ישראל עלולה להישאר לבדה במאבק בגרעין

המהלך המחושב של איראן, שנועד להאיץ בממשל ביידן לחזור בדחיפות אל הסכם הגרעין מ־2015, הוכתר השבוע בהצלחה רבה בזכות שלושה קלפי לחץ שהטילה על השולחן: איום בהמשך העשרה של אורניום בשיעור גבוה; הפעלת סרכזות חדשות ומהירות במתקן בנתנז; והגבלת הפיקוח של הסוכנות לאנרגיה אטומית.

עדות להצלחת המהלך הזה אפשר למצוא, בין השאר, בראיונות לתקשורת שהעניק מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן. במקום להזהיר את איראן שלא ייפתח איתה שום משא ומתן על חזרה להסכם הגרעין, אם לא תעצור לאלתר ובלא תנאי את ההפרות החמורות הללו - הוא בחר דווקא להדהד את ההפחדה: בקצב הזה, כך אמר, תוכל איראן בתוך כמה שבועות לפרוץ אל הפצצה. לשון אחר: חייבים למהר.

מה שמתסכל בסיפור הזה הוא שבצד הפרות ההסכם מצד איראן, שאכן מקרבות אותה להשגת נשק גרעיני גם אם בטווחי זמן ארוכים יותר משבועות בודדים, האיראנים גם לא מפגינים לעת עתה שום נכונות להתקדם לחתימת הסכם גרעין ארוך יותר, משופר יותר ועמיד יותר בפני הפרות.

הם מתעקשים על חזרה להסכם הישן ולא מוכנים לפתוח את סעיפיו, ומתנגדים גם לכל משא ומתן בנושא הטילים הבליסטיים או סביב החתרנות האזורית שלהם. ואם לא די בכך, הם דורשים שארה"ב תעשה את הצעד הראשון לקראת חזרה לשולחן הדיונים: ביטול הסנקציות החריפות שהטיל עליהם טראמפ במנות קצובות, מאז פרש מהסכם הגרעין ב־2018. אם יבקשו מהם יפה - אולי יסכימו להדדיות. כלומר, צעדים בוני אמון, שיעשו שני הצדדים בעת ובעונה אחת.

לא צריך להתקנא בממשל החדש בבואו לטפל בבעיית הגרעין האיראני. הדדיות בעיני האיראנים פירושה שהם יכולים לעצור בשנייה את ההפרות, אבל ממשל ביידן יצטרך, למשל, להסיר ממשמרות המהפכה את התווית של ארגון תומך טרור, לבטל את הסנקציות שהטיל על הבנק המרכזי האיראני ועל יצוא הנפט ועל חברות שמבקשות לסחור עם איראן וכל זאת, תמורת מה בדיוק? חזרה להסכם הישן?

ממשל ביידן התחייב פומבית להיוועץ בקונגרס ובידידותיה של ארה"ב במזרח התיכון לפני שיעשה מהלך משמעותי מול איראן. בקונגרס, גם בקרב הדמוקרטים, יש רבים שמתנגדים לחזרה להסכם הישן עם איראן וסבורים שמדובר במהלך שגוי, שרק יסכן את אינטרסיה של ארה"ב ובעלות בריתה.

אבל דווקא במה שקשור לידידותיה של ארה"ב במזרח התיכון, עשוי ממשל ביידן לגלות שהמשימה אינה בלתי אפשרית. הסיבה: בחזית האנטי־איראנית, שממשל טראמפ עמל וטרח כל כך לגבש בחודשים האחרונים לכהונתו, מסתמנים בקיעים ראשונים.

כך, למשל, הפיוס שהשיג בין קטאר לבין שכנותיה, שנועד לרופף את הקשרים של דוחה עם איראן (שהעמיקו מאוד בשלוש וחצי שנות החרם על קטאר מצד המדינות הסוניות וסעודיה בראשן), לא יצר קרע בין השתיים, אלא להפך: הקטארים מציעים כעת את שירותיהם הטובים כדי לתווך בין וושינגטון לבין טהרן.

וגם הסכמי אברהם, שנועדו לבסס באמצעות נורמליזציה ברית אנטי־איראנית איתנה בין ישראל למדינות המפרץ, לא בטוח שהשיגו את מטרתם. הסיבה: ישראל רואה את תהליך ההתגרענות של איראן כאיום קיומי, שלא ניתן להשלים עימו בשום מצב, בשעה שסעודיה, למשל, עסוקה כרגע יותר בניסיון לשפר את תדמיתה מול ממשל ביידן ולחפש מוצא של כבוד מן המלחמה הבלתי נגמרת בתימן, בחצר האחורית שלה. מלחמה, שדלדלה באורח חמור את הרזרבות בקופת האוצר הסעודי.

התוצאה עשויה להיות שישראל תתקשה להתעמת עם ממשל ביידן בסוגיית החזרה להסכם הגרעין כמי שקיבלה ייפוי כוח לפעול ממדינות המפרץ הסוניות, ותיאלץ, אולי לבדה, לנסות לשכנע את הממשל החדש שהעשרת אורניום בשיעור של 20 אחוז, הכנסת סרכזות מהירות וצבירת 30 טונות של עוגה צהובה הדרושה לייצור נשק גרעיני - מעידות יותר מכל על כך שהאיראנים דוהרים להשגת הפצצה ולא איזוטופים לרפואה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו