נדמה שכל רגע נוספים שמות חדשים לרשימת המתים הבלתי נגמרת של הראפרים. רובם מצאו את מותם בגיל צעיר, והרשימה הארוכה, אפילו מקוממת בשלב זה, של כוכבי היפ-הופ שמותירים אחריהם כסף ופוטנציאל מבוזבז, מעלה לא מעט סימני שאלה אודות הכיוון שלקח הז'אנר בעשורים האחרונים. בעת כתיבת שורות אלו נוסף שם חדש לרשימה: הראפר (ובן דודה הרחוק של ביונסה) קארדון (מארטל דירואן בת.ז) בן ה-34, שנמצא ירוי בראשו בביתו שבסן אנטוניו, במהלך סוף השבוע האחרון. במותו זכה להעלות את ממוצע הגילאים של הראפרים שמתו לפניו.
לפני קארדון היה 6 דוגז ("שישה כלבים"). ראפר מאטלנטה שזכה לתשומת לב ראשונית בסאונדקלאוד, צבר בה פופולאריות רבה ומשם הוחתם, כדרכם של ראפרים אחרים שהתחילו באותה פלטפורמה בדיוק, על ידי חברת תקליטים. וכמו לא מעט חברים לז'אנר, גם הוא מצא את מותו בגיל 21 הבלתי נתפס. סיבת המוות עוד לא ידועה בשלב זה, אבל קשה לחשוב על נסיבות טבעיות שיביאו למותו של צעיר בן 21 (אם נתעלם לרגע מהדבקותו בנגיף הקורונה במהלך הקיץ). המוזיקאי הצעיר, כאמור, ששמו האמיתי צ'ייס אמיק, הוא רק אחד מרשימה ארוכה, של אמני ראפ שמתו. לפחות ברוקנ'רול, ז'אנר בעצמו די מת, הם מגיעים לגיל 27. מבט ברשימת הראפרים שהחזירו ציוד בטרם עת בשלוש השנים האחרונות, חושף גיל ממוצע של בערך 24 שנות קיום.
השמות לפעמים לא אומרים הרבה לאדם הממוצע, כי יש כל כך הרבה מהם שלא הספיקו להפוך מוכרים חוץ-ז'אנרית. על כל מק מילר, שמת ב-2018 אחרי שצרך ממנת יתר ונחשב כוכב מוכר, ישנה לאקסיל אליג'יי, ראפרית ממינסוטה בתחילת דרכה, שדבר מותה (שוב- ממנת יתר) עבר לכם מתחת לראדר - מטעמי אנונימיות יחסית. כמו 6 דוגז, גם אליג'יי הייתה רק בת 21. ליל' פיפ, אמן אימו-ראפ יותר מוכר בתחומו, פירכס אל מותו כתוצאה משימוש בסמים ב-2017, שבועיים בלבד אחרי שמלאו לו 21. פופ סמוק הניו יורקי מצא את מותו בפברואר 2020 במהלך פריצה לבית באל.איי, כשהוא בן 20 בלבד. ג'ימי וופו, בן ה-21, נורה למוות ב-2018 בהתנקשות מתוך רכב נוסע (דרייב ביי שוטינג), כשבדיוק עמד לחתום על חוזה עם הלייבל של וויז קאליפה.
וישנם גם ג'וס וורלד (21), צ'יינה (25), XXXTentacion (20), סמוק דוג הקנדי (21), וניפסי האסל, שלפחות זכה להגיע לגיל 33 המופלג. מי מירייה ומי מצריכה. אמריקנים, קנדים, מקסיקנים, ברזילאים. נשים, גברים, הכל הולך. הרשימה עוד ארוכה ומפילת לסתות במופרכותה.
תגידו - "אוקי, ראפ הוא טריטוריה ידועה באחוזי התמותה הגבוהים שלה", סטיגמה שדבקה בו בזכות שמות כמו טופאק וביגי במלחמות החוף המזרחי והמערבי בראפ הניינטיזי (ולמעשה הולכת אחורה לסוף שנות ה-80'). תגידו - "מוזיקאים תמיד נטו למות בז'אנרים פופולאריים". פעם אלה היו כוכבי רוק שנופלים בזה אחר זה - היום, כשההיפ-הופ שולט כבר לא מעט שנים בתעשייה ומעצב את הפופ המיינסטרימי בדמותו, אלה ראפרים. תוסיפו לזה עניין סוציו-אקונומי והתחככות בפשע בקרב קהילות שחורות באמריקה הגזענית, וסכמו את זה ב-"שחרר אותנו, מה אתה רוצה, כלב נושך אדם, זה מה שהוא עושה". ובאמת שאין בעיה לעשות זאת ומדובר בטיעונים רלוונטיים תמיד. רק שהגיוון המגדרי, הגיאוגרפי והגזעי - אל מול האחידות בגילאים של המקרים הללו, גורם לכל העסק להראות קצת יותר כמו עניין דורי שיש לתת עליו את הדעת.
זה מתחיל עם אתוס המוות עצמו, שמועצם בהיפ-הופ ותמיד היווה לו מנוע יצירתי. לאלבום הפריצה של פיפטי סנט מ-2003 קראו "Get Rich or Die Tryin'". בעשור וקצת שלפני זה, הלייבל המוכר ביותר בתחום זכה לשם "Death Row Records", ואחר כך היה גם ".Murder Inc". מוות תמיד ליווה את הראפ ברמה התוכנית והיווה חלק מהמיתולוגיה שלו. גם אם יש מי שחושב שגדל פה דור של כוכבים שכל קלישאת ה"סקס, סמים ורוקנ'רול" נראית לו מגוחכת (וזה נכן בחלקו) - בהיפ-הופ, לפחות תפיסתית, המוות עדיין נאה להם. עם כל הכבוד לכוכבי פופ מיינסטרימיים סטייל הארי סטיילס ששרים "Treat People with Kindness", ללא מעט מהשמות שנמנו במצעד המתים כאן למעלה יש שירים ואלבומים שעוסקים בהתמכרויות, דיכאון וחידלון .
בטרם מותו עבד ליל' פיפ על אלבום ההמשך ל-"Come Over When You’re Sober". בשיר מ-2017 הוא שר "כולם אומרים לי שהחיים שלי קצרים, אבל אני רוצה למות". לאלבום של צ'יינה מ-2019 קראו "in case i die first" ("למקרה שאמות קודם"), באמת רשימת הדוגמאות בלתי נגמרת. זה הושרש הרבה לפני כן: טופאק הפך במותו בחלק משיריו, לאלבום הבכורה של ביגי קראו "Ready to Die". העיסוק הראפרי במוות הוא כל דבר פרט לחדש.
בסדר. שנות העשרה והעשרים מביאים אותנו לחקור את עולמות הכיליון. גם קורט קוביין נשבע שאין לו רובה ואיימי ויינהאוס מצאה את עצמה שוב ושוב שוקעת בשחור. אבל כאן כבר נכנס עניין דמוגרפי: כוכבים נופלים היום בגיל צעיר יותר, במיוחד בראפ. וזו תאוריה שהופכת רווחת יותר ויותר בקרב אנשי תעשייה, מנהלים ומפיקים אמריקאיים, שמנסים לפצח מה לעזאזל קורה לכל כך הרבה אמנים בז'אנר שבו הם פועלים. רמז: זה מתחיל בשנת הלידה ובמפגש שלה עם תהילה.
רבים מהמוזיקאים שהוזכרו כאן פרצו בפלטפורמות רשת חברתית, מקום שבו גיל צעיר הוא יתרון עצום. לאמנים הוא מאפשר שליטה בפלטפורמה והבנה טבעית שלה. למנהלים במסעי ציד כשרונות ברחבי הרשת, הוא מאפשר קריאה נכונה יותר של מידת הפופולאריות של אמן. באזז אינטרנטי כאינדיקטור לפוטנציאל הצלחה. עכשיו דמיינו את עצמכם צעירים בני 18-19 שכבר הצליחו לצור עניין בקהילה המצומצת שלהם, זוכים פתאום לחשיפה מקוונת ולאלפי לייקים מאנשים שאתם לא מכירים, כי נהייתם סוג של ביג. ואז חברת תקליטים מאתרת וקוטפת אתכם, מחתימה על חוזה (ולא משנה כמה ידברו עוד על מות הלייבלים הגדולים, ברמה התפיסתית גם היום החתמה היא גושפנקת הצלחה) ועושה אתכם גדולים באמת, לפחות עבור קהל מסוים. הצלחה בגיל צעיר תמיד גובה מחיר, ואתם מוזמנים למסור ד"ש למייקל ג'קסון ובריטני ספירס. להם אפילו לא היה אינסטגרם.
הוסיפו לכך מרכיב חדש לגמרי של העשור וחצי האחרונים - פופולאריות בסושיאל מדיה, והנה לכם מתכון לרכבת הרים רגשית, נפשית, אפילו פיזית. מילא התמודדות עם תקשורת, זה עוד פינאטס. אבל מדיה חברתית - המקום בו אתה נשפט על פי מידת הלייקים שאתה מקבל על כל שיר וקליפ חדשים שאתה מוציא, ויכול לחרפן גם אושיה עירונית בתיכון קטן בנבאדה? כאן כבר מדובר בטרלול מסוג אחר. ויעידו על כך שלל ראפרי אינסטגרם, טיקטוק וסאונדקלאוד שפרצו בגיל צעיר, זכו לחשיפה ענקית ובודקים באובססיביות את כמות הלייקים והשיתופים שהם מקבלים על כל פוסט, וידאו ותמונה שהם מעלים. עולם קשוח פוגש נפשות רכות עם כסף וגישה לכל מה שיציעו להן (ויש מי שמציע, מחמת התחככות בזוהר - או לכל הפחות התפלשות עמו בזוהמה). ומשם קל לברוח לאלחוש תודעה על ידי שלל חומרים כיפים ברמות משתנות. וכאן אנחנו כבר מגיעים לסיבה בולטת נוספת לכל הכיליון הזה.
יש בתעשיית ההיפ-הופ האמריקאית מי שטוען שהדינמיקה בין עולם הראפ ועולם הסמים השתנתה משמעותית בעשורים האחרונים. בעיקר בשל עלייתו של ההיפ-הופ לגדולה והפופולאריות הרבה שלו בתרבות המיינסטרים, כבר יותר משני עשורים. "מערכת היחסים בין היפ-הופ לסמים השתנתה לחלוטין", טוען קלווין סמיילי, מרצה להיפ-הופ וצדק חברתי ב"האנטר" קולג' בניו יורק, בראיון ל"גרדיאן". לדבריו, דורות מוקדמים של ראפרים השתמשו בסמים ככלי פרנסתי, דוגמת ג'יי זי ועברו הידוע כסוחר סמים. זה היה עבורם אמצעי ליציאה מעולם של עוני, בעוד שהם עצמם השתמשו בעיקר באלכוהול ומריחואנה. מהרגע שההצלחה הגיעה, מפרט סמיילי, השימוש בסמים הפך עניין של שופוני. סמים מופיעים כעת בלא מעט קליפים של אמני היפ-הופ של הדור החדש כאמצעי סימון חברתי. סנופ דוג, ראפר אולד סקול, מזוהה עם וויד. החבר'ה החדשים מעדיפים להשוויץ במראות מכוסות באבקה לבנה.
את נקודת המפנה ביחסי הכוחות מזהה סמיילי באזור העשור הקודם, כאשר הראפר ג'וסי ג'יי תרם לעליית הפופולאריות של סם לא סימפטי בשם lean. וכמו כל דבר שהופך פופולארי בתרבות אורבנית, גם הוא מצא דרכו אל הליריקה של עולם הראפ. אזכורים לסם הופיעו בשירים של ליל' ווין ורודי ריץ', הראפר יאנג ת'אג אפילו שותה אותו באופן חופשי למדי במהלך ראיונות. וזה עוד בלי קשר לחיבתם לסמי המסיבות המקובלים וכמובן תרופות מרשם, כי משהו צריך להוריד אותך חזרה למטה אחרי ערב אינטנסיבי. כמובן שהגלוריפיקציה של עולם הנרקוטיקה לא מסתכמת רק בטקסטים, והיא הגיעה גם למדיה החברתית - המגרש הביתי של הראפרים הנכונים, שגורמים לכותב שורות אלה להרגיש בן מאתיים. ליל' פיפ למשל, מהבולטים ברשימה שפתחה טקסט זה, הצטלם עם עוגה בצורת כדור זנקס כדי לציין מיליון עוקבים באינסטגרם. שעות לפני שמת, הצטלם אותו הפיפ' עם תרופת מרשם על לשונו. קלאסי.
View this post on Instagram
ליל' פיפ. עוד ראפר עם צריכת יתר
הסיבה האחרונה, ואולי החשובה ביותר, טמונה ביחסים שבין חברת התקליטים והאמן. במשך שנים רבות תיווכו בין שני הגורמים אנשי-אמצע בדמות מנהלים אישיים. הם היו המאזנים הרשמיים בין רצונות הלייבל ובין צרכי האמן ורצונותיו שלו. כן הם שימשו בעת הצורך גם גורם מפקח, שתפקידו לדאוג לשלומם הפיזי והנפשי של לקוחות מטילי אלבומי זהב. היום, כשההיצע גדול כל כך ומוזיקאים נחשבים עבור מנהלי לייבלים לא יותר מכלים חד-פעמיים (וגם הקהל, יש להודות, מתייחס אליהם ככאלה, כשכל שניה אפליקציה זו או אחרת מייצרים סנסציה חדשה),קשה למצוא מנהל שבאמת ישקיע בטאלנט שלו. שידאג שהוא לא מסתבך במלחמת כנופיות, מקבל מספיק שעות שינה ולא מכניס יותר מדי שטויות לאף שלו.
ובחזרה למק מילר, כנראה השם המוכר ביותר ברשימה זו לקהל הרחב. יש הטוענים שהשינוי כבר מתחיל לקרות, לפחות בגזרת הסמים. אחרי גל המיתות וההריגות של השנתיים האחרונות, הסצנה, הם אומרים, מתחילה להתפכח. זה לא קורה ביום, אבל רמזים למודעות למצב אפשר למצוא כבר בלהיט הגדול של מילר. סוג של צוואה שהותיר אחריו אמן צעיר מדי, שהספיק להבין קצת מאוחר מדי שאופן ההתנהלות שלו לא בדיוק עומד בקריטריונים של חיים לטווח הארוך."Self care, I'm treatin' me right", הוא שר בלהיט "Self Care", שבאופן אירוני, בקליפ שלו הוא מנסה לצאת מארון מתים. במחווה לקנדריק לאמר הוא הוסיף: "Hell yea, we're gonna be alright". אל תהיה כל כך בטוח.
"Self Care"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו