שמעו קטע. אחרי שנים ארוכות בתפקיד, ואחרי שנתנו לו יד חופשית להחליט איך לבנות את הצוות שלו, עורך אחד האתרים הגדולים בישראל, שהוא תותח על, התחיל להגיע בשבועות האחרונים מאוחר לעבודה. לאחר לשיחות זום. הפסיק לענות למיילים. מסנן את הבוס בוואטסאפ. כששאלו אותו איפה הוא היה ואם הפר את הנחיות הקורונה, הוא שיקר ואמר שלא כשבפועל הוא חגג במסיבות מחתרתיות של מכחישי הווירוס.
וכשהוא כבר בא למערכת הוא התייחס לא יפה לאנשים ובכל פעם שמשהו לא הסתדר הוא זרק את האחריות על אחרים. על הצוות – שהוא עצמו בנה. ואז הוא כתב בטוויטר שנמאס לו ושאין מצב שהוא ממשיך בעבודה הזאת.
עכשיו, תגידו לי אתם – מה אתם הייתם עושים עם אחד כזה? אם אתם הייתם המנהלים שלו, איך זה היה נגמר? הנה רעיון: הייתם מסדרים לו עבודה בניו יורק טיימס – בדיוק המקום שאליו הוא חלם להגיע.
נכון? זאת אומרת, נכון שלא? נכון שעובד שמתנהג ככה לא ממש ראוי לסוף כזה שמח? ומה אם אגיד לכם שהוא גם מקבל 40 מיליון דולר בשנה, ועדיין מרשה לעצמו להתנהג ככה? וגם בסוף מקבל בדיוק את מה שהוא רצה?
טוב, אולי עכשיו הזמן להגיד ששום דבר מזה לא נכון וזה הכל המצאה. אבל אם מישהו מכם קורא את זה ואומר לעצמו "אה זה הגיוני בעצם שעובד בכיר שמקבל שכר כזה גבוה יתנהג בצורה כזו מבזה, אבל בסוף הבוסים שלו עדיין יעשו בדיוק מה שהוא רוצה ויסדרו לו עבודה במקום אחר, יוקרתי יותר, בדיוק העבודה שהוא כיוון אליה" – אז תרשו לי לומר לכם משהו: אתם רואים יותר מדי NBA.
כי רק בליגה הטובה בעולם דבר כזה יכול לקרות. ליתר דיוק – רק ב-NBA דברים כאלה קורים. והשבוע זה קרה שוב, כשג'יימס הארדן עשה את כל הדברים האלה, ועוד יותר גרוע אפילו, ועדיין ביוסטון הוציאו לפועל טרייד שהעביר אותו לברוקלין נטס.
שם הארדן עדיין ירוויח את אותם 40 מיליון דולר וקצת בשנה, יזכה לגור בניו יורק וישחק לצד קווין דוראנט, עמו רצה להתאחד. ואולי גם לצד קיירי אירווינג (אם זה יחליט שבא לו על כדורסל).
אנחנו מדברים הרבה מאוד על ההשפעה החיובית שיש לשחקני NBA על צעירים, על איך שהם מנהיגים קהילות ומובילים עמדות חברתיות חשובות. וברור שיש דברים חיוביים, גם ברמה החברתית, בתנועת "העצמת השחקן" שה-NBA מובילה.
וזו בדיוק הסיבה שאסור לתת למקרה הארדן לעבור בלי להתייחס גם כאן למה שזה מסמל. מה שזה מלמד. איזה מסר זה מעביר. ולכן, כדי שצעירים שעוקבים אחרי הליגה (מקצתם הם שחקני עתיד בליגה) ילמדו מזה את מוסר ההשכל הראוי, כולנו צריכים לקוות שהחיבור הזה של הארדן לדוראנט ולקיירי, תחת מאמן חסר ניסיון (סטיב נאש), פשוט יתפוצץ לכולם שם בפרצוף. אני כבר מחזיק אצבעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
