ירושלים של מטה

ישיבה סוערת במיוחד התקיימה ב־25 באפריל 1911 בבית הנבחרים הטורקי שבאיסטנבול. צירי מחוז ירושלים גוללו בפני הנוכחים פרשה נוראה: זרים כופרים שחיפשו אוצרות, כך נטען, חדרו אל "אל־חרם 

א־שריף" (הוא הר הבית), פגעו בקודשי הקודשים, חוללו וגנבו. קול הזעקה היה כן ואמיתי, והזעזוע סחף אחריו את תושבי הארץ ויושבי ארצות רחוקות. "זה הוא אסון שלזכרו מורידות העיניים דמעות והאוזניים מתחרשות לשמעו, ועליו יש לחגור שק ולהתאבל אבל כבד", כתב אחד העיתונים הערביים שיצאו באותה עת לאור בארץ ישראל.

מעבר לדאגה לענייני הקדושה, היו הצירים, השלטונות העות'מאניים וכלל הציבור מהעדות השונות עסוקים בשאלה ארצית יותר ומטרידה לא פחות. האם אנשי המשלחת הארכיאולוגית בראשות ההרפתקן מונטגיו פרקר, שבלילות עשו כבשלהם בחללים התת־קרקעיים שמתחת לכיפת הסלע (סופר שאפילו שתו שם אלכוהול, רחמנא ליצלן), באמת הצליחו לשים את ידיהם על אוצרות - אולי אפילו אוצרות בית המקדש וארון הברית - לגנוב אותם ולהבריח בתיבות עלומות באמצעות אונייה שחיכתה בנמל יפו? למרות הבדיקות וועדות החקירה, את התשובה לשאלה הזאת אין יודעים גם היום.

ככל שחלף הזמן עובדות התעמעמו, בדיות התרבו. ערפל המסתורין העוטף את הפרשה רק נהיה סמיך יותר, והרי אין כמו מסתורין כדי להפרות ספרות יפה. מן התעלומה שנוצרה סביב משלחת פרקר רקח הסופר ליאור חנני רומן היסטורי מופלא ומהוקצע. קשה להאמין לכך למקרא "פרפר הזכוכית", אך זהו הספר הראשון לסופר הצעיר. טוויית העלילה, הכתבת הקצב, בניית המתח והעושר הלשוני מעידים על בשלות ספרותית לצד כישרון גדול.

קורותיה של חבורת ההרפתקנים הקטנה היוצאת לתור אחרי ארון הברית המפורסם מציגים את תמונת המצב של העולם על סף תהפוכות שישנו אותו לבלי הכר. מפינלנד המנומנמת ללונדון הרוחשת, בירת העולם דאז; מאיסטנבול הנסדקת לירושלים העתידה להתעורר - את כולן מתאר חנני במשורה, ומצליח ליצור דיוקן תקופתי מהימן. הצלחתו של רומן היסטורי תלויה לחלוטין באמינות של הרבה פרטים קטנים, בלתי מורגשים כמעט כאשר הם תואמים את המציאות ההיסטורית, ובולטים בזיופם כאשר הם זרים לה, עד כי כל המבנה חורק ומתמוסס. חנני הלך על הפרטים ההיסטוריים הבטוחים, ולא נכשל בזיוף. 

כך, למשל, כאשר הוא עושה לקוראים את ההיכרות עם צ'רלי קלקסטון, בן דמותו של פרקר וגיבורו הראשי של "פרפר הזכוכית", ובוחר לשם כך את מועדון הג'נטלמנים הלונדוני "קרלטון", הצופה על פאל מאל, היו בטוחים שהמקום יוצג בחיוניות כזו, שתרגישו כאילו גם בפניכם נפתחו משום מה דלתותיו הכבדות ונחתם חיש קל בתוך טרקלינו ההומה והנרעש. 

קלקסטון, כפי שתדגים ההיכרות, יודע לעשות את הרושם החיצוני הנכון (מקטורן גזור היטב, גילוח מבריק, שיחות הבל, חיוך שרמנטי ומחוות מדודות), אך להבדיל מבעלי השררה והמאה שבהם הוא מתחכך, צ'רלי הצעיר אינו יכול להתגאות בשום הישג. בן האצולה המשני ובוגר איטון היוקרתית חי מתוסכל בצלם המדכא של אביו המנוח ואחיו הבכור. 

לאן יכולה להוביל את האדם השאיפה להוכיח את ערכו, להראות לכולם, ובעיקר לעצמו, שהוא מסוגל לחולל דברים גדולים? מתברר שרחוק מאוד, תרתי משמע - עד ירושלים של מטה, פשוטו כמשמעו, מחד, ועד לפריצת גבולות המקובל, מאידך. 

יד המקרה, שתפגיש את צ'רלי עם המלומד התימהוני ולטר יובליוס, תזניק אותם, ויחד איתם רבים אחרים, אל המערבולת המסתבכת של תככים, הרפתקאות וגילויים בחסות "האגודה המשותפת למחקר ארכיאולוגי בפלשתינה". 

לעלילה צפויים פיתולים משונים, אך תמיד יעמדו מאחוריהם מאוויים אנושיים. דומה שכולם יבגדו בכולם - צ'רלי הפזיז באחיו הרודה בו, חברו מימי איטון בצ'רלי, המושל העות'מאני של ירושלים בשולחיו, והשייח' חליל, הממונה על מוסדות הווקף, בקדושת המקומות שעליהם הופקד לשמור. רובם יסתנוורו מהכסף הגדול המנצנץ אי שם באופק המחילות של העופל, אולם דווקא המנגנון שמניע את צ'רלי יתברר כמורכב בהרבה. ראש חבורת מחוללי השערורייה הארכיאולוגית אינו בז לכסף כמובן, והדחף ההתחלתי שלו מוזן על ידי רצון לגרוף רווח קל. אבל במהרה צצים להם דחפים חדשים, עוצמתיים וסוחפים, ו"פרפר הזכוכית" הופך למעבדה המנתחת את חיבוטי הנפש של הגיבור הראשי המשתנה. 

החמדנות הראשונית מפנה את הדרך לבעירה נפיצה אחרת, ספק יהירות וספק עקשנות: "את עיר הבטון העצומה שמעבר לים הוא ניצח, וגם בקן נמלי האש האדיר על צריחי מסגדיו הצליח לשטות... בטון ואש כבר ניפץ בקלות, אז מה לכוכבו הנוסק ולעיר הגזית?"  

בניגוד לקלקסטון, דמויות המשנה אינן זוכות לטיפול דומה מצד הסופר ונשארות חד־ערכיות, שלא לומר משעממות למדי. הפוטנציאל שגלום בארבעת בני החבורה הנוספים (עורך הדין העגלגל האנינג, הארכיאולוג הוותיק מילאן, הגרינדיר המשוחרר אבוט והחוקר הפיני יובליוס) ובדמויות נוספות שנקרות בדרכם, נשאר בלתי ממומש, וחבל. כל אחד מהם ניחן ביסוד דומיננטי - תשוקה או פחד - אלא שבהיעדר השלמה בדמות תכונות נוספות מצטיירים השותפים למשלחת כפריטי תפאורה בלבד. בנסיבות אחרות יכלו בוודאי להאיר את הרומן בגוונים וגוני גוונים נוספים. 

על המגרעת הזאת מפצה חנני בסגנון התיאורי המיוחד שלו וביכולת כובשת לספר סיפור. כאשר יגיע הקורא לעמוד האחרון, לא ירצה להיפרד מצ'רלי קלקסטון. או שמא זאת בכלל לא פרידה? גיבור אהוב בשילוב סיום אניגמטי מרמזים על אפשרות לספר המשך, שאולי יוזנק שוב בין כותלי מועדון "קרלטון" הזכור לטוב. 

טרקלינו של זה הרי אוצר סיפורים למכביר. הוא עמד בחילופי עידנים ואופנות, חווה את הפצצת הלופטוואפה ופיגוע של ה־IRA, אירח על ספותיו הרכות ובחדרי העישון שועי עולם וחברים נודעים ובעלי שם מבנג'מין ד'יזראלי ועד מרגרט תאצ'ר (שהיתה לאישה הראשונה בשורותיו) ובעיקר ייצר די והותר מונטגיו פרקרים וצ'רלי קלקסטונים. 

פרפר הזכוכית / ליאור חנני; מטר, 455 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו