושרת בתוך בועה משל עצמה: "בערב שבת, / כשעשינו כאילו הכל היה בסדר, / ואבא היה שר אשת חיל (...) אמא היתה רחוקה באי כסאה / כאנית סוחר עמוסה לעיפה / ולא התמלאתי".
לעומת ספרה של עיני ריץ', ספרה הראשון של כנרת סמואל־פולק, "שושנת רצון", לא מצליח להשתחרר מן השפה הדתית. זו שירה אמונית סינתטית, שחורזת בתוכה גודש של רסיסי טקסטים מן המסורת היהודית כעיטורים בלבד, ואין בה אמירה או ייחודיות. בניגוד לדברי העורך יונתן ברג, הכתובים על הכריכה, כי "שיריה של סמואל־פולק מגלים עולם חשוף וכנה (כך במקור)", אני מוצא את שיריה מנוכרים ומפוספסים, היות שרבים מהם נאבדים בתוך השפה האמונית ושברי הפסוקים, המדרשים, התפילות והטקסטים הקבליים.
בצרה זו לוקים אפילו השירים האינטימיים ביותר בספר, דוגמת השיר "שנת ילדים": "ילדי זהב רכים שלי / מתכסים במפית החלות / נאנחים את / אתחלתא דגאולה. / אני יודעת ששנתם / שנת חרובים / ונזהרת שלא להפריע". העירוב בין החלות של סעודת השבת, הביטוי המיסטי "אתחלתא דגאולה" ועץ החרוב מן המדרש על חוני המעגל, מסיחים את הדעת מן החוויה הפשוטה והתמימה של אם המתבוננת בילדיה הישנים.
בשיר אחר, המתאר אף הוא את חוויית הטבילה החודשית במקווה, כותבת סמואל־פולק: "אחת לחודש / נטבלת בדיו שקופה / עולה מתוכה כנוצה / ממשיכה להמשיך לצייר את חייה". השפה המסודרת בטורים קצרים ומלאה בפסיחות דרמטיות, לא מצליחה לגעת בעומק החוויה ונותרת כהגיג שמתחפש לשירה.
ברבים משיריה סמואל־פולק לא מסתפקת באזכורים ובציטוטים של מה שמכונה "טקסטים מן המקורות", אלא מוסיפה עליהם מניפולציה לשונית ומשחק "לשון נופל על לשון", שעל פי רוב שכרו יוצא בהפסדו. כך, למשל, הפסוק מספר תהילים "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" מרודד והופך להיות "תפילה לעני כי יעטוף / ספרים ומחברות לעת ערב". בשיר אחר הגשר הצר הקיומי של רבי נחמן זוכה אף הוא לחידוד לשוני תפל: "ונדמה כל העולם כולו גשר / צער גידול / בנים".
נראה שאם נקלף מן השירים את הגודש של השפה הדתית, את משחקי המילים, את הפיוטיות היתרה ואת הפסיחות המרובות - תישאר חוויה מעניינת ביותר של אימהות, זוגיות וחיים דתיים. אך חוויה זו נותרת נסתרת ומתעמעמת ברעש ובגודש השפתי, שבגינם הקורא לא באמת זוכה לגעת בה.
על החיק ועל החלב / שרית עיני ריץ'
משיב הרוח (סדרת "חוט הכסף"), 79 עמ';
שושנת רצון / כנרת סמואל־פולק
פרדס, 63 עמ'
