הזמרת ריקה זראי הלכה לעולמה

הזמרת והשחקנית ריקה זראי הלכה לעולמה. בת 82 היתה במותה. זראי נפטרה היום (רביעי) בפריז, העיר אליה הגיעה לפני עשורים, ושם תחזקה קריירה במקביל לישראל. ההודעה הרשמית בדבר מותה יצאה לתקשורת הצרפתית משגרירות ישראל בפריז.

בין להיטיה הגדולים ניתן למנות את הקלאסיקות "גן השקמים" ו"סופו של קיץ".

זראי נולדה ב-1938 בירושלים, התחנכה בבית המדרש למורים בבית הכרם ולמדה פסנתר באקדמיה למוסיקה בעיר.

בגיל 20 נישאה למלחין יוחנן זראי, שעלה שנים קודם לכן מהונגריה ולימד פסנתר בבתי ספר ירושלים. ב-1959 נולדה לבני הזוג בתם יעל.

זראי פרצה לתודעת הקהל כשהופיעה בתפקיד הראשי בהצגה "חמש חמש" בתיאטרון "האוהל" הצגה שכתב במקור בעלה המלחין יוחנן זראי ללהקת פיקוד המרכז. בשנות ה-60 הפכה זראי לכוכבת בזכות להיטים רבים שהלחין לה יוחנן, ובהם כמובן "גן השקמים" ו"קול אורלוגין". בהמשך הופיעה במחזות זמר ובהצגות בתיאטרוני הקאמרי והבימה.

עם גירושיה מיוחנן זראי ונישואיה למוזיקאי הצרפתי ז'אן פייר מנייה, זראי פצחה בקריירה בינלאומית ועברה לצרפת. בפריז היא הפכה לאגדה ישראלית, וכאן שמרה על שורשיה הישראלים בעבודה משותפת עם המלחין נחום הימן. במקביל שיתפה פעולה עם גדולי הזמר הצרפתי, ובהם שארל אזנבור וזאק ברל. בנוסף, זראי הכירה למאזיניה הצרפתים ביצועים משלה לשירים ישראליים קנונים כמו "ירושלים של זהב", ו"הבה נגילה" ועוד.

בשנת 1969 זראי נפגעה בתאונת דרכים קשה והצליחה לשקם את עצמה בזכות הרפואה הטבעית זו שגרמה לה בהמשך להגלות בה עניין ולפרסם ששה ספרים בנושא שזכו להצלחה גדולה ובהם הספר "הרפואה הטבעית שלי" שנמכר בכ-2.5 מיליון עותקים.

בעקבות פרסום הספר נקלעה זראי למחלוקת רפואית והיא הפכה לדמות שנויה במחלוקת, שכן העקרונות הטבעיים להם הטיפה עמדו בניגוד לדעת הממסד הרפואי. בעשורים האחרונים זראי הוסיפה להקליט ולהופיע.

ביוני 2008 אושפזה זראי בבית חולים בפאריס בעקבות אירוע מוחי שגרם לה שיתוק חלקי.

באחד מביקוריה בארץ סיפרה זראי בריאיון שהיא נראית כפי שהיא נראית בגיל 53 מפני שהיא טובלת בראשיתו של כל יום את הישבן שלה בגיגית מים קרים למשך חצי שעה וניזונה ממזון צמחוני בלבד. עובדה שהוכחה לא פעם כלא מדוייקת.

"הדרך שריקה זראי עברה משירים כ'גן השקמים' ו'קול אורלוגין' ועד לכל מיני שלאגרים צרפתיים שובבים כמו 'Sans chemise', 'sans pantalon' ("הערב נלך לרקוד/ בלי חולצה ובלי מכנסיים..."), היא מופת להגירה הישראלית של פעם: שרים 'הבה נגילה', מנופפים במבטא צברי כבד, מתגעגעים לישראל היפה והצודקת שמעולם לא היתה, ומצטלמים במדי חיילת. לא, כבר לא עושים היום יורדות כמוה', כתב המשורר דורי מנור בעמוד הפייסבוק שלו.