דפנה דקל: "לי אין זכות לדבר"

התיאטראות אמנם סגורים, אבל בעולם התיאטרון לא מוותרים וממשיכים לעבוד. בתיאטרון חיפה עובדים בימים אלה על קברט מוזיקלי חדש בשם "שוק המציאות", שיצולם בשבוע הבא וישודר באופן מקוון עד שיוכל לעלות על במה מול קהל.

הקברט כולל שירים של נתן אלתרמן שהלחינו משה וילנסקי וסשה ארגוב, והמבצעים הם הם דפנה דקל ואלון אופיר, בליווי הפסנתרנית ורד פיקר. הבמאי הוא שוקי וגנר והעיבוד המוזיקלי הוא של האחים עוזי וחיים אסנר. ההפקה הזאת עלתה לפני יותר מ־40 שנה בביצועם של אילי גורליצקי ויונה עטרי, ובתיאטרון חיפה החליטו להעלותה שוב. 

 "זה רצף של שירים שמחברים ביניהם קטעי מעבר ומערכונים", מסבירה דקל. "זה מתבסס על מופע שעלה באמצע שנות ה־60".

צפית בהפקה המקורית עם גורליצקי ועטרי?

"ראיתי קצת את הווידאו, ואני מודה שבהתחלה זה הבהיל אותי. אלה חומרים כל כך ישנים, וחששתי שזה עלול להיות מיושן קצת, אבל אני חושבת ששוקי וגנר, הבמאי, עשה עבודה מרהיבה. יונה ואילי היו זוג מיתולוגי עם ביצועים מרהיבים, אז היה ברור לי שלנעליים האלה לא ניכנס, אלא נייצר משהו משלנו, תוך הקפדה לא לפגוע בזה. עשינו כבר כמה חזרות, ואנשים שראו את זה - יצאו מדעתם". 

איך התחושה לעשות הצגה מצולמת? 

"יש לזה אולי יתרון קל כי הדד ליין קצת יותר נזיל. למשל, ביקשנו לדחות בשבוע את הצילום. זה משהו שלא יכול לקרות כשההצגה עולה על במה, גם אם היא לא מוכנה. אבל כמובן שיש חיסרון גדול כשאין את ההתרגשות של לעלות מול קהל בפעם הראשונה ולראות איך הוא מגיב. דברים קורים במפגש עם קהל, ההצגה מקבלת חיים, ואין את זה פה, וזה קשה. אבל ההצגה תעלה לצפיה מקוונת ממש בקרוב, ואנחנו מקווים שבקרוב נוכל גם להעלות אותה מול קהל. מאחר שזו הפקה קטנה מאוד, שני שחקנים ושלושה נגנים על במה, זו הפקה שאפשר יהיה להתחיל איתה במיידי גם במקומות קטנים. התפאורה קומפקטית, ואנחנו לא נצטרך לחכות שיאשרו קהל של 1,000 איש באולמות גדולים".

איך עוברת עליך תקופת הקורונה?

"שלושה ימים אחרי שהשקתי סינגל חדש, 'בלי לחשוש', הגיע הסגר הראשון. מצאתי את עצמי בבית, בעיקר צילמתי ברכות לאנשים שקשה להם בסגר (צוחקת). אחר כך המזל האיר לי פנים ונכנסתי לסדרה ב־yes ("מנגן ושר" לצד ששון גבאי וג'וי ריגר - מ"כ) והתחלתי לעבוד על הפקות מוזיקליות חדשות בזום. זה השאיר אותי בתנועה כל הזמן, אבל כלכלית זו מכה מאוד קשה כי שום דבר לא משתווה להצגות ולהופעות. אלמלא המענקים לא היה קל. חלק לא מבוטל מחבריי נמצאים במצב כל כך קשה. האופן שבו הגיעה העזרה מהמדינה ועד שהיא הגיעה יצרו תחושה של התעלמות מוחלטת מהתרבות, כאילו התחום הזה לא קיים ולא חשוב. אולי לי אין זכות לדבר, אבל יש לי המון חברים שקרסו. אנחנו כל הזמן מתעסקים בלגייס תרומות ומשלוחי אוכל".