בקוראי את הספר יחסים פקוחים נזכרתי בתשדיר הסברה ישן: "סליחה, אתה יודע, שבכל פעם שאתה שוכב עם החברה שלך, אתה שוכב עם החבר שלה לשעבר, ועם החברה של החבר שלה לשעבר, ועם החבר של החברה שלה לשעבר, ועם החברה של החבר של החברה של החבר שלה לשעבר. אולי לאחד מהם יש איידס". התשדיר הזה, שנועד לעודד את השימוש בקונדום, היה משחק מילים משעשע שהפך לסלוגן בעת ההיא – שנות התשעים. המרואיינים ב"יחסים פקוחים" עושים את זה לא רק באופן מטפורי, והם שוכבים בו-זמנית עם כמה אנשים, למשל עם בת הזוג הרשמית, ועם בת זוגו של בן זוגה הנוסף של בת הזוג הרשמית (ועם עוד רבים אחרים).
"יחסים פקוחים" הוא ספר שלא קל לקרוא בו. כדרכם של מסמכים המתארים תופעה הקוראת תיגר על הנורמות והכללים המושרשים בחברה, הוא גורם לקורא בו לשלל תגובות מורכבות, נסערות, לעתים סותרות. בספר מובאים 33 מונולוגים של אנשים אשר חיים בצורת חיים לא מונוגמית, קרי – פוליאמורית - ריבוי אהבות, ולעתים רק ריבוי פרטנרים לסקס. זהו מסמך עדכני ומרתק שנכתב כהמשך ישיר, שלב נוסף בטרנד החשיפה האישית של חיי המין הפרטיים של אנשים, שהתחיל בישראל ב"ערות", ומאז זכה לפרפרזות שונות על הנושא. רק בשנה החולפת, למשל, יצאו שני ספרים על מיניות גברים – "זקופים. גברים מדברים מיניות" ו"מתעוררים. גברים מדברים מיניות", וספר נוסף על מיניות של נשים צעירות - "אני רוצה את זה רומנטי".
"יחסים פקוחים" ממשיך אותם – וידויים אינטימיים, המספקים הצצה מרגשת וחודרנית לחיי המין של אחרים. אך הספר נבדל מקודמיו בכך שהוא נוגע בקבוצה של אנשים שחיה בניגוד לנורמות המקובלות בחברה. המחברות בחרו גם להוסיף את מחשבותיהן והגיגיהן והן מראיינות לא רק את בני הזוג הרשמיים, אלא גם את הפרטנרים הנוספים, על מנת להבין את המארג העדין של היחסים האלה ואת התמונה הכוללת.
בהקדמות לספר – ויש שלוש כאלה – מנסים פרופ' אהרון בן-זאב, מומחה לחקר האהבה הרומנטית, ד"ר מאשה הלוי – דמות מוכרת בתחום העיסוק במערכות היחסים הלא מונוגמיות (ומחברת הספר "לחיות פתוח") והמחברות עצמן – להציג את הספר כמעניק הרבה יותר מסתם חוויית קריאה: "הספר מאפשר...לזכות בתובנות העמוקות...להיפתח לעושר האפשרויות הגלום ביכולת להטיל ספק...לדבר על...אמת, חופש, ביטחון...מומלץ ביותר לאוהבים, ולאלו שרוצים לאהוב, באמת". ישנו ממד מיסיונרי בספר הזה. הוא מציג לקוראים דרך חיים מאוד שונה מזו של רובם, באופן מעניין, מורכב ומגוון. המרואיינים שנבחרו הם אנשים אינטליגנטיים, והם משתפים את הקוראים בחוויות ובמחשבות שלהם. אך מה שחסר בספר הוא אלמנט של ביקורת. אמנם מובאים ומתוארים גם הצדדים הפחות מוצלחים של היחסים הפתוחים כמו הקנאה, הרכושנות, חוסר היציבות וחוסר הוודאות, אך לא נשאלות השאלות הבסיסיות, שחולפות בוודאי במוחו של הקורא – האם היחסים האלה אכן מתנהלים מתוך בחירה חופשית באמת, והאם הבחירה היא של שני הצדדים. לעתים קרובות נראה כאילו צד אחד נגרר לתוך דרך החיים הזאת, לעיתים אפילו שניהם, והחוויות המתוארות הן בחלקן לפחות קשות לעיכול. ובתוך כל זה מצופה מאדם שבן זוגו מנהל קשר רומנטי עם אחר, לחוש "פרגוש" (מילה שהומצאה בקהילה הא-מונוגמית – צירוף של פרגון וריגוש), או כפי שאומרת שדה-סעדון, אחת המחברות: "במקום לחוש קנאה וכאב אפשר לחוש שמחה בשמחתו של האחר. עוצמת האהבה מתבטאת בעוצמת הפרגוש ולא בעוצמת הקנאה".
ניקח לדוגמא את נתי, 40, שנכנס לקשר עם אשתו שי-לי עם חשש ממחויבות, אבל "לא חשבתי על נישואים פתוחים...בכלל לא חשבתי שאנשים נורמליים עוסקים בדברים כאלה". בשיחה מקרית עם בת זוגו שהפכה לאירוע מכונן היא "זרקה לי...'אז זה בסדר שנצא עם אחרים, נכון?'" והמשפט חולל מחול שדים שפגע אנושות בקשר ביניהם. בדיעבד הסתבר לנתי שבת זוגו כבר היתה בתוך קשר אחר כשהפנתה אליו את השאלה הזאת. הוא הציץ בטלפון שלה וראה התכתבות עם גבר אחר "וזה זעזע אותי...לא ידעתי שאני מסוגל לקנא כל כך...נכנסתי לפרנויה...הבנתי שזה הורג אותי..". בתגובה, הוא פצח בחיפוש אינטנסיבי מכוון אחרי נשים אחרות לשכב אתן ו"הפעם הראשונה...הייתה נוראה". נתי מספר שהוא מתחרפן כשבת זוגו "עפה במקומות אחרים ולא איתי". הוא מוכן, לפי הצהרתו, להיפרד מהנשים בחייו אם רק היתה מבקשת, אבל היא לא. אשתו, מצדה, מספרת בראיון שהרגישה מאוד מסופקת מהזוגיות שלה עם בעלה, עד שבעלה הודיע לה שהוא אינו יכול להסכין עם הליבידו הנמוך שלה, תופעה נפוצה ומוכרת אצל נשים כמוה המטופלות בילדים קטנים. כדי להתעורר מינית עם בעלה ("שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות כדי להעיר את עצמי") החליטה שי-לי לצאת לצייד של גברים אחרים, ולאפשר גם לבעלה לשכב עם אחרות, מה שלא ממש גרם לשיפור בחיי הנישואין שלה ("אין פה הפי אנד..עברו חמש שנים ואין לי יותר תשוקה..אני מאוכזבת מעצמי...הרגשתי המון קנאה, זה עצבן אותי..נגעלתי ממנו..שנאתי אותו").
המחברות חוזרות לראיון משלים קצר עם המרואיינים כמה שנים אחרי שבוצע הראיון המקורי, עוד החלטה חכמה שלהן, ומסתבר שבמקרה של נתי ושי-לי הם עשו שניהם סיבוב גדול רק על מנת לחזור לאותה נקודת מוצא. לנתי היו נשים אחרות, ובעיקר חברה רצינית מהצד (שגם היא רואיינה) שבינתיים נפרד ממנה. שי-לי הספיקה גם היא לנהל קשרים רבים, ובעיקר קשר זוגי קרוב אחר, לעבור סרטן, שוב לחשוש מנטישתו של בעלה בגלל שאין לה תשוקה כלפיו, ואז לנסות לעורר את עצמה מינית עם גברים אחרים. ולבסוף, שניהם הורידו את המינון של היחסים בחוץ כשהבינו שהזוגיות חשובה להם. אז מדוע היו צריכים שניהם לעבור את כל הסיבוב הזה - את שברונות הלב הגדולים וחרדות הנטישה רק על מנת להגיע לאותו המקום בדיוק? והאם לא בריא היה יותר לטפל בבעיות הזוגיות שלהם במקום לעשות להן אאוט-סורסינג? נראה כי הן המרואיינים והן הכותבות מנסים להצדיק את הבחירה בדרך החיים הזאת ולא לשאול את השאלה הבסיסית – לאיזו תכלית? מדוע? נכון, היא מעניקה חופש וסיפוקים רגשיים ומיניים, אבל ההתרשמות מהקריאה היא שכאב הלב שהיא גורמת לא שווה את כל אלה.
יחסים פקוחים: סיפורים אמיתיים על יחסים א-מונוגמיים / זהר כרמי, ליאת שדה-סעדון. הוצאת אדמה, 327 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו