במסגרת המאמצים לשחרור רון ארד, שבו כוחות צה"ל בסוף שנות ה־80 כמה פעילי חיזבאללה בכירים, ובהם אחד מחוטפי ארד, מוסטפא דיראני. הללו הוחזקו בישראל במשך שנים במעצר מינהלי, במטרה להשתמש בהם כקלף מיקוח להחזרת ארד.
ב־1997 העניין הגיע לדיון בבג"ץ, במה שנודע בשם "פרשיית קלפי המיקוח", והרכב בראשות אהרן ברק פסק כי ישראל רשאית להחזיק בשבויים: "החזרת שבויים ונעדרים מקרב כוחות הביטחון כשלעצמה, היא מטרה ואינטרס הנכללים במסגרת ביטחון המדינה", כתב ברק.
מה שקרה בהמשך הוא לא פחות ממאלף. על פי דניאל פרידמן בספרו "הארנק והחרב", "פרסום פסק הדין היכה את הקהילה המשפטית הבינלאומית בתדהמה, ולדברי דורנר שבדיוק שהתה בארה"ב ... 'היה לשיחת היום בקהילה הבינלאומית'". "ברק נלחץ מעוצמת הביקורת", כותב פרידמן, ובעקבות כך הוחלט לקיים דיון נוסף בתיק בהרכב מורחב.
בדיון השני ברק כבר ידע מה צריך לפסוק. "ברק שינה את עמדתו, כתב פסק דין המבטל את פסק דינו הקודם, שלל את השימוש בעצירים כקלפי מיקוח וקבע שאין לשר הביטחון סמכות להורות על מעצר מינהלי של מי שלא נשקפת ממנו סכנה".
נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את ספרו החדש של ד"ר גדי טאוב - "ניידים ונייחים - מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית", מכיוון שהוא מדגים יפה את טיעונו של טאוב: שופטי בית המשפט העליון בישראל מושפעים במידה רבה מתדמיתם בעיני עמיתיהם בחו"ל, חבריהם לאותה קבוצת ייחוס מיוחדת, שאת דעותיהם הם מחשיבים הרבה יותר מאשר את של בני עמם.
הטענה המרכזית של טאוב היא שקו השבר בין ימין ושמאל היום עובר לא רק בקווי חלוקה אידיאולוגיים - אלא גם בחלוקה סוציולוגית: "הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית, ואילו הנייחים אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה".
לטענתו, הדבר מוביל לאימוץ עמדות תואמות: הניידים נוטים לתמוך במגמות סחר גלובליסטיות, טשטוש גבולות לאומיים, החלשת מדינות הלאום באמצעות חיזוק מעמדות של מוסדות בינלאומיים (אפרופו בית הדין בהאג), הגירה חופשית ועוד. "הניידים", בהתאם לאג'נדה האוניברסליסטית־אליטיסטית שלהם, שואפים לצמצם את כוחו של העם בהחלטות הדמוקרטיות, ולהעביר את הכוח למנגנונים "מקצועיים" בלתי נבחרים - כמו הפקידות ומערכת המשפט. בהתאם הם תומכים למשל באקטיביזם שיפוטי.
רוב הנושאים הללו אינם זרים לקורא המצוי, היות שזוויות שונות של הסוגיות הללו אופפות את סדר היום הציבורי ותופסות כותרות לעיתים תכופות. אולם דווקא מכאן נובעת חשיבותו של הספר. טאוב מארגן את הדיונים הללו תחת פרדיגמה מרכזית כוללת אחת, ומאפשר לקורא להתבונן במציאות הפוליטית היומיומית הישראלית מתוך נקודת מבט שמסבירה היבטים מרכזיים של רבות מהסוגיות הללו. כך, מספק טאוב מענה גם לשאלת היסוד של רבים - מדוע אנו מוצאים אחידות דעים בין המחנות הפוליטיים בסוגיות שלכאורה אינן קשורות זו בזו? מדוע מי שמצדד באקטיביזם שיפוטי מצדד גם בקבלת הגירה לא חוקית? ומה הקשר בין זה לשמאל מדיני בנושא הפלשתיני?
ספרו של טאוב מהווה טיעון חשוב גם בשני מעגלי שיח נוספים: הראשון - הדיון על אודות ההסבר הנכון של תופעות פוליטיות - האם הן ביטוי של רעיונות או סוציולוגיה? טאוב מצטרף לתזה סוציולוגית נוספת שקיבלה תשומת לב רבה לאחרונה - "ישראל הראשונה וישראל השנייה" - המדגישה את ההיבטים העדתיים של הפוליטיקה, שהמייצג המרכזי שלה הוא העיתונאי והחוקר אבישי בן חיים. טאוב מציע פרדיגמה גמישה יותר מזו של בן חיים, והוא גם מסביר תופעות מקבילות בעולם המערבי כולו.
הדיון השני שבתוכו יש לקרוא את טאוב הוא הדיון המתמשך על אודות הפוליטיקה החדשה. עליית השמאל החדש מאז שנות ה־90, ולצידו הזרם בימין המכונה פופוליסטי, הם מתופעות היסוד של העשורים האחרונים, והם פותחים מחדש את הדיון על ימין ושמאל במובניהם הרגילים. בהקשר הזה, הדיון של טאוב בפרק העוסק בפוליטיקת זהויות ודן בקשר בינה לבין המרקסיזם של המאה ה־19 הוא חשוב מאוד.
בניגוד לדיונים מופשטים על רעיונות, כוחו של ההסבר הסוציולוגי טוב ברמה הפרקטית, ויש בכוחו גם להסביר התנהגות אנושית של פרטים - כמו שמדגים הסיפור שהובא לעיל בנוגע להתהפכות אהרן ברק בסוגיית "קלפי המיקוח"; אולם כוחו מוגבל. ראשית, הוא לא מסביר את ההיסטוריה, ונזכיר שימנים ושמאלנים התפלמסו בארץ הזאת הרבה לפני קום המדינה - כשכולם היו "ישראל הראשונה" ודי נייחים בסך הכל. טאוב מתייחס לשאלה זו בפרק המבוא שכותרתו "למה לא ימין ושמאל". לטענתו, החלוקה האידיאולוגית הישנה לא תופסת יותר. הוא מזהה את נקודת המחלוקת המרכזית כיום ביחס למדינת הלאום, וטוען שיש חסידי שוק חופשי רבים, כלומר ימנים, התומכים בגלובליזציה; ולצידם אנשי שמאל קיצוני המתנגדים לגלובליזציה בטענה שהיא משרתת את בעלי ההון. זו דוגמה לדעתו למגבלות ההסבר האידיאולוגי.
אולם מורכבות התמונה מבחינה רעיונית אינה סיבה לשלול את
מרכזיותה של האידיאולוגיה ככוח מניע. הסוגיות הפרקטיות שסביבן מתנהלות המחלוקות המעשיות במדינות השונות, מייצרות מגוון רחב של טיעונים ורעיונות, שחלקם נוגעים גם לפשרות מעשיות והתנהלות פרגמטית ולא בהכרח לבסיס האידיאולוגי.
דיון כזה מתנהל בארה"ב סביב טראמפ. יש אנשי ימין, חסידי שוק חופשי, המשמיעים את הטענה שלמרות שהפרוטקציוניזם הטראמפי חורג מעקרונות השוק החופשי, הרי שווה להתפשר עם האידיאל בסוגיה זו, כדי להרוויח תמיכה של כחולי הצוואר שיקדם את החירות בבתי המשפט, ברגולציה ועוד. דיונים זהים מתרחשים באגף השמאלי בנוגע לשיתוף פעולה עם הסדר הבורגני בניסיון לקדם עקרונות מרקסיסטיים באמצעים אחרים.
במילים אחרות: קיומן של פשרות לא בהכרח מעיד על סט חדש של עקרונות, והן לא צריכות למנוע עיסוק בשורש התיאורטי של הרעיונות; אלא להפך: לעודד התעמקות ובחינה מחודשת שלהם.
ספרו של טאוב שימושי בזיהוי המחנות הניציים היום ובתיחום קווי החזית החדשים. קריאתו מומלצת מאוד, אולם דווקא בשל כך חשוב לא להזניח גם את עולם הרעיונות. סימון היריב ושרטוט מפות מוצבי הגבול הם שלב ראשון בתכנון מערכה, אך בלי תורת לחימה אפקטיבית, זה עלול לא להספיק.
ניידים ונייחים - מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה
הישראלית / גדי טאוב; סלע מאיר, 224 עמ'
