צפייה בנאומו של הנשיא הטרי ביידן ביום חמישי האחרון, ה-4 בפברואר, שבו השיק רשמית את דוקטרינת מדיניות החוץ החדשה שלו, מעידה על מהפכה של ממש מבחינת היעדים וסדר הקדימויות של הממשל החדש, העלולה להקרין על תהליך השלום האזורי, וגם על ישראל באופן ישיר.
ראשית, בכל הקשור לזירת המפרץ, אך גם בכל שאר המכלולים האחרים, שבהם עסק ביידן בנאומו, בלטה שאיפתו להתנתק, באופן מיידי וגורף, ממדיניותו הגלובלית והאזורית של דונלד טראמפ. כך, למשל, ביסס הנשיא ה-45 את התנהלותו הזירתית על אספקה שוטפת של מערכות נשק מתקדמות לסעודיה, שנועדו להעניק לה רשת ביטחון מוצקה ואמצעי הגנה והרתעה אל מול האתגר האיראני, ובה בעת לאפשר לה (במסגרת הקואליציה הבין-ערבית שהובילה) להפעיל לחץ צבאי רצוף על כוחות החות'ים בתימן, הסמוכים על שולחנה של טהרן והסרים למרותה.
ביידן בנאום ראשון בנושא מדיניות חוץ // צילום: רויטרס
זאת, במטרה להגיע להכרעה צבאית, שתפגע קשות במעמדו הזירתי וביוקרתו של משטר האייתוללות. בנוסף, נועדה מדיניות אספקת הנשק לריאד, במיוחד בשלהי תקופת כהונתו של טראמפ, להוות תמריץ עבור המשטר הסעודי כדי שיעניק תמיכה (ולו גם שקטה) לתהליך השלום האזורי, שקרם בהדרגה עור וגידים וזאת בתקווה שבהמשך הדרך ייצא בגלוי ובמוצהר מן הארון וייתן את ברכתו וחסותו ל"הסכמי אברהם" כשותף מלא. אותם דברים אמורים גם בזיקה לאיחוד האמירויות, שחצתה ולא מכבר את הרוביקון, וחתמה על הסכם שלום על ישראל. שכן, כמו במישור הסעודי, גם בזירת האמירויות מילא ממשל טראמפ את תפקיד "המתווך המתגמל", שהבטיח לספק לאיחוד תמריץ חיוני בדמות אספקתם של 50 מטוסי F-35 כתמורה על נכונותו של השלטון לנרמל את יחסיו עם ישראל, ובה בשעה להמשיך ולהשתתף במאבק בחות'ים בתימן כחלק מהמאבק באיום האיראני הכולל.
והנה, בשתי החזיתות גם יחד החליט ממשל ביידן – הדבר בא לכלל ביטוי ברור בנאום – לבצע פניית פרסה פתאומית ולהקפיא לאלתר את כל עסקאות הנשק (ההתקפי) עם סעודיה ועם איחוד האמירויות, ובכללן גם את עסקת ה- F-35, שהיוותה נדבך מרכזי בהחלטתו של האיחוד לחזור מן הכפור אל עבר "השלום החם" עם ישראל.
זאת, לכאורה, במטרה מוצהרת לעצור את זרם הסיוע הצבאי והלוגיסטי לקואליציה הלוחמת בתימן בהנהגתה של סעודיה, שפעולותיה (בעיקר הפצצות האוויר) גרמו לפגיעה קשה ומתמשכת באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע.
ואולם, מתחת למעטפת מוסרית זאת, המשקפת לכאורה נאמנה את משאלתו של ביידן לעגן את מדיניות החוץ שלו בבסיס ערכי-נורמטיבי צרוף ומזוקק, לא קשה לזהות את מכלול השיקולים האסטרטגיים המובהקים, שבמרכזם (מעבר לשאיפתו היסודית של הבית הלבן לסכל או למוטט כל מהלך מדיני מבית היוצר של טראמפ) ניצב הרצון להעביר מסר של כוונות לאיראן.
במילים אחרות, השעיית הסיוע לבעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב במפרץ הנאבקות באתגר האיראני, מהווה איתות ברור לאיראן על כוונתו של הממשל להמיר את שוט ההרתעה, האכיפה והסיוע במלחמה נגד בת חסותה של איראן בתימן, באמצעים וכלים מפויסים הרבה יותר, הלקוחים מארגז הכלים של "דיפלומטיית העוצמה הרכה".
צעדי הקפאה אלה כלפי דווקא כלפי שותפות מסורתיות לדרך (מבלי שבנאומו של הנשיא נשזר אפילו שמץ של ביקורת כלפי המשטר האיראני) אמורים אפוא לבנות אמון בטהרן, וכך לסלול את הנתיב לחידושו של המו"מ בסוגיית הגרעין, ולהצטרפותה המחודשת של ארה"ב ל"הסכם וינה".
על רקע זה, נשאלת השאלה מה הן השלכותיה של מדיניות זו על התנהלותן העתידית של כל בעלות בריתה האזוריות של ארצות הברית. למרות שמוקדם עדיין להעריך בפסקנות מה עתיד להתחולל בסביבה כה דינמית ומורכבת, יש מקום להניח שהמאמץ האמריקני להביא להפשרת שלגים מיידית עם המשטר בטהרן יפגע קשור במסד של "הסכמי אברהם", ובו בזמן יבלום את תהליך התרחבותם וגלישתם למרחבים נוספים. שכן, כאשר הפטרון האמריקני מפנה עורף לשחקן הציר המרכזי בתהליך כולו (הלוא היא סעודיה) ובה בשעה שולח במשתמע מסרים מפויסים לאויבה המושבע של ריאד, אזי ערפל אי-הוודאות והספקנות לכל הקשור למקומה ותפקידה העתידיים של מעצמת העל האמריקנית בגזרה כולה, הינו בלתי נמנע וחייב לעורר דאגה גם בירושלים.
זאת, גם לאור אמת המידה הכפולה, שהתנהלותו של הנשיא חושפת כבר בימיו הראשונים של ממשלו. שכן, בו בזמן שסעודיה ואיחוד האמירויות נענשות באופן מיידית על פעילותן בחזית בתימן, נעדר מנאומו של ביידן גינוי צלול ורם (שלא לדבר על צעדי ענישה קונקרטיים) של התנהלותה של איראן - הן בזיקה למאמציה המואצים במישור הגרעיני, והן במישור חתרנותה המתמשכת בכל האזור.
ימים יגידו, אם אנו אכן נמצאים, לפחות בהקשר האיראני, בראשיתו של מסע במנהרת הזמן בחזרה לעידן ברק אובמה בבית הלבן, שביידן כיהן כזכור כסגנו הנאמן במשך שמונה שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו