אם גם אתם מרגישים שכבר ראיתם הכל ושקשה להפתיע אתכם, הרשו לי להמליץ לכם על "אכפת לי" ("I Care a Lot"), מותחן קומי מפותל עם לב שחור, שעלה בנטפליקס. מצד אחד, לא מדובר ביצירת מופת מטלטלת שתשנה את חייכם. מצד שני, אין סיכוי שתצליחו לחזות את צעדיו ולנחש לאן פניו מועדות.
רוזמונד פייק (שכבר עשתה תפקיד בלתי נשכח בבלתי נסבלותו ב"נעלמת") מככבת בתור מרלה גרייסון, סוציופתית חסרת רחמים או גבולות שנעזרת במערכת המשפט ובמערכת הבריאות כדי להשתלט על חייהם (ועל נכסיהם) של זקנים חסרי ישע.
אופרציית העוקץ המשומנת ומעוררת החלחלה של מרלה דוהרת קדימה במלוא המרץ ומניבה הכנסות נאות, ובדקות הראשונות של הסרט, שאותו כתב וביים ג'יי בלייקסון ("איפה אליס?"), היא מסבירה לנו כיצד בדיוק זה עובד. כיצד מזהים מטרה מתאימה, כיצד לוקחים עליה בעלות משפטית, כיצד מבודדים אותה ממשפחתה, והכי חשוב, כיצד סוגרים אותה במוסד סיעודי ומפמפמים אותה בתרופות (כדי שלא תפריע חלילה לאלה ששודדים אותה).
למרלה אין נקיפות מצפון והיא גם אינה מתנצלת על מה שהיא עושה. להיפך. היא מתרברבת. כפי שהיא רואה את זה, היא מצליחנית לכל דבר. התגשמות של החלום האמריקני. שכן יש בעולם הקפיטליסטי שני סוגי אנשים: טורפים וטרף. ואם עוד לא ניחשתם, למרלה אין שום כוונה להיאכל.
מה שכן, מאוד קשה לחבב את מרלה, ועוד יותר קשה לרצות בטובתה. היא עושה דברים איומים מבלי למצמץ, והיא מעוררת כל כך הרבה אנטגוניזם שלא מן הנמנע שתייחלו לכך שיקרה לה משהו רע, וכמה שיותר מהר יותר טוב.
אבל כאן בדיוק הופך "אכפת לי" לסרט מעניין ויוצא דופן. כי בדרך כלל, כשיש לנו עסק עם סרט אמריקני שבמרכזו דמות ראשית בלתי מוסרית, הדמות הזאת נידונה לעבור איזשהו תהליך של שינוי וריפוי. היא אמורה לגדל מצפון. ללמוד לקח. להכיר בטעותה, או משהו בסגנון. לעתים קרובות יש איזו ילדה חמודה או זקן חכם שעוזרים לה במשימתה. אבל לא הפעם.
לא כדאי לספר יותר מדי על מה שכן קורה. התסריט הערמומי והשערורייתי של בלייקסון משתעשע עם הציפיות של הצופים, וההפתעות הרבות שממתינות בדרך הן חלק מרכזי מהכיף. אבל כן אפשר לומר שאחת הקורבנות "חסרות הישע" של מרלה (דיאן וויסט הנהדרת) מתבררת בשלב מסוים כמישהי שמוטב היה לא להתעסק איתה (למרות שגם כאן, הדברים לא כפי שהייתם מצפים).
מלבד פייק המעולה, צוות השחקנים המצוין כולל גם את פיטר דינקלג' ("משחקי הכס") בתפקיד טעים ועסיסי, את אייזה גונזלס בתור הפרטנרית הסקסית והמוכשרת של מרלה, ואת כריס מסינה בתור עורך דין יקר ומסתורי (שאחראי לכמה משורות הדיאלוג המושחזות והמצחיקות ביותר בסרט).
האם בלייקסון מנסה לומר משהו לצופים? האם יש כאן איזשהו מסר אנטי קפיטליסטי שהוא מנסה להעביר? לא נראה לי. עושה רושם שהוא יותר מדי נהנה לסובב אותנו על האצבע, תוך כדי שהוא גורם לנו להתלבט האם אנחנו בעד "האנשים הרעים" או בעד "האנשים העוד יותר רעים".
בסופו של דבר, הוא בוחר לסיים את המהתלה המבדרת והמושקעת שלו כמו סרט גנגסטרים (ובאופן ספציפי כמו "דרכו של קרליטו"), תוך כדי שהוא כאילו שואל: למה זה נורמלי לאהוד מאפיונר רוצח כמו קרליטו (או גנב מניאק כמו ג'ורדן בלפורט מ"הזאב מוול סטריט") ולא נורמלי לאהוד אישה שאפתנית וחסרת אלוהים כמו מרלה? אין לי תשובה. אבל השאלה ללא ספק מעניינת.
ציון: 8
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו