הנה הפרדוקס: מצבנו הביטחוני המיידי לא רע בכלל. אין באזור אף צבא שמאיים עלינו, מלחמות כמו יום הכיפורים לא רק שאינן נראות באופק אלא כנראה כבר עברו מן העולם, והיקף הנפגעים השנתי - טפו־טפו־טפו - נמוך מכפי שידעה ישראל מעודה. מצד שני, הפוטנציאל מטריד מאוד, אולי יותר מאי פעם. הגרעין האיראני מאיים מתמיד, המשטרים הסמוכים רעועים, הגבולות שורצים בארגוני טרור חסרי עכבות, והאיומים על העורף מחזירים אותנו (כמעט) לימי תש"ח.
בניסיון לפצח את הפרדוקס הזה החלטנו לצאת לסיבוב בגבולות הארץ. לראות איך נראית המציאות על הגדר, בלי פילטרים, במרחק יריקה מאויב או מידיד. בשבועות האחרונים ביקרנו בשבעה גבולות - בסיני, בעזה, ביהודה ושומרון, בירדן, בסוריה, בלבנון וגם בים - אף לא אחד מהם דומה למה שהכרנו בעבר. אם תרצו, תמונת מצב עדכנית לגיל 65.
צילום: זיו קורן
הדרום: הסתיים הנופש
התחלנו בדרום; בחלק האחרון שנותר פתוח בגבול בינינו לבין מצרים, בואכה אילת, האזור שבו נדרש פליק־פלאק הנדסי מרשים כדי לסגור יותר מ־300 קילומטרים של גבול, שעד לפני שנתיים היה פתוח לגמרי.
נכון לתקופה הזו לפני שנה חצו את הגבול יותר מ־5,000 מסתננים. השנה - חמישה, שהצליחו לנצל פרצה ולזחול מתחת לגדר. בהיבט הזה, הטכני, מדובר בהצלחה מסחררת: זרם הפליטים נבלם, וגם פוטנציאל ההברחות וסכנת הטרור שנלווית אליהם קטנו משמעותית.
ועדיין, כשמסתכלים מהגדר דרומה, בעיית הפליטים נדמית כצרה הכי קטנה שלנו. גבול מצרים הוא כנראה המקום היחיד בעולם שבו החיילים ששומרים מסתכלים לא אל האויב אלא לארצם שלהם: החיילים המצרים מפנים את מבטם לעומק סיני, בידיעה שמשם תיפתח הרעה. בדיוק כמו שקרה בפיגוע באוגוסט 2011 בכביש 12, או בשנה שעברה בכרם שלום. השלטון המרכזי בקהיר מבין שיש לו בעיית שליטה קשה בחצי האי, אבל על רקע שלל בעיותיו, זאת שבסיני נראית רחוקה ושולית יחסית.
המסקנה מכל אלה, שנראית בבירור מהגדר, היא שסיני הפכה לזירת עימות. האוגדה המרחבית, שעד לא מזמן היתה יעד פנסיה לקצינים ויעד נופש־למחצה למילואימניקים, הפכה לגיזרה לוחמת בכל היבט שהוא: האמצעים, התקציבים וכוח האדם.
והנה פרדוקס נוסף: גבול סיני הוא המקום היחיד שבו חיילות עושות פעילות מבצעית, קרבית, מול האויב. ה"קרקל", שמשלב נשים וגברים, נשלח במקור לגבול מצרים בידיעה ששקט שם. המקצועיות השאירה אותו בדרום גם אחרי שהשטח התלהט.
מה יקרה אם חיילת תיפגע או חלילה תיחטף, שאלנו.
בדיוק מה שיקרה לחייל, היתה התשובה.
האיומים האלה - פיגוע, חטיפה - הם הכסף הקטן על הגבול. במוקד השמחה נמצאת אילת, על שלל תושביה ותייריה, מטרה אטרקטיבית ונוחה במיוחד. רק בשבוע שעבר התבשרנו כי "כיפת ברזל" נפרסה בעיר, מחשש לירי רקטות מסיני. בביקור שלנו למדנו כי גם איומי החדירה מהים חזרו לאופנה.
חלק מהטרור מגיע מעזה, חלקו האחר מסיני. לעיתים מדובר בפלשתינים, לעיתים בבדואים. לאחרונה החלו להגיע לסיני מיני פליטים מוסלמים, בוגרי מלחמות בעיראק ובאפגניסטן, שמחפשים עניין ובלאגן ומחזיקים בניסיון קרבי עשיר - כאב ראש לא קטן בגיזרה רחבה, שמתקיים בה לא רק מאמץ מבצעי אלא גם רצון להשאיר כבישים ושבילי טיול פתוחים.
עם כמות כמעט אינסופית של אמצעי לחימה ואויב זמין, קשה לראות איך הגבול הדרומי נשאר שקט. בתנאים האלה, האתגר הוא לא רק למנוע טרור, אלא לעשות את זה תוך כדי הימנעות מפגיעה בשלום עם מצרים. הדרך לחזור הביתה בשלום היא לשבש (מודיעין הוא שם המשחק), לשתף פעולה (בכפוף ליכולת ולרצון של המצרים) ולקוות שיהיה לנו גם קצת מזל.
גבול עזה: שקט מתוח
אם היינו כותבים את הכתבה הזאת כשביקרנו בעזה, לפני שלושה שבועות, כנראה היא היתה נפתחת במשפט שאומר בערך כך: מבצע "עמוד ענן" הביא לדרום שקט מהדהד, מפתיע, ממושך וחסר תקדים, אחרי יותר מ־12 שנות רקטות.
אלא שבימים האחרונים יש כרסום מדאיג בהבנות שהושגו בנובמבר. קסאמים שוגרו לאשקלון ולשדרות, מרגמות נורו ליישובי הנגב. את טקס יום השואה באחד היישובים החרידה אזעקת "צבע אדום" צורמת ומטרידה מתמיד.
ועדיין, לא צריך להספיד את ההרתעה. "עמוד ענן" השאיר בעזה משקעים הרבה יותר עמוקים מכפי שנראה על פני השטח. חמאס איבד את מפקדו, אחמד ג'עברי, ורבים מנכסיו - בעיקר רקטות לטווחים ארוכים וכלי טיס בלתי מאוישים. בכיריו חזרו שוב להיות נרדפים.
גם ההסכם שהושג - שסעיפו הבולט והחשוב ביותר הוא המנגנון הבינלאומי בהשתתפות מצרים וארה"ב, שנועד לסכל הברחות נשק לרצועה - התברר כיעיל מכפי שהערכנו, לחרדת חמאס. המצרים כבר עצרו כמה שיירות (ובשבוע שעבר גם ספינה); המניע שלהם אינו ציוני, אלא רצונם לשלוט בחמאס, למנוע מעזה לגלוש לשטחם, ובעיקר להימנע מהפיכת הסכסוך הישראלי־פלשתיני לעימות ישראל־מצרי.
המוטיבציות המצריות האלה הפתיעו את חמאס. בצר לו, אחרי נתק ממושך, שב הארגון וביקש עזרה בכסף ובנשק מאיראן. בטווח הקצר חמאס מרוסן, אבל בטווח הארוך הוא יצטרך לשלם - בדם. זה יקרה כאשר בארגון יגמרו למלא את המחסנים שהתרוקנו ב"עמוד ענן", וכאשר הם ירגישו חזקים מספיק (או במהופך: שישראל חלשה מספיק).
זה יתחיל בטפטוף על הגדר, שבעצם כבר התחיל, מצד ארגונים סוררים, זה יימשך באירועים בהשתתפות פעילה של חמאס, וזה יסתיים בעוד מבצע. השאלה היא מתי.
הסיבוב הבא, מבחינתם, יתחיל באותה הנקודה שבה הסתיים הקודם: בירי לתל אביב. השאיפה בעזה תהיה לייצר כוח אש שיאפשר פגיעה קשה יותר במרכז הארץ, ואם אפשר אז גם יכלול שימוש באמצעים מתקדמים נגד מטוסים. למקומות האלה מכוון גם מאמץ ההתחמשות וגם מאמץ הפיתוח הפלשתיני, שני תהליכים שדורשים זמן ותורמים אף הם לשקט היחסי.
אבל הבעיה העיקרית משני צידי הגבול היא לא בכוחות הלוחמים, אלא בחוסן האזרחי. עזה שבורה, ענייה, מקצינה דתית ומציבה לחמאס אתגרי שליטה. בישראל מנסים להשתקם משנים של ספיגה, ומטילים ספק בסיכוי לרגיעה. הדיבורים על נטישת יישובים פסקו אבל הם עלולים לחזור עם האש. הדרך למנוע את זה היא בחיזוקם הכלכלי, ובשימור המאמץ המדיני והצבאי שימנע הידרדרות בדרום. סיבוב קצר בגבול עזה מלמד את המסקנה העגומה והצפויה כי אמונם של המקומיים, תושבים וחיילים, בסיכוי שזה יקרה - שואף לאפס.
ירדן: צירוף אינטרסים
התחממות הגבול עם מצרים והתהפוכות בסוריה הותירו את גבול ירדן, לבדו, כגבול אמיתי של שלום. למרות המחלוקת והכעסים המדיניים, היחסים הביטחוניים הדוקים, אמיתיים, חמים מאוד. ההסבר לכך פשוט: אויבי ישראל הם אויבי הממלכה, ואויבי הממלכה הם אויבי ישראל. אותם גורמים איסלאמיסטיים ואותן קבוצות טרור שמאיימות במישרין על הממלכה, מאיימות גם על ישראל; מי שרוצה לבלום את הטרור כאן, צריך למנוע את נפילת השלטון שם. היום עמאן - מחר ירושלים.
צירוף האינטרסים הזה מבטיח (ומקיים) רבות לאורך הגבול. באין־גדר בערבה ובבקעה מתקיים תיאום ביטחוני יעיל מאוד שמצליח לשבש ולסכל (טאץ' ווד) כל ניסיון לחדור ולפגע.
גם מעברי הגבול מתוקתקים, וכך גם חיי השיגרה לאורך הגבול: ההתיישבות, החקלאות, התיירות - כולם נהנים מפריחה. הבעיות הן כלכליות, ולא בגיזרתו של משרד הביטחון.
אבל גם כאן, כמו בדרום, השקט מתעתע. קשה לדעת כמה זמן יחזיק השלטון ההאשמי מול תביעות האזרחים לשינוי. הכלכלה מקרטעת, הציבור דורש רפורמות, הדמוגרפיה מטרידה. המלחמה בעיראק הביאה לירדן כמה מאות אלפי פליטים שיעים, המלחמה בסוריה הביאה כמה מאות אלפי פליטים סונים, שיחד רק מעצימים את הלחץ על השלטון, שנאלץ להתמודד גם עם ניסיונות של איראן וקבוצות טרור קיצוניות, ברוח אל־קאעידה, להפיל את המלוכה ולהפוך גם את ירדן לסניף איסלאמי.
ישראל, כמו מדינות המפרץ וארה"ב, שותפה במאמץ למנוע את הפיכת ירדן למדינה עוינת, אבל לא יכולה שלא להתכונן. בשקט־בשקט כבר הוחל בשרטוט התוואי שבו תוקם הגדר בגבול עם ירדן, כמו בגבולות עם מצרים וסוריה.
ההסבר הרשמי שניתן לכך הוא הפליטים - שכניסתם מסיני נבלמה ועתידים לאתר ולהשמיש נתיב חדירה חלופי ממזרח, לאורך מאות הקילומטרים הפרוצים שבין אילת לים המלח; ההסבר הלא רשמי הוא החשש מטרור, ואפילו ממצב שבו התערערות היציבות בממלכה תוביל חלק מתושביה הפלשתינים לחפש מקלט בגדה המערבית.
ולמרות החששות האלה, הגבול המזרחי הוא אי של שפיות. מעבר אלנבי מתקתק, גם מעברי נהר הירדן ואילת פעילים ומעבירים תיירים מכאן לשם, כאילו הכל כרגיל. ובעצם, חשבנו לעצמנו, למה כאילו? השלום עם ירדן אמיתי, והוא כאן.
יו"ש: אשליית השקט?
בחודש שעבר חשף שב"כ חוליית טרור מצפון השומרון שביקשה לחטוף ישראלים, רצוי חיילים. 48 שעות הסתובבו חברי החוליה בישראל, מחפשים אחר טרף, כשהם נעזרים בערבי בעל תעודת זהות כחולה שסייע להם לצאת ולהיכנס. למרבה המזל הם כשלו, עד שנתפסו, אבל זאת היתה תזכורת כואבת נוספת למי שבנה על שקט ביהודה ושומרון.
במבט מהגדר - גדר ההפרדה - הגדה דווקא נראית שקטה. מעט מאוד טרור מצליח לחצות בשנים האחרונות את הגדר לתוך תחומי הקו הירוק, וגם מספרם של השוהים הבלתי חוקיים, מחפשי העבודה, צומצם ונשלט. אבל מי שעושה זום־אין, לעומק השטח, מגלה יותר ויותר סימנים לתסיסה ולדאגה.
בחודשים האחרונים דובר רבות על אינתיפאדה שלישית; כרגע מאוחדים כל גורמי המודיעין, וההערכה היא שאין לכך סימנים בשטח, ועדיין - הנתונים מטרידים. מספר אירועי הפרות הסדר עלה דרמטית, וכך גם מספרם של אירועי יידוי האבנים ובקבוקי התבערה. וכשמצרפים לזה ניכור מדיני גובר בין ההנהגות ומאמץ פלשתיני שנושא פירות לדה־לגיטימציה של ישראל בעולם, לא צריך עין חדה במיוחד כדי להבין לאן כל זה עלול להוביל.
הנגזרת המיידית מכל אלה, המבצעית, היא מאמץ אינטנסיבי, יומיומי, לצמצם חיכוך. להשאיר לכוחות הביטחון הפלשתיניים לפעול שם, כשכוחות צה"ל והמשטרה פועלים כאן. להיכנס לשטח שלהם רק כשחייבים, כשמדובר בפעילות מתחייבת למטרות של לחימה בטרור, וגם אז - תוך כדי הקפדה על הימנעות ממגע, מפגיעה מאזרחים, מכל מה שעלול להצית את השטח. אנחנו, אומרים בצה"ל, מחזיקים את השקט בציפורניים, עכשיו תפקידו של הדרג המדיני לנצל את הפלטפורמה הנוחה הזאת לשיחות שלום.
על רקע משפטים כאלה, לא מפתיע לגלות שצה"ל הוא הדוחף העיקרי למחוות כלפי הפלשתינים. שחרור אסירים, חיזוק גורמי הביטחון (בין השאר באמצעי לחימה שמוקפאים בירדן, לרבות שריוניות), הגברת הייצוא והייבוא ומדיניות ברורה, בלתי מתפשרת, כלפי כל סממן של פעולה בלתי חוקית, מבנייה ועד פגיעה בחיים וברכוש פלשתיני; לאלה יש פוטנציאל הרסני ונפיץ במיוחד.
ואם אדי הדלק האלה לא מספיקים, אז ישנן גם צרותיה של הרשות הפלשתינית מבית. הקשיים הכלכליים המחריפים, חוסר הנחת האזרחי מהקושי לייצר מקומות עבודה ועלייה ברמת החיים, והתסכול המדיני - בעיקר על רקע הצלחת חמאס לגרור את ישראל לשחרור אסירים ב"עיסקת שליט" ולפגוע בה ב"עמוד ענן" - כל אלה מגבירים את־־ התחושה שאחרי שנים שקטות במיוחד, הגדה המערבית שוב מתנדנדת.
למזלנו (או לחרדתנו), גם אבו מאזן יודע שהאלטרנטיבה לשלטונו היא חמאס, והוא זוכר היטב מה חמאס עולל לחבריו בעזה. די בכך כדי לדכא אצלו כל רצון להתקוממות עממית שתצא מכלל שליטה. אבל אסור לראות בכך קרש הצלה. גם אם לא תיפתח מחר בבוקר אינתיפאדה חדשה, הבעיה הפלשתינית מונחת כאן, בחצר האחורית שלנו, והיא תאלץ אותנו להתמודד - מדינית, ואם לא אז צבאית.
סוריה: היום שאחרי
כשהגענו לרמת הגולן, למעבר קוניטרה, חשבנו לרגע שטעינו. משאיות עמוסות תפוחים עושות את דרכן מכאן לשם, פורקות בצד הישראלי ומועמסות שוב בצד הסורי, בדרכן לייצא סחורה ישראלית ללקוחות אמידים במפרץ הפרסי.
לרגע אחד, אם עוצמים עיניים חזק ושוכחים את כל מה שקרה כאן באחרונה, אפשר לחשוב שמדובר בגבול שפוי. אבל מבט אחד עמוק יותר מגלה את האמת: מבעד למראית העין מבצבצת מציאות ביטחונית מורכבת, הבעייתית ביותר בגבולות שמקיפים אותנו.
תעיד על כך לא רק האבטחה ההדוקה במעבר עצמו - שחוזקה באחרונה משמעותית, מחשש שהמסחר ינוצל לפיגועים - אלא בעיקר העלייה התכופה בהיקף אירועי הלחימה בין חיילים סורים למורדים שגולשים לשטח ישראל. מתל אביב קשה להבין עד כמה זה קרוב, ועד כמה זה נפיץ; שני פגזי המרגמה שחצו באחרונה את הגבול (בטעות) נחתו סמוך מאוד לרמת מגשימים, ורק מזל מנע פגיעה בבתים.
התגובה הישראלית לאירועים האלה מסתכמת כרגע ב"איתותים". שיגור טילים או פגזים לעמדות שמהן נורתה האש התועה, בניסיון להרתיע בפעם הבאה. האקמול הזה טוב להורדת החום, אבל הוא לא יטפל במחלה עצמה - שליטת צבא סוריה מתערערת, ועימה תחושת היציבות שהפכה ב־40 השנים האחרונות את הגבול בגולן לשקט ביותר.
נכון להיום, מי שטוען שיש לו מושג איך תיראה סוריה - ואיך ייראה הגבול עימה - ביום שאחרי אסד, הוא או נביא או נוכל. כמות התרחישים אינסופית. ועם זאת, כל עוד אסד מחזיק בשלטון והלחימה מתנהלת בסוריה פנימה - ישראל בטוחה יחסית, והדאגה היחידה היא מפני העברת אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה או מנפילתם בידי המורדים.
אבל ביום שאחרי אסד, כל אופציה אפשרית. מדינה אחת בשלטון סוני, דתי או אזרחי; התפצלות למדינות משנה - עלאווית לחוף הים, כורדית בצפון, דרוזית בהר וסונית במרבית השטח; מלחמת אזרחים נמשכת עם אלימות ברמות משתנות; ואפילו שלטון ברזל חדש.
לאף אחד לא ברור מי יעמוד בראש הממשלים האלה, ואם הוא יהיה אויב לנו או ידיד. אבל הדאגה העיקרית, המיידית, היא מה יקרה בגבול. בצד החיובי, הבשורה היא שהסורים במתכונתם המוכרת כבר לא יהיו על הגדרות; כנראה לא נראה עוד טנקים בגולן וקני ארטילריה מטווחים יישובים ישראליים.
אבל יש גם צד אחר, קודר בהרבה: לסוריה זרמו בחודשים האחרונים כמה מאות לוחמי אל־קאעידה מעיראק, שכרגע עסוקים בלחימה באסד ובצבאו אבל ברגע שיתפנו עלולים לפנות נגדנו. המשמעות הישירה עלולה להיות טרור בגולן, העקיפה היא פוטנציאל להשתלטות על נשק בעייתי יותר - בדגש על רקטות וטילים - ושיגורם ללב הארץ.
כדי לקדם את הרעה מצפון הואץ פרויקט בניית הגדר החדשה בגבול עם סוריה. הקטעים הראשונים הוקמו כבר לפני שנתיים - בעקבות אירועי יום הנכבה והנכסה שבהם נכנסו מאות פלשתינים מסוריה לשטח ישראל - עיקר העבודה מתבצע כעת. מדובר בגדר במתכונת "דרומית", שבעה מטרים גובה, שנועדה לבלום כל ניסיון לחדירה מצפון, ועליה יורכבו בעתיד אמצעים טכנולוגיים ואלקטרוניים מתקדמים.
עכשיו השאלה היא מה יקדים את מה: הקמת הגדר או פיגועי הטרור. על פי התוכנית כרגע, עד אוגוסט יושלמו יותר מ־60 קילומטרים של גדר, והיתרה, באזור חמת גדר ובגיזרת החרמון, תושלם בהמשך. צריך לקוות שאסד ישתף פעולה והטרור יחכה, וכדי לסגור את הפינה, בינתיים, צה"ל העתיק את היחידות הטובות ביותר שלו לפעילות מבצעית בגיזרה. גם כאן, כמו בסיני, העולם כבר לא שייך למילואימניקים אלא לחיילי הסיירות, שמחזיקים קו ומשכיבים מארבים, במה שרק מגדיל את הפער האבסורדי שבין השפע הכלכלי והתיירותי שממנו
נהנית הרמה, לבין העננים שמתקדרים במהירות מעבר לגבול.
גבול לבנון: הרתעה
הגדר הטובה כבר מזמן לא קיימת, אבל המקום שבו ראינו את הצד השני הכי קרוב היה דווקא בגבול הלבנוני. כביש ישראלי עם חיילי צה"ל מכאן, כביש לבנוני עם חיילי צבא לבנון משם, עשרה מטרים (וגדר) הם הדבר היחיד שמפריד ביניהם - ואוקיינוס של איבה והרתעה.
מדהים איך דווקא הגבול הזה, שמשנות ה־70 ייצר לישראל את כאב הראש הגדול ביותר, נדם באחת בסיומה של מלחמת לבנון השנייה. מי זוכר את שנות רצועת הביטחון המדממות, עם 25 הרוגים ישראלים בממוצע בשנה, או השנים הראשונות שאחרי הנסיגה, עם מאמצי פיגוע וחטיפה בלתי פוסקים? הגבול הלבנוני שאנחנו פגשנו שקט ומזמין, אבל מטעה מאוד: מעברו השני שוכן האתגר הגדול ביותר שמצפה היום לישראל.
האיום שמציב חיזבאללה על ישראל מוגדר, ברור ומוכר. ראש אמ"ן דיבר על קרוב ל־100 אלף טילים ורקטות, אבל המספר המדויק ממש לא משנה. לארגון יש יכולת לפגוע בכל נקודה בישראל, ולייצר במלחמה הבאה - כך תוכניותיו - כוח אש של אלפי רקטות מדי יום.
לצד יכולת האש המרשימה הזאת (שכוללת גם טילי סקאד שמגיעים לדימונה או לאילת) ביצר חיזבאללה את כפרי דרום לבנון במטרה להפוך אותם למלכודת עבור כוחות צה"ל שיפלשו ללבנון. הרציונל ברור: להרתיע את ישראל ממחשבה על מלחמה, אבל אם מלחמה כזאת תפרוץ - לגרום לישראל כמות נפגעים גדולה בחזית ובעורף שתעקר לנו את החשק הישראלי להמשיך ולהילחם, ותצרוב באזור תודעת משוואה שבה חיזבאללה עמד (שוב) מול צה"ל החזק - והיה יכול לו.
אבל גם חיזבאללה יודע שכדי להשלים את המשוואה הזאת הוא זקוק לעוד כמה מרכיבים, אסטרטגיים בעיקר. יכולת משמעותית נגד מטוסים, ויכולת משופרת נגד ספינות. באחרונה הוא הגביר את מאמציו להצטייד בטילים מתקדמים נגד מטוסים מסוריה, ונאלץ לבלוע את צפרדע הפגיעה בסוללת ה־17SA סמוך לדמשק - ולהבליג. סימן שאלה גדול קיים סביב רצונו להצטייד גם בנשק כימי, שאמנם יעניק לו הרתעה משמעותית אבל יכניס אותו לרשימה מצורעת ויסבך אותו פוליטית בעולם, באזור ובתוך לבנון.
למשוואה הזאת יש גם כמובן צד שני, ישראלי. חיזבאללה יודע שבמלחמה - כל מלחמה - ישראל תבקש לשנות את התודעה שנצרבה ב־2006, ולסיים את המערכה כשברור לכולם מי ניצח ומי הפסיד. די היה לו בהצהרות הפומביות שנשמעו כדי להבין שצה"ל כולו מתאמן ומתכונן למערכה כזאת, ולכן מקפיד הארגון על ריסון מוחלט לאורך הגדר, כולל הבלגה על פגיעה משמעותית בנכסים שלו דוגמת טילי הקרקע־אוויר וחיסול מנהיגו הצבאי, עימאד מורנייה, שפרסומים זרים מייחסים לישראל.
בצר לו, וכדי לשמר את להבת העימות פעילה, היפנה חיזבאללה את עיקר מאמציו לפגיעה בישראלים בחו"ל, שגם היא מתבצעת בחתימה נמוכה ותוך כדי הימנעות מכל סממן של אחריות מחשש להיגרר למלחמה בצפון.
אבל יותר מכל הרתעה ישראלית, ה־גורם שמרסן כיום את חיזבאללה הוא המצב בסוריה. ערעור שלטונו ומעמדו של אסד, בעל בריתו הקרוב וספק הנשק העיקרי של חיזבאללה, משנה את כל דרך התנהלותו וחשיבתו של הארגון. בניסיון לסייע לידידו הסורי מצא עצמו חיזבאללה נשאב לתוך המלחמה בסוריה, ושואב לתוכה רבים מכוחותיו המובחרים, שנלחמים פיזית נגד המורדים ומסייעים לאסד בשמירה על נכסיו האסטרטגיים.
ספק אם הסיוע הלבנוני הזה יציל את אסד ומשטרו. ביום שייפול עשויים הוא או תומכיו לחבור לחיזבאללה, ולהקים לאורך הים מובלעת או מדינה משותפת בצפון לבנון, מעין פרובינציית חסות איראנית, שיעית־עלאווית. האופציה הזאת מטרידה מאוד את המיעוטים האחרים בלבנון, ומעסיקה גם את חיזבאללה שמנסה להיראות - לפחות בלבנון פנימה - כגורם פוליטי שמגן על המדינה ולא ככזה שכובש אותה. בראיון ל"ישראל היום", בערב פסח, העריך אלוף פיקוד הצפון כי בסופו של דבר ישתלטו השיעים בכוח על לבנון גם כדי לבלום את זרם הפליטים הסונים שמגיע מסוריה, ויהפכו אותה בפועל למדינת חיזבאללה.
מה זה אומר עבורנו? כרגע לא הרבה. גבול לבנון שקט, והצפון פורח ומתויר. אם וכאשר תבוא ההתפרצות היא לא תהיה רק בעייתם של תושבי משגב עם או מעלות, אלא שם כולנו.
* * *
בדרך חזרה מהצפון, לאורך כביש החוף, הציע זיו שנתייחס גם לגבול הימי. בכל זאת, ישראל 360, והים הוא זירה משמעותית. אמנם כזאת שלא סיפקה אתגר גבול משמעותי, עם לחימה, כבר מאז שנות ה־80, אבל הפוטנציאל קיים. פחות בהיבט של חדירות של חוליות טרור, יותר בהסתכלות על איומים אסטרטגיים.
כאב הראש העיקרי היום הוא בהגנה על האינטרסים הכלכליים האסטרטגיים של ישראל - קידוחי הגז והנפט, שעתידים להזרים לא רק אנרגיה חיונית אלא גם מיליארדים לקופת המדינה. חיזבאללה, למשל, מנסה נואשות להצטייד בטילי "יאחונט" מתקדמים, מתוצרת רוסיה, שכבר נמצאים ברשות סוריה. טווח הטילים האלה הוא כ־300 קילומטרים, מה שמכניס למעגל האיום את כל הביצים בסל הישראלי; מתקני האנרגיה, כמובן, אבל גם הנמלים ובעצם כל ספינה בסביבה.
ישראל משקיעה מאמץ עצום, מודיעיני ומבצעי, כדי למנוע את ההתחמשות המדאיגה הזאת, אבל גם נערכת ליום שבו היא תקרה. המענה הוא בהגנה מתקדמת על חלק מהמתקנים, ובעיקר בהרתעה. כמו בסיפור הלבנוני כולו, כמו באזור כולו, חששו של הצד השני מתגובה ישראלית אמור כשלעצמו לגרום לו להירתע מפעילות. זה נכון מול כל הגורמים הממוסדים - פלשתינים, סורים ואפילו חיזבאללה - פחות מול קבוצות טרור, בעיקר הקיצוניות שבהן, מה שהופך את הגבולות בסיני ובגולן לנפיצים ביותר.
קשה לומר שחזרנו הביתה עם תשובות. המצב הביטחוני המיידי באמת טוב יחסית, בכל הגזרות, אולי הטוב שידענו פה ב־65 שנותינו. אבל הפוטנציאל מדאיג, ובעיקר עמום. ואם מצרפים לו כאבי ראש מהסוג של הגרעין האיראני ואיומי הסייבר שגדלים מדי יום, וגם קיצוץ משמעותי שצפוי בתקציב הביטחון, מקבלים אתגר גדול מזה שידענו עד כה, אבל כזה שעם ניהול נכון, עם נחישות מחד גיסא וריסון מאידך גיסא, יכול לסייע לנו להגיע בשלום גם ליום ההולדת ה־66.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו