עלילת הספר "הדוכס ואני" (הוצאת "אהבות") מתרחשת בחברה הגבוהה של אנגליה של המאה ה־19. דפני ברידג'רטון, עלמה צעירה בגיל הנישואים המקובל אך נטולת מחזרים הולמים, רוצה מאוד למצוא אהבה - דבר שאינו מובן מאליו גם היום, ובטח שלא בחברה המעמדית של אז. בערך בזמן שאחת, ליידי וויסלדאון, מתחילה להפיץ עלון רכילות שמתפשט בחברה הגבוהה כמו המוטציה הבריטית של נגיף הקורונה, סיימון באסט חוזר ללונדון לרשת את תואר הדוכסות מאביו שהלך לעולמו. הוא מייד הופך למשאת נפשן של כל הרווקות באזור ואימותיהן, אבל הוא? הוא בכלל לא מעוניין להתחתן.
דפני וסיימון מבינים שהם יכולים לעזור זה לזה: אם הוא יחזר אחריה, היא תמשוך את תשומת ליבם של כל הגברים הסבירים בשכונה, והוא יהפוך למחוץ לתחום עבור הנשים. פתור. וזה באמת עובד להם לאיזושהי תקופה, אבל אז המציאות טופחת על פניהם. בדיוק כשהיא מתחילה להתאהב בו, הוא אומר לה שהוא לא יכול להביא ילדים, כשפסגת שאיפותיה לעצמה - לעולם לא אבין זאת, אבל מכבדת - היא להיות רעיה ואמא. היא מוצאת את עצמה מאוהבת באדם היחיד שלא יכול לתת לה את מה שהיא רוצה, ובכל זאת מחליטה להתחתן איתו.
הם מתחתנים ועושים הרבה סקס, ואז היא מגלה שסיימון לא היה לגמרי כן איתה ומבינה כמה היא לא מבינה. לא רק שאף אחד לא טרח אף פעם להסביר לה על המיניות האנושית והנשית, ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, עודד אותה לגלות את המיניות האישית שלה, אלא שנעשו מאמצים אקטיביים להסתיר אותה ממנה. למשטר, לשלול ולדכא את המיניות שלה.
תראו, זה סיפור עתיק כמו הזמן. האנושות מאז ומתמיד דיכאה מיניות נשית. האמת היא שגם אנחנו, מאות שנים ואלפי קילומטרים מסביבת ההתרחשות הזו, לא כל כך שונים. נתקלתם בתוכנית חינוך מיני לתיכונים לאחרונה? מדברים על אונס ועל אלימות מינית, לא על רצון או על עונג; על לחץ חברתי ועל כפייה, לא על עצמאות מינית - וזה במקרה שבכלל מדברים.
הנקודה הזו היא מה שהופכת את "הדוכס ואני" למעניין, אבל באופן כללי, כרומן רומנטי, מדובר בספר בינוני. בין דפני לסיימון אין כימיה, וגם הרגש עובר, רוב הזמן, בצורה מתונה מאוד. ברומנים רומנטיים האהבה היא גדולה מהחיים. היא אהבה מכלה־כל, סוחפת, עוצמתית, טוטאלית.
אם ראיתן את הסדרה "ברידג'רטון", שעלתה בנטפליקס לאחרונה ומבוססת על הספר, אתן יודעות ששם טיפלו בזה יפה. הכימיה בין דפני לסיימון שעל המסך עובדת. אבל במקרה של דפני וסיימון הספרותיים הכימיה עובדת, אפעס, פחות. בעוד דפני אוהבת את סיימון עד כלות, הוא לכל היותר מוצא אותה מעניינת. ככה זה מתואר: "לעזאזל, דפני מצאה חן בעיניו. היא היתה אחד האנשים הראויים ביותר שהכיר", או, לשם הגיוון: "הוא חיבב את דפני. לכל הרוחות, הוא, כנראה, חיבב אותה יותר מכל אדם אחר שאי פעם הכיר" - וזה קורה עמוק לתוך הספר, לא בפרקים הראשונים. יש המון מילים שיכולות לתאר אהבה ותשוקה, אבל כאן המנעד - הלשוני והרגשי - נותר מצומצם.
בעיה נוספת של הספר קרתה דווקא בתרגום של דינה עזריאל. תרגום של האנגלית הכאילו־טרום־מודרנית לעברית בת זמננו הוא בהחלט אתגר רציני ביותר. תרגום טוב הוא כזה שלא מרגישים אותו. זה לא המצב פה: לפעמים נראה שהתרגום מילולי מדי ("'אני?' צווחה דפני. 'אז זאת אשמתי? אתה בשמונה שנים תמימות מבוגר ממני!', "'כן, אבל היא לא נתקפה קדחת כלולות כזאת עד שאת הגעת לגיל") והמשלב הלשוני לא אחיד ("סיימון שם את ידיו על מותניו וסקר את המצב. 'שמא אגרור אותו החוצה אל הרחוב'"). עם זאת, ראוי להרים להוצאת "אהבות" שהביאה את הספר לנשים דוברות שפת הקודש, כי בכל זאת מדובר בלהיט בן שני עשורים שעד כה אף אחד לא טרח לייבא.
"הדוכס ואני" הוא רומן רומנטי שמשתמש בנוסחה מוכרת ולא עושה את זה טוב במיוחד (וגם לא גרוע באופן ראוי לציון). ברובו, הוא נותר דל ושטחי, ולא מגיע לעומקן של דמויות או של תופעות. אבל הוא חשוב. הוא חשוב כי בכסות של סיפור שמתרחש לפני 150 שנה בערך, הוא מדבר עלינו ועל הנזקים שבורות מינית, שמרנות ופוריטניות עלולות לגרום.
הדוכס ואני / ג'וליה קווין; מאנגלית: דינה עזריאל, אהבות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו