הסיום של כהונת טראמפ הפתיע את כל העולם

כן, זה הפתיע. הפשיטה האלימה והאנטי-דמוקרטית על הקפיטול הפתיעה לא רק את מערכי האבטחה, אלא גם אותי.

הפתיעה אותי בעוצמתה, הפתיעה אותי במהירותה, הפתיעה אותי בעצם קיומה. והיא הפתיעה אותי לא מכיוון הרטוריקה של טראמפ, שאין דרך וגם אין שום צורך לייפות. היא הפתיעה אותי כמי שבילה עם תומכיו ופגש אותם באינספור הזדמנויות: בעצרות, בהפגנות, בתהלוכות ובאסיפות פוליטיות, וגם באמריקה הכפרית, בפרברים ובאזורי הספר, בעיירות הקטנות, בבתי הקפה, במקומות העבודה, בתחנות הדלק. פגשתי אותם - לבנים, שחורים, היספנים, אסיאתים, יהודים, גברים ונשים, צעירים וותיקים, עשירים וקשי יום - וראיתי אותם בזכות מה שהם: אזרחים שומרי חוק, פטריוטים, חדורי מוטיבציה לפעול כאזרחים מעורבים בחגיגה של השתתפות פוליטית.

לאנשים האלה קראה המועמדת הילארי קלינטון לפני קצת יותר מארבע שנים "נתעבים" (deplorable), אבל טראמפ זקף את קומתם, העניק להם הרבה גאווה, תחושת שייכות וזהות פוליטית חיובית. דיווחתי מאינספור עצרות ומפגני תמיכה - ומעולם לא ראיתי אלימות ולא חשתי בניצוץ אלים. מכאן ההפתעה הגדולה. אותן האנרגיות, אותה האווירה, הרגשתי בוושיגנטון מול גבעת הקפיטול, ומשום כך לא שיערתי שבעוד רגע אקבל תזכורת לדיווחים על בית נבחרים מאוים בעיראק או באפגניסטן שמהן דיווחתי, או ממאוריטניה שבה שירתי כשגריר. לא חשבתי שזה יקרה בוושינגטון 2021. אלה לא האנשים שהכרתי בנסיעות הארוכות שלי לאורך אמריקה בשנים האחרונות.

וכאמור, אני לא מתכוון לייפות את זה. הדברים של טראמפ אותתו לגורמים מסוכנים שיש להם רשות לפעול באלימות, והם השתלבו במסר המסוכן והרע שהוא העביר לתומכיו מאז הוכרזו תוצאות הבחירות. המהומות האלימות הן לא רק אקורד סיום צורם ועגום שיפגע קשות במורשתו שלו, הן גם אגרוף בפניהם של תומכיו הרבים, שכבר מסומנים כחלק מניסיון הפיכה, כאויבי הדמוקרטיה. שוב "נתעבים", בחזרה ל-deplorable. 

תמיכה בטראמפ היא לא חברות במיליציה פשיסטית

אבל אסור ליפול לספין הזה. מי כמונו, הישראלים, צריכים להבין עד כמה שפלה, לא הוגנת, ובעיקר מסוכנת, היא הטלת אשמה קולקטיבית בציבורים שלמים בגלל מיעוט שולי. לא כל תומכי טראמפ בארה"ב הם בריונים אלימים, ותמיכה בטראמפ אין פירושה חברות במיליציה פשיסטית. תומכי טראמפ הם ברובם אזרחים בעלי תודעה ורציונל פוליטי, ולא אספסוף מוסת. גם הם יודעים לקרוא נתונים על צמיחה כלכלית וירידה באבטלה, גם הם מסוגלים לנתח מגמות של עלייה בהכנסות של מיעוטים. וזה רק במישור הכלכלי. 

וזה חל גם על תומכי טראמפ בישראל - אני מודה, כמוני. מבקריו של הנשיא טראמפ בארץ חוגגים על ההזדמנות לסמן לעצמם איזה יתרון מוסרי. "יום מביש" עבורי ועבור העיתון שאני עורך, גער בי בהתנשאות מגיש רדיו ספון באולפן, בזמן שאני מדווח לו בטלפון, מהשטח, מוושינגטון הבירה. הסיבה לשיימינג? העזתי לחרוג משורת המקהלה הקונפורמיסטית ולהוביל קו מערכתי חריג בנוף העיתונות הישראלית, שתומך בטראמפ.

תומך בטראמפ קודם כל בגלל שהוא ייצב את המזרח התיכון והביא שלום לאזורנו אחרי עידן אובאמה, שהמטיר על הסביבה שלנו אסונות, טרור, הרג, פשעי מלחמה ולקינוח גם נתן לאיראן, יצואנית הטרור מספר אחת של העולם, לגיטימציה. איכשהו אצלנו להעריץ את אובאמה, על כישלונותיו ההרסניים, נחשב סימן מובהק לאינטליגנציה ולאנינות טעם, ואילו תמיכה בטראמפ, שמפירות השלום שהוא יזם אנחנו נהנים בכל יום - נחשבת למשהו "מביש". ובכן, תמכתי בטראמפ בארבע השנים האחרונות כי הוא היה נשיא טוב לישראל - ולכן גם אירועי הקפיטול מעציבים, מאכזבים, במידה רבה שוברים את הלב. 

אבל גם אחרי אתמול בערב לא יעזרו מליצות נבובות על "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה". בארבע שנותיו הסוערות טראמפ עשה לישראל המון טוב, ועל כך אני מעריך אותו. כי בניגוד להרבה מפרשנינו המלומדים שמרגישים שהם אזרחי העולם וחיים בקוקטייל קוסמופוליטי נצחי - אני חושב על ישראל. ומנקודת מבט ישראלית, עם כל הצער והאכזבה על אקורד הסיום הכושל והמסוכן שלו - אני לא חוזר בי מהתמיכה במדיניות הפרו-ישראלית חסרת התקדים שלו.

הדמוקרטיה בארה"ב נמצאת במשבר

אבל המהומות האלה התרחשו, והן התרחשו בהשראתו, והן, כאמור, מזעזעות ומעציבות. אלימות מהסוג הזה צריכה לזעזע. אלא שאסור שהזעזוע יהיה סלקטיבי. למעשה, חלק גדול ממה שראינו קשור בגינוי הסלקטיבי מאוד לאלימות. ארה"ב חווה מהומות בשנה האחרונה, מאז הריגתו המחרידה של ג'ורג' פלויד. המחאה המוצדקת העלתה מחדש מתחים גזעיים שצפים וגואים אחת לכמה שנים, גם בזמן שבבית הלבן התגוררו נשיאים דמוקרטיים, וזה פרץ כזכור באלימות גם כשבחדר הסגלגל ישב הנשיא השחור הראשון. 

התמונות היו קשות: אלימות, מעשי ביזה, הצתת מבנים, אנרכיה - מלוות בקריאות לפירוק המשטרה ומה לא. למרות הזעזוע - הגינויים לא היו תמיד חד-משמעיים. להפך, רבים מהמגנים סומנו כ"שונאי שחורים", או לפחות כמי שלא ראויים לשפוט את השחורים או לבקר אותם. את הזעם על אלימות המשטרה נגד שחורים, הטיפו לנו, צריך להבין בתוך הקשר היסטורי של דיכוי וקיפוח - מהעבדות ועד ימינו.

אלא שמי שלא גינה את האלימות בהפגנות השחורים, או שגינה בפה רפה תוך רמיזות להבנה ואולי אפילו להכלה, לא יכול כעת להזהיר מפני קריסת הדמוקרטיה ושלטון החוק בגלל האלימות הפוליטית שראינו אתמול. ובכלל, איפה היו נביאי קץ הדמוקרטיה כשמפגינים וידוענים התקשטו בסלוגן "לא הנשיא שלי", כשקידמו בחדווה תיאוריות קונספירציה על טראמפ כסוכן או כשתול של רוסיה? זו בשום פנים ואופן לא הצדקה למהומות, וגם לא "וואטאבאוטיזם": זה פשוט הכרחי לשים גם את המהומות בוושינגטון בתוך הקשרן ההיסטורי, כדי להבין שלבריונים אתמול ולנשיא טראמפ אין מונופול על ליבוי אי-אמון בדמוקרטיה ובתוצאותיה.

משבר האמון בדמוקרטיה באמריקה הוא עמוק, ומתמשך, וחריף. אתמול הוא הגיע לשיא, שאולי, בדיעבד, יגרום לרבים, משני הצדדים, לעשות חשבון נפש. לי, באופן אישי, זה היה רגע קשה - דווקא מכיוון שתמכתי בטראמפ. ולצערי, האירועים הקשים המיטו מכה קשה לא רק על הדמוקרטיה באמריקה, אלא על המחנה השמרני כולו, והפכו את התבוסה בבחירות למפלה תדמיתית ומוסרית שיהיה קשה להתאושש ממנה.

ואף שאפשר לסמוך על פרשנים והיסטוריונים, בארץ ובאמריקה, שידאגו שנזכור את טראמפ כתאונה היסטורית ויעשו כל שביכולתם כדי שהוא ייכנס להיסטוריה ככישלון צורם - אנחנו, הישראלים, יכולים להתנחם בדבר אחד: הרבה מאיתנו יוכלו לקרוא את הספרים המעניינים שלהם ואת הפרשנויות הידעניות שלהם על מרפסת במלון במרוקו, או ביריד ספרים באבו דאבי, או בטיסת עסקים לסודאן או בכנס אקדמי בבחריין. עם כל הכבוד לתפיסות ולזיכרון, אנחנו חיים בתוך המורשת שהוא עיצב במו ידיו הקפריזיות והתזזיתיות - ואת זה גם הצייצנים הכי קולניים לא יוכלו לקחת ממנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו