לו היה "האור בקצה", הסינגל החדש של יהודה פוליקר, יוצא בשנים אחרות - הוא ודאי היה הופך לקלאסיקה ישראלית. שילוב בין המילים המדויקות שכתב יחד עם יעקב גלעד לבין מנגינה פוליקרית טיפוסית - היה הופך אותו לשיר שנשאר לאורך זמן. כזה שהרדיו אוהב לנגן גם עשורים אחרי שיצא. שיר לפנתיאון. אבל העשורים האחרונים, וסליחה על האמירה הזקנה, לא מייצרים שירים קאנוניים כמו פעם. בטח לא באותו סדר גודל וחשיבות.
המצחיק בכל הסיפור הוא ש"האור בקצה" באמת נכתב בזמנים אחרים. פוליקר וגלעד כתבו אותו לאריק איינשטיין, והוא הופיע באלבומו המשותף השישי עם שם טוב לוי, "לאן פרחו הפרפרים", מ־1997. הוא לא הפך לשייר אייקוני, אפילו לא מוכר מדי במונחי תרבות ישראלית, ולאו דווקא בשל איכותו.
שנות הזוהר של איינשטיין כבר היו מאחוריו, ושיריו זכו לתשומת לב מועטה יותר. חבל, כי כמה מהאבנים היפות ביותר ביצירה האיינשטיינית טמונות בשנותיו המאוחרות. אחת מהן, "זה לא בדיוק געגוע", הוא מבצע ללחן של פוליקר.
שירי האלבום "לאן פרחו הפרפרים" עסקו בהלם ובחוסר הוודאות של מדינת ישראל פוסט רצח רבין. שורות כמו "החיים, ילדתי, זה סיפור רציני/ לפעמים אני מת מפחד מהצל של עצמי" מסגירות את האווירה הקשה ששלטה כאן.
אולי זה החשש מהמגיפה, אולי סתם רצון של פוליקר לנגן שירים שבחר לא לשיר בעצמו בזמן אמת, אבל שני עשורים וחצי אחרי, המוזיקאי הוותיק מוציא כעת את האלבום "שירים שהלחנתי לאחרים" ולא קשה לנחש מה הקונספט שלו. ב"האור בקצה" 2021 שומר פוליקר על האלמנטים המערבוניים של השיר המקורי, אך מוסיף לו תחושה רדופה. לא מעט בזכות השירה המכשפת של תום מאירה ארמוני וההפקה של תמיר מוסקט. התוצאה, בדומה לאור שנראה בקצה מנהרה או אולי בקצה חיים, כמעט מיסטית. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
