"מרגישים שלא היתה לנו ברירה אחרת"
"לאור העלייה המטורפת בתחלואה החלטתי שאני לא שולחת את הבנים לבית הספר, אני רוצה לשמור עליהם", כך אומרת בנחרצות אורית עזרא־אבו, אמא לשלושה בנים, על ההחלטה שלה ושל בעלה להשאיר את ילדיהם בבית.
המשפחה מתגוררת באילניה שבגליל התחתון, שכרגע מוגדר יישוב ירוק. עם זאת, היא החליטה שלא לשלוח את עידו (כיתה א'), רועי (כיתה ב') ונועם (כיתה ד') ללימודים. "כבר בסגר הראשון במארס השארתי אותם בבית שבועיים נוספים לאחר החזרה. מאז החלה השנה בספטמבר והחלה עלייה בתחלואה, החלטתי שאני לא שולחת אותם בהסעות ולוקחת בבוקר ומחזירה אותם בצהריים בעצמי - כדי שיהיו בכמה שפחות מגע עם ילדים אחרים", היא מספרת.
"ניסיתי לצמצם את ההתערבבות שלהם עם יתר השכבות. בשבועות האחרונים, כשיש עלייה מטורפת של חולים, החלטתי שאני בכלל לא שולחת לבית הספר".
לשאלה איך היו התגובות, עונה אורית כי "בהתחלה אמרו שאני היסטרית וחרדתית, אבל אחרי שהכיתה של הבן הקטן שלי נכנסה לבידוד, אמרו לי שצדקתי. כל עוד הכל פועל על מי מנוחות אנשים לא מבינים את ההחלטה שלי, אבל כשחלילה יש חולה מאומת מבינים אותי". לדבריה, "בעלי קצין בצבא ואני עצמאית, וזה טירוף גם לנהל את העסק וגם להיות עם הילדים, זה מאוד קשה ומאוד מאתגר.
"בבוקר אני איתם בבית, יושבת איתם על זום והשלמות שיעורים, ורק לקראת הצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה אני מתפנה לעסק. אני מרגישה שלא היתה לי ברירה, אני בוחרת לשמור על הילדים ועל המשפחה שלי".
"במקום להסתכן - עדיף לסגור את כל מערכת החינוך"
"אני חושבת שצריך לקחת פסק זמן ולסגור את כל מערכת החינוך, מגני הילדים ועד בתי הספר. חייבים שהתחלואה תרד", אומרת איימי קורלי מראש העין, אמן של התאומות קים ואמה בגן חובה וליה בכיתה ב', שהחליטה שלא ילכו לבית הספר.
את דבריה היא מסבירה: "אני רואה כמה ילדים נכנסים לבידוד. כשזה קורה אין להם למידה מרחוק, שאר הכיתה מתקדמת בחומר והם צוברים פערים. נוסף על כך והכי חשוב זה מצב התחלואה. אם יש חולה בכיתה, בצהרון או בהסעה, הילדים עלולים להביא את הקורונה הביתה. אני חושבת שללמוד מול המסכים זה בטיחותי יותר. חייבים לחכות עד שהקורונה תירגע".
איימי מתמודדת עם סוכרת נעורים, רק בשבת המשפחה יצאה מבידוד ועבורם זו טראומה: "לא מתחשק לי להיכנס שוב לבידוד. כשהתחלואה בשמיים הסיכויים לכך הרבה יותר גדולים, ואני מכירה משפחות שנכנסות לבידוד כל שני וחמישי. אני מעדיפה להשאיר את הבנות איתי ולהחליט לאן לשלוח אותן. אנחנו ממעיטים במפגשים, אחר הצהריים הולכים לפארק באוויר הפתוח. הבנות נפגשות עם מספר מצומצם של חברות שאני יודעת שגם אצלן מקפידים ושומרים. אני לא רוצה להסתכן".
היא מספרת כי למרות המצב הכפוי היא לגמרי שלמה עם ההחלטה שקיבלה וממש לא מתחרטת: "יש כל מיני תגובות, אני לוקחת מה שטוב ומה שנעים לי לשמוע. אני מקבלת את ההחלטות ואני שומרת על הבנות שלי.
"אני דווקא מוצאת הנאה בזמן האיכות שלי איתן. אני יושבת על לימודים עם ליה הגדולה, אנחנו עושות שיעורי בית ומתקדמות בחוברות יחד ובקצב שלה".
"מעדיפים שיהיו איתנו מאשר הסיכון להיכנס לבידוד"
"אנחנו גרים ביישוב ירוק, אבל אני רואה את הכיוון, גם באזור שלנו וגם בתחלואה הארצית, ואני מעדיפה שהילדים יהיו בבית", אומרת קרן וסטרייך־דגני, שהחליטה לא לשלוח לבית הספר את ילדיה ליבי (כיתה י'), אורי (כיתה ז') ונועם (כיתה ב'), שלומדים במועצה אזורית גדרות.
ההסבר שלה הוא החשש מבידוד: "אני מעדיפה שהילדים יהיו בבית אבל יוכלו לצאת לקילומטר הקרוב, לנשום אוויר ולראות חבר או שניים על פני מצב שבו הם הולכים לבית ספר שבו עשרות אנשים, נאלצים להיכנס לבידוד ויהיו כלואים בבית. אני חוששת מההשלכות החברתיות של הבידוד, הוא מאוד קשה בגיל הזה, לכן עדיף בעיניי מצב ביניים, שלא הולכים לבית הספר אבל כן יש מרחב תמרון לפגוש חברים בודדים".
לדבריה, הם חוו על בשרם את הקושי: "בסגר הקודם של ספטמבר נכנסנו לבידוד כשבוע לפני כולם. כל אחד מהילדים שלי נחשף לחולה מאומת במסגרות, ולא היתה לנו ברירה. רק אחרי שבוע כל עם ישראל נכנס לסגר. כפי שאני מבינה, עכשיו רמות התחלואה קשות מספטמבר, אז אני מפעילה שיקול דעת".
לדבריה, היא לא חוששת מהפגיעה הלימודית: "תלמידי תיכון ותלמידי חטיבות ביניים ממילא לומדים בעיקר מהבית. בתי הספר חזרו רק ליומיים של למידה, רוב החומר נלמד בזום ומערכת החינוך לא נפתחה עבור גילים אלו, ולא שווה בעיניי להסתכן בשביל כל כך מעט שעות פרונטליות".
"באשר לילד בכיתה ב', אנחנו עדיין מסוגלים להשלים לו את החומר", היא אומרת בחיוך, "הוא תלמיד טוב, אני עובדת מהבית ולכן יש לי אפשרות להיות איתו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו