העלילה בידיים שלה

צירופי המקרים שנדרשו כדי לאפשר למארי דה פראנס להפוך לפייטנית ולכתוב את סיפוריה יוצאי הדופן והנועזים בשלהי המאה ה־12 היו נדירים כל כך, עד שלא מפתיע שדורות אחריה עוד היו מי שפקפקו אם היתה או חלמו חלום. הצעירה הצרפתייה, שהיתה כנראה בתו הלא חוקית של רוזן אנז׳ו ולפיכך גם אחות למחצה של מי שהיה לימים הנרי השני מלך אנגליה - זכתה להשכלה רחבה במיוחד בשל הייחוס הביולוגי שלה. היא חייתה בלונדון, בחצרה של המלכה אליאנור מאקווטניה – אחת הנשים החזקות והמשפיעות ביותר בימי הביניים, ובאווירה התרבותית ששגשגה שם יכלה לכתוב על גבירות, אבירים, פיות וכשפים, תשוקות אדירות ואהבות גדולות מהחיים - כולן, כמובן, מחוץ לנישואים.

״סיפורי מארי דה פראנס״ הם 12 סיפורי עלילה פואטיים, שנכתבו בשפה האנגלו־נורמנית, שפת הדיבור המקומית באותה עת, ולא כמקובל עד אז, בלטינית. אף שנכתבו בחרוזים, ומותר להניח כי היו מי שסיפרו אותם בשירה, סגנונם נחשב לפורץ דרך: פרוזה שקולה, שתוכנה מתגבש לרומן של ממש. אבל החדשנות העיקרית בסיפורים הללו באה לידי ביטוי בתוכנם: סיפורים שבמרכזם לרוב גבירות מעודנות, הכלואות בנישואים המאמללים אותן, ומוצאות מזור בחיקם של מאהבים. אלה, מצידם, הם על פי רוב אבירים עשויים ללא חת, שקרבות עקובים מדם וסיפורי הגבורה שלהם (אחרי הכל, מדובר בתקופת מסעי הצלב) הם כאן בגדר סיפורי רקע בלבד, והזרקורים מאירים את חיי הלב שלהם ואת העובדה שהם מוכנים להקריב את חייהם על מזבח האהבה. 

"הקדימה את זמנה"

ד״ר דניאלה גורביץ׳, שתרגמה את ״סיפורי מארי דה פראנס - על אבירים, גבירות ואהבות אסורות״, שראה אור בימים אלה (בסדרה האקדמית של הוצאת גרף), הוסיפה לתריסר הסיפורים חיבורים הממקמים אותם בהקשר ההיסטורי, מאתרים את עקבותיהם של אגדות וסיפורי עם קדומים ומציגים את האופן שבו השפיעו על משוררי הרנסאנס האיטלקים, ואחריהם אפילו על שייקספיר. גורביץ׳, חוקרת תרבות וספרות השוואתית, העומדת בראש התוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת בר־אילן, מתארת את המפגש שלה עם הטקסטים העתיקים הללו כמטלטל. מבין שורות הסיפורים, שהמחברת חוזרת ומצהירה כי הם מבוססים על סיפורים שהתרחשו באמת, הציצה אליה דמות שהקסימה אותה תמיד, דמותה של מורגן לה פיי. ״פיה, מכשפה מאגדות המלך ארתור״, מסבירה גורביץ׳, ״שמתוארת כמי שעושה צרות, דמות לא אהודה, מחוללת כאוס ונוקמת״. 

התיאור הזה, כמובן, נגוע במיזוגיניה קשה, אבל עבור גורביץ׳ הוא שימש חותם של איכות, שהעיד כי הסיפורים שלפניה מתארים נשים חזקות שמעיזות להפר מוסכמות. ״בימי הביניים הגברים ייצגו את התרבות, הסדר, הערכים, ונשים ייצגו את הטבע, את כל מה שפרוע ולא צפוי, את מה שבעיניי גם הרבה יותר מעניין״, מדגישה גורביץ׳, ״הסיפורים של מארי הם סיפורים שמחזירים לנשים כאלה - נשים שאינן כנועות, צייתניות ושותקות אלא כאלה היוצאות להרפתקאות - את כבודן האבוד״.

אלה סיפורים פמיניסטיים?

״המושג פמיניזם לא מתאים לתקופה, אבל כן, יש כאן משהו חדש שלא היה קודם ואפשר לומר שמארי הקדימה את זמנה בכ־700 שנה. היא נתנה קול לנשים שהושתקו בחברה הפטריארכלית״. 

איך היא יכלה לעשות זאת בגלוי ואיש לא השתיק אותה?

״היתה עליה לא מעט ביקורת, אבל לא כזו שסיכנה את חייה, משום שהיא לא היתה מורדת. היא היתה חלק מחצר המלכה שעודדה את הקול הנשי הזה. המאה ה־12 היתה תקופה אכזרית מאוד, וסיפורים כאלה, פנטזיות של הלב, העניקו לאנשים משהו לחלום עליו״.

המידה הראויה

אביר מהולל, שכל חייו סירב להתאהב עד שמוטלת עליו קללה שרק האהבה יכולה להושיע אותו ממנה; מלך המחזר אחר רעייתו של אחר והוגה יחד איתה מזימה לחיסול בעלה; אביר שהופך בלילות לזאב ואשתו, המוצאת מאהב, כולאת אותו בדמותו החייתית; גבירה הנשואה לזקן קנאי הכולא אותה במצודה ומתאהבת באביר המבקר אותה בדמות ציפור גדולה; ואישה המגלה כי בעלה התאהב בצעירה יפהפייה ופורשת למנזר, כדי שהשניים יוכלו לממש את אהבתם. אלה חלק מעלילות הסיפורים, שהאהבה במרכזם מאפשרת להן לנוע בחופשיות בין עולם בעלי החיים ובני האדם, החיים והמוות. 

מפתיע שהגבירות תמיד בוגדות בבעל החוקי שלהן.

״נישואים לא היו עניין של אהבה בימי הביניים, אלא הסכמים מדיניים. נשים הושאו כדי לספח שטחים, לאחד ממלכות, להבטיח שליטה ובריתות. לא היה לזה שום קשר ליחסים בין בני הזוג, ובוודאי לא להתאהבות. כתוצאה מכך היתה אומללות בנישואים, בעיקר לנשים, משום שהבעל יכול היה לקחת מאהבות ונשים נדרשו להיות נאמנות כדי לספק צאצאים חוקיים״.

בכל הסיפורים הללו איש אינו נענש, אלא אם כן האוהבים זוממים לפגוע במישהו.

״מארי אינה שיפוטית. היא אוהבת את האוהבים. בסיפורים שלה אין צדק משפטי, יש צדק פואטי - הנשים הסובלות עושות מעשה כדי לצאת מן הסבל. המלכה אליאנור הקפידה מאוד על מה שנקרא ׳המידה הראויה׳ - הרוח השלטת בחצרה התרבותית אמרה שאנשים צעירים צריכים לאהוב, שהאהבה צריכה לנצח, אבל רק בתנאי שהאוהבים מתנהגים יפה, שומרים על פרופיל נמוך, משחקים בהגינות. במובן הזה יש כאן שוויון ואיש אינו מעל לחוק, אפילו לא המלך - בסיפור על המלך אקיטָן שתכנן לרצוח את בעלה של אהובתו, הוא מוצא את עצמו באמבט המים הרותחים והבעל הנבגד מטביע גם את רעייתו״.

על אף עוצמת הסיפורים, עיקר פרסומה של מארי דה פראנס בא לה דווקא מקובץ משלים שכתבה בהשראת אזופוס. 12 הסיפורים נכתבו בנפרד, נאספו וסודרו במהלך השנים על ידי חוקרים שגילו פרגמנטים השמורים כיום במוזיאון הבריטי. 

מלאכת התרגום לא היתה פשוטה. גורביץ׳ אמנם גדלה בבית דובר צרפתית, אך כדי להתמודד עם השפה העתיקה, אוצר המילים העשיר הנוגע לשריונים, לחרבות ולמלחמות אבירים - שאין לו מקבילה בעברית - ובו בזמן להימנע משימוש במילים תנ״כיות ו/או מודרניות מדי, היא נאלצה לוותר על המשקל ועל החריזה. במקומם היא מעניקה לקוראיה בונוס מפתיע: אחייניתה, מוזיקאית מקצועית בשם מישל ל׳ אוקונור, כתבה מוזיקה המלווה חלק מהסיפורים, וצירפה לספר תווים וגם קוד לסריקה המוביל לביצועים שלה.

 גורביץ׳ משוכנעת שאת הטקסטים המקוריים ליוותה נגינה, שלא נהוג היה לשמר בכתב, כך שכל מוזיקאי הגיש את היצירה בדרכו שלו. המוזיקה של אוקונור, לכן, היא סוג של תרגום מחודש ממש כמו התרגום של גורביץ׳ לעברית טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו