לאורך החודשים האחרונים, עם קשר להחלפתו של נשיא ארה"ב הקודם דונלד טראמפ בנשיא הנוכחי ג'ו ביידן – או בכלל בלעדיו, נראה היה שיש מומנטום חיובי ביחסי ישראל-טורקיה. לקראת סיום הקדנציה של הממונה הישראלי על היחסים (Charge D'Affairs) הקודם באנקרה, רועי גלעד, נראה היה שהיחסים בין שתי המדינות נמצאים ממש במרחק של פסיעה אחת מהחזרת שגריר לאנקרה וקונסול כללי לאיסטנבול. אולם, הלכה למעשה, מסתמן שבמקום להכות על הברזל בעודו חם - ישראל "ישבה בצד" ונתנה לו להתקרר.
ועתה, נשאלת השאלה מדוע התפספסה הזדמנות הפז הזו? בעיניי, יש שתי מילים שמספיקות לכך: קיבעון מחשבתי. אין עוררין על כך שחמאס הוא ארגון טרור מגדולי אויבי ישראל, ואין חולק על כך שקו המסרים האופייני של נשיא טורקיה רג'פ טאייפ ארדואן חייב להשתנות ב-180 מעלות. ובכל זאת - כל בר-דעת מבין ויודע שעוד הרבה לפני הסכמי אברהם החשובים עם איחוד האמירויות, עם בחריין, עם סודאן, ועם מרוקו, וכן הסכמי השלום עם ירדן ועם מצרים - אנקרה היתה ידידתה המוסלמית הראשונה של ישראל.
עימות ישראלי-טורקי בשידור חי
בתחילת שנות ה-50, טורקיה היתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל. ברמה ההיסטורית, אסור לירושלים לשכוח את העובדה הזו. האם אנחנו רוצים שהיחסים המעולים שהיו עם אנקרה יהפכו למה שקרה עם איראן? מיחסים מעולים עם השאה - טהרן הפכה לגדולת אויבות ישראל. אדרבא, היחסים הכלכליים בין ישראל לבין טורקיה ממשיכים, גם היום, להיות משובחים - בלי שגריר באנקרה ובלי קונסול כללי בבירה הכלכלית - איסטנבול. אם כך, מה יקרה אם היחסים בין המדינות ינורמלו? ברור ששיתוף הפעולה הכלכלי יזנק אף יותר.
מעבר לכך, כל מי שעוקב באדיקות אחר פעילותו של ארדואן מאז בחירתו לראש הממשלה במרץ 2003 יודע: לנשיא טורקיה אין "אחד בפה – אחד בלב". אם הוא מצהיר על תכנון מסויים – הוא מקיים. וכאן כדאי לשים לב לתהליך המעניין שביצעו באנקרה ולא ברור אם בכלל שמו לב אליו בירושלים: בתחילה, כפי שפורסם לראשונה ב"ישראל היום", מקורבו של ארדואן - האדמירל ג'יהאט יאייג'י, פרסם בירחון " טורקיסקופ" (Turkeyscope) הצעה ראשונה מסוגה להסדרת הגבול הכלכלי הימי, בין טורקיה לישראל.
כשבועיים וחצי אחר כך, יועץ אחר של ארדואן, פרופ' מסוט ג'אשין, הצהיר בראיון לסוכנות VOA: "ייתכן שהיחסים הדיפלומטיים המלאים ישובו עד לחודש מרץ. למה לא?" והקינוח הגיע שלושה ימים אחר כך. נשיא טורקיה אמר ישירות, בתום תפילות יום השישי, מול המצלמות כי "המדיניות של ישראל בנוגע לפלשתינים היא בלתי מתקבלת על הדעת, אך טורקיה רוצה לשפר את יחסיה עם ישראל".

שלטים באנקרה לאחר סיום המשבר ביחסים בעקבות משט המאווי מרמרה / צילום: אי.אף.פי
והנה, בעוד שלושה ימים ימלאו חודשיים לאותה הצהרה משמעותית מאין כמותה של ארדואן, ומה קרה? כלום. אז כל מי שנופל לקונספציות בנוגע לטורקיה יבוא ויגיד "הוא משתף פעולה של חמאס... הוא מלין את בכיריו באיסטנבול... הוא משקיע רבות ברשות הפלשתינית" ועוד ועוד ועוד... וכאן בדיוק הטעות החמורה.
את אותה התלות הפלשתינית בארדואן - ישראל יכולה וצריכה לנצל לטובתה. יחסים טובים עם אנקרה יכולים להוביל למנוף לחץ משמעותי על חמאס שישפיע בשני נושאים מרכזיים: הראשון, קידום עסקת שבויים - והחזרת סגן הדר גולדין, סמ"ר אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד. ושנית, כפיית "הודנה", הפסקת אש, ארוכה.
מעבר לכך, הבחירות ברשות הפלשתינית ממש מעבר לפינה. ב-22 במאי יתקיימו הבחירות למועצה המחוקקת, ואילו הבחירות לנשיאות ב-31 ביולי. בעת כזו, הן על רקע הקו הפייסני יחסית במושגי חמאס והן על רקע ההשקעות הכלכליות הבלתי מבוטלות של אנקרה גם ברשות הפלשתינית, ישראל צריכה להבין שטורקיה היא גם כלי חשוב בהקשר זה.
האכסניה באיסטנבול
ואם כבר בחמאס עסקינן, לארדואן יש את היכולת להפעיל כוח רב על ראש הלשכה המדינית אסמעיל הנייה, על בכירי חמאס שמתגוררים באכסניה באיסטנבול שמעניק להם נשיא טורקיה, וכמובן יחיא סינוואר שזקוק לסיוע לרצועת עזה. כל אלו, באמצעות יחסים טובים עם ישראל, יכולים להוביל למצב שבו שליחיה של טהרן, המיליציה הפרו-איראנית ברצועת עזה - הג'יהאד האסלאמי, יישארו אמנם פקודיו של מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה, אסמעיל קאאני, אבל ברמה הפנים-פלשתינית הם יהפכו לנטע זר.
ונקודה אחרונה, אך משמעותית ביותר שישראל לא השכילה לנצל היא תוצאות המלחמה בנגורנו-קרבאך. לא בכל מלחמה יש מנצחת, אך בזו שהיתה במחוז המשוסע בקווקז היתה מנצחת בענק והיא, כמובן, אזרבייג'ן. היא עשתה זאת בעזרת אמל"ח ישראלי וטורקי כאחד - ומכאן ישראל יכולה היתה למנף זאת לנרמול יחסים שהיה יוצר משולש אסטרטגי ראשון במעלה בין ירושלים-אנקרה-באקו.

צבא אזרבייג'ן במלחמה בנגורנו-קרבאך / צילום: אי.פי.אי
מצב שכזה יחזיר למשטר האייתוללות ככלל ולמשמרות המהפכה בפרט באותו מטבע. בזמן שקאאני ואנשיו שואפים ליצור "טבעת חנק" סביב מדינת ישראל בעזרת חיזבאללה והמיליציות הפרו-איראניות האחרות, אף שלאיראן אין גבול עם ישראל, ירושלים יכולה להשיב באותו מטבע עם טבעת חנק משלה על טהרן באמצעות הגבולות עם אזרבייג'ן וטורקיה כאחד. אם כיום משטר האייתוללות ממש לא אוהב את היחסים החמים בין באקו, שלה גבול באורך 765 ק"מ עם איראן, לבין ירושלים - אז היא תקבל יחסים חמים של ישראל גם עם טורקיה, שלה גבול באורך 499 ק"מ עם איראן, ואז בכלל הם יידרשו לחשב מסלול מחדש.
לסיכום, אם ישראל רוצה לגרום לאיראן לחשב מסלול מחדש, היא חייבת להתחיל באינטרוספקציה בנוגע ליחסיה עם אנקרה. הנשיא ארדואן יכול להועיל מאוד לירושלים הן בזירה הפלשתינית והן במאבק מול איראן - ואת אותם התירוצים בנוגע לחמאס, ישראל צריכה להפוך דווקא לכלים שיסייעו לחיזוק חוסנה של המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו