סיפורי פוגי

ובכן, סיפורנו מתחיל בבית גדול בפינת רחוב מזא"ה ורחוב למה, הלא הוא ביתו של פוגי. ובתוך הבית ישנו ארון, ובתוך הארון לא יושבת חבורת אנשים שמחכה שם כבר הרבה זמן. כי החפץ הכי מיוחד שיש לפוגי בארון הוא ספר עם תמונה שלו על הכריכה, שבו אסופות כל הכתבות שפורסמו עליו בעיתונים ובמגזינים במשך תקופת כוורת, והגיע לידיו ממעריץ נלהב אי אז בימי התהילה. 

לעומת זאת, בארון במשרד של פוגי יש מדפים עם הרבה חוברות וחומרי רקע על פסטיבל הסרטים הישראלי, שהוא מפיק כבר 38 שנים בארה"ב - בלוס אנג'לס, בניו יורק, במיאמי ובשיקגו. על הקיר בצד הארון, סמוך לתיק בד שממנו מצבצים מקלות תופים, תלויות תמונות ממוסגרות שלו עם אנשי הקולנוע הכי שווים על הפלנטה - סטיבן ספילברג, מילוש פורמן, רוב ריינר, נטלי פורטמן, בט מידלר, סשה ברון כהן, שרון סטון, חיים טופול. בין התמונות בולט מכתב הוקרה ממוסגר מהנשיא רונלד רייגן מ־1986, ובו הבעת תודה על ארגון הפסטיבל.

ויש גם מכתב מהנשיא רובי ריבלין. "הוא כתב לי מכתב מאוד יפה וקרא לי פוגי", אומר מאיר פניגשטיין ומתרגש. "הנשיא קרא לי פוגי".

פניגשטיין חגג ביום ראשון השבוע יום הולדת 70, מה שאילץ אותו לקטוע בפתאומיות את הראיון, כי אשתו ושלושת בניו ארגנו לו הפתעה, שאליה נמלט באיחור קל ובריצה מהירה. אחר כך גילה כי מדובר בהפלגה משפחתית אל עבר השקיעה, כולל ארוחה מפנקת.

"קיבלתי הרבה ברכות", סיפר למחרת. "משר התרבות חילי טרופר, ממייק בורשטיין, מאליוט גולד, מארנון מילצ'ן ומרבים אחרים. כמובן, גם מכל החברים מכוורת".

אתה מרגיש בן 70?

"ממש לא. יש לי ילד בן 5 וחצי, דילן, שאוהב אותי ומנשק אותי. פעם הוא אמר לי 'אתה מתקרב לגיל השלישי', אז כנראה שהוא מבין שאני מבוגר, או את המשמעות של זה. אני לא מרגיש כזה. כל בוקר אני לוקח אותו לגן, למרות שאני בקבוצת סיכון. לא תאמין, יש שם עוד אבא בגילי. אבל חשבתי על זה שאם אבא שלי היה בחיים, הוא היה בן 116, עם נכד בן 5 וחצי".

פוגי הוא מכונת סיפורים, ויש לו נטייה לדחוס סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. אז קבענו עוד פגישה, למחרת, וגם היא נקטעה לראיון רדיו קצר לציון יום הולדתו. שלוש דקות אחרי שניתק את השיחה עם הרדיו, שוב צלצל הטלפון. בצד השני היה מכר מניו ג'רזי, אלכס, שסיפר לו בהתרגשות כי שמע אותו ברדיו מהצד השני של הגלובוס.

זה מייד הזכיר לפניגשטיין את סשן הצילומים הראשון של כוורת, שהתקיים אצל אבא של אלכס, הצלם יעקב אגור. "היתה לו מצלמה כזאת עם שמיכה שחורה שהצלם שם על הראש!" סיפר בהתלהבות לבן שיחו. "כל הלהקה ישבה מולו על ספה אדומה מקטיפה. פתאום הוא הוריד את הברזנט הזה מהראש וצעק: 'פוגי, צא החוצה'. אז זזתי. לא הבנתי למה הוא לא רוצה אותי בתמונה, עד שהוא אמר: 'לא אתה. הכלב פוגי - צא החוצה'. הייתי בהלם. הוא קרא לכלב שלו פוגי! אתה זוכר למה?"

אלכס משיב לו מייד: "כי הוא מצא אותו במכולת".

* * * * *

פניגשטיין הוא בן להורים ניצולי שואה מפולין. "אני לא מסוגל להבין איך נולדתי מהאפר הזה", הוא אומר. "ראיתי פעם בטלוויזיה את ערימת הנעליים שמוצגת במיידנק, כמה מאות נעליים, והיא הרסה אותי. לא מבין איך אבא שלי, שמעון, שרד שם.

"היו לו סיפורים מעלפים. במרד גטו ורשה הוא ירה על הגרמנים במכונת ירייה מקומה גבוהה בבניין. כשראה מהחלון את הטנקים המתקרבים, נמלט למטה, ואיך שיצא מהבניין - בום, כל הבניין הלך. בפעם אחרת תפסו אותו גונב תפוח אדמה, אז הכניסו אותו עירום באמצע הלילה למכל מים גדול. הוא יצא מזה.

"בשלב מסוים שלחו אותו לעבוד במפעל לייצור פגזים. יום אחד ביקש ממנו קצין האס.אס להדריך קבוצת נשים שהגיעה למחנה העבודה, ללמד אותן לייצר כדורי מא"ג. איך שהוא נכנס לחדר - הוא נתפס בעיניים של אמא שלי, מניה. היא היתה בת 17, ולאבא היו עיניים כחולות כמו הים".

פניגשטיין מקריא לי את סיפור היכרותם של הוריו, מתוך ספר שכתב בן דודו: "למרות שהפגישות ביניהם היו קצרות, התחיל לחשוב עליה יותר ויותר והבין שהיא מעוררת בו רגשות עזים, למרות שהיא צעירה ממנו ב־15 שנה. שנתיים עברו מאז ששכל את אשתו ושתי בנותיו - בת 5 ובת 10".

פניגשטיין ממשיך להקריא, ודמעות חונקות את גרונו. הוא עוצר לרגע, מנגב את הדמעות, וממשיך בקול שבור. מקריא ובוכה. "הם נשארו יחד עד סוף המלחמה, וב־1949, שבוע אחרי שעלו לישראל, הוא כבר פתח מקום ביפו לייצור מכלי קרטון, עם מכונות שייבא מגרמניה ושישה עובדים. כעבור שנה אני נולדתי. 40 שנה אחרי, הוא עוד טיפל בה כשחלתה באלצהיימר. הוא נפטר ראשון, ב־1991, והיא שלושה חודשים אחריו".

איך השפיעה השואה על הילדות שלך?

"זה הורגש כל הזמן. אני זוכר שבגיל 10 חזרתי מבית הספר, מצפה שאמא תחבק אותי, תשאל אותי איך היה. מצאתי אותה במטבח, בוכה. ניגשתי לשאול מה קרה, והיא אמרה: 'אני לא יכולה יותר. קשה לי. כל המשפחה שלי הלכה. אין לי אף אחד'. כילד, אתה לא יודע איך להתמודד עם מצבים כאלה".

פניגשטיין ניסה להגשים את עצמו דרך התיפוף. "מגיל אפס אני זוכר את עצמי מתופף. בגיל 7 חלמתי להיות זה שמנגן בהנפת הדגל. למדתי בבית הספר עליות ברמת גן, ועד היום אנשים שלמדו איתי מתעקשים שאני תופפתי בהנפת הדגל מדי יום שישי. אני לא זוכר שזה קרה. אני כן זוכר שחלמתי על זה".

את מערכת התופים הראשונה קיבל מאביו, שעשה סחר חליפין עם חברת "חלילית" - תופים תמורת מכלי קרטון. "אבא שלי היה מוזיקאי. הוא ניגן בכינור, פסנתר ומנדולינה, והכל בלי ללמוד. בלעדיו לא הייתי מגיע לזה. יום אחד הוא צעד בכיכר דיזנגוף ושמע רעש של תופים בוקע ממרתף ליד קולנוע אסתר. זה היה בית ספר ללימוד נגינה, והוא הציע שאלך ללמוד שם תופים, כי גם ככה אני דופק להם בראש בבית.

"התחלתי לנגן בחתונות תימניות. הייתי האשכנזי היחיד. למעשה, ההופעה הראשונה שלי היתה בחתונה תימנית בשכונת שעריים, ליד רחובות. כולם סביבי דפקו על פחים והיו בהלם מהמתופף האשכנזי שמצליח לעמוד בקצב. בגיל 16 הופעתי במועדון 'המשקשקים' בתל אביב עם צביקה פיק. ניגַנו יחד בלהקת 'ההדים' - אני על התופים, הוא בקלידים וגיטרה".

מובן שגם ללהקה הצבאית פניגשטיין לא נכנס בצורה הרגילה. "שמעתי שיש בחינות בבית החייל, אז הבאתי לשם את התופים שלי. עשיתי בחינה, וקצין החינוך של השריון הקפיץ אותי הביתה בסוסיתא שלו והבטיח לי: 'בתוך שלושה חודשים אני מתקשר אליך, ואתה בא אלינו ללהקה'. הייתי מבסוט. יום אחד עליתי על קו 10 ביפו, והתיישב מאחוריי המתופף של להקת הנח"ל, איציק וייס. הוא ראה את מקלות התופים שלי, שבצבצו החוצה מהתיק, והתחיל לשאול שאלות.

"סיפרתי לו שהתקבלתי ללהקת גייסות שריון. הוא הציע שאבוא לשמוע אותם בחזרות לתוכנית 'קרנבל בנח"ל', כדי שאבין מה זאת להקה צבאית. ברגע שהסכמתי, הוא עשה לי בחינה על הברזלים במוגרבי. תופפתי לו בוסה־נובה כפולה, שייק ומוזיקת רוק מתקדם, וחזרתי הביתה נרגש. 

"למחרת הגעתי לחזרות של להקת הנח"ל. ראיתי את שלום חנוך, מנחם זילברמן ומירי אלוני שרים 'קרנבל בנח"ל', ואת וייס מתופף. בסוף היום הוא אמר לי: 'יאיר רוזנבלום לא יכול לבחון אותך כי הוא צריך ללכת, אבל תבוא מחר ותעלה על התופים. בינתיים תלמד את השיר'. כל הערב התאמנתי בבית על 'קרנבל בנח"ל'. למחרת באתי לשם, עליתי על התופים וניגנתי. מחאו לי כפיים והציעו שאבוא שוב. אמרתי, בכיף.

"ככה המשכתי לנגן בלהקת הנח"ל על בגדים אזרחיים, בכלל לפני שהתגייסתי. אחרי חודשיים דני סנדרסון הגיע ללהקה, גם כן על אזרחי. גם הוא עמד לפני גיוס. הופענו עם 'קרנבל בנח"ל' בכל הארץ. כשהגענו לבסיסים, היו נותנים לי מדים צבאיים. רק אחרי שהתוכנית נגמרה, אני וסנדרסון הלכנו לעשות טירונות במחנה 80, ואחריה כבר נשארנו בלהקה. שם פגשנו את גידי גוב, אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק, ומזה נוסדה כוורת".

* * * * *

פוגי, הדמות שפניגשטיין גילם במערכונים ובשירים של להקת כוורת, נולדה הרבה לפני הלהקה, כשהחבורה שירתה בלהקת הנח"ל והופיעה בקיבוץ מפלסים. מנחה עם מבטא ארגנטינאי נעים ומתגלגל עלה לבמה ומשך את תשומת ליבו של פניגשטיין. "היה לו את הקול המתנדנד הזה. 'ערב טוב לכולם'. וכשחזרנו משם באוטובוס של הלהקה חיקיתי אותו וכולם צחקו. ככה נולד הקול של פוגי. לפני שנתיים הפגישו אותי עם האיש הזה, ישראל הדר; הבחור בן יותר מ־90 היום, וכשהוא התחיל לדבר איתי בקול הזה פשוט נפלתי.

"זה הכל דני סנדרסון. הוא כתב ויצר את פוגי. עוד לפני שנוסדה כוורת עשינו את 'אופרת פוגי', וגם פינות של פוגי בתוכנית הרדיו של דורי בן זאב. זה בזכות החזון והכישרון של דני, אני רק הייתי האדם הנכון במקום הנכון כדי להעביר את היצירה הזאת הלאה".

כוורת תפסה פרק קצר בחייו, משנת 1972 עד 1976, אבל זה פרק שילווה אותו עד יומו האחרון, וגם אחריו. "כוורת זה החיים שלי", הוא אומר, "זה לא עוזב אותי. למזלי, הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון, יחד עם אנשים מאוד מוכשרים, שבמקרה התקבצו יחד.

"שתבין, בהופעה הראשונה של 'סיפורי פוגי', נדמה לי שזה היה בחיפה, חצי מהאולם הלך הביתה בהפסקה. לא הבינו מה אנחנו רוצים. כעבור חודש כבר הופענו בהיכל התרבות, באולם מפוצץ. זה נבנה לאט־לאט, אבל מצד שני, מהר מאוד. בבת אחת זה תפס. והקהל בא בכמויות. 30 הופעות בחודש, סולד־אאוט במשך שנתיים. בימי שישי היו לנו שתי הופעות בלילה ב'אלהמברה' ביפו - 2,200 איש בערב. 

"הלהקה נתנה לי להציג. לקום מהתופים ולעמוד בקדמת הבמה. עשיתי עם יוני רכטר את המערכון 'שיעור בפסנתר', והקהל תמיד הגיב במחיאות כפיים קצובות, שנתנו פוש לכל המופע. ראו שאני מצחיק, ושזה עובד. לאט־לאט קיבלתי עוד קטעים ושירים. למשל, 'לו לו', או 'הבלדה על ארי ודרצ'י'".

להופעה באלהמברה, שנקבעה למוצאי יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, שעות אחדות אחרי פרוץ המלחמה, התייצבו צופים בודדים. "המתַנו מאחורי הקלעים, חשבנו לעלות לבמה כדי להרים קצת את המורל, אבל הבנו שצריך לבטל. המפיק שלנו, פשנל, הבין שצריך להגיע אל הקהל היכן שהוא נמצא, אז ארזנו את כלי הנגינה ויצאנו לסיבוב הופעות בחזית, מול חיילים.

"בדיעבד, המלחמה עזרה לנו מאוד כלהקה, כי הופענו המון בכל שטחי הלחימה. היינו נוסעים באוטובוס ורואים מראות מזעזעים בצידי הדרך, וטילים מתעופפים בשמיים".

אחרי יום הכיפורים הפכה הלהקה למרענן הרשמי של המדינה. היא נבחרה ללהקת השנה, שלטה במצעדי הפזמונים ונשלחה לייצג את ישראל באירוויזיון 74' בברייטון עם "נתתי לה חיי", שסיים במקום השביעי.

"כוורת היתה להקה בסגנון של סנדרסון, שקבע את הטון", אומר פניגשטיין. "המופע הראשון והתקליט היו כל כך מוצלחים. הקונספט היה חזק. השירים, המלודיות, העיבודים. בתוכנית השנייה כל אחד כבר משך לכיוון שלו, והלהקה התחילה להשתנות. האלבום האחרון כבר לא התקבל טוב באותה תקופה".

* * * * *

האלבום האחרון, "צפוף באוזן", יצא ב־1975, ואחריו נסעה הלהקה לסיבוב הופעות גדול בצפון אמריקה. "קרו לנו שם דברים מאוד יפים. הגענו עד קנדה, 25 מעלות מתחת לאפס. נסיעה של שעתיים לוויניפג. והכל רק שלג. לא האמנו שבנקודה מסוימת בסוף השלג יהיו אנשים שיבואו לראות הופעה של כוורת. זה לא הגיוני. אבל באו. 300 איש, לא ישראלים, שרו את השירים שלנו. זה היה הזוי.

"קיווינו שחברת 'פולידור רקורד' תפיק לנו תקליט, חצי עברית וחצי אנגלית, אבל זה לא קרה. אולי הם חשבו שאין כאן באמת להקה שהחלום שלה זה להצליח יחד כלהקה. אם היינו עושים את זה מייד אחרי האירוויזיון ב־74', ומישהו היה מזמין אותנו לעשות תקליט בארה"ב, זה היה הרבה יותר נכון. כבר לא היינו מגובשים.

"בזמנו, ניסיתי למנוע את פירוק הלהקה, למרות שהיה ברור לכולם למה היא מתפרקת - הגענו לנקודה שבה כל אחד רצה לעזוב ולבנות לעצמו קריירה. זאת אומרת, כל אחד חוץ ממני. לי לא היה לאן ללכת, לצערי. לא היה לי כיוון.

"ברגע שהלהקה הודיעה על הפירוק, הכרזתי שאני הולך להתפרק - היה ברור לי שאני לא רוצה להמשיך להיות מתופף. אהבתי לספר סיפור, לשחק. ב־1977 מצאתי את עצמי שנה בתיאטרון החאן הירושלמי. שיחקתי ב'צ'רלי קצ'רלי' עם עליזה רוזן וישראל גוריון. בבקרים הייתי בצילומי הסרט 'הלהקה', אחר כך הייתי נוסע לחזרות בתיאטרון, ובערב מנגן בהופעות של אריק לביא. התבלבלתי לגמרי, לא החלטתי אם אני רוצה קולנוע, תיאטרון או מוזיקה.

"בשלב מסוים נסעתי ללמוד מוזיקה במכללת ברקלי בבוסטון. ב־1981 ביקש ממני אחד הפרופסורים להביא שני סרטים להקרנה באוניברסיטה. פניתי למנחם גולן, שנתן לי סרטים וסכום ששווה שכר לימוד של סמסטר בברקלי. שיש קולר יעץ לי להוסיף עוד כמה סרטים ולהרים פסטיבל קולנוע ישראלי, ואז הבנתי שאני יכול להמיר את השאיפה שלי לעשות תקליט של עשרה שירים, בהפקה של פסטיבל גדול. באו 3,000 איש ביום אחד, נגמרו כל הכרטיסים, ויצאתי עם 15 אלף דולר. היה חשוב לי לבנות משהו שהוא שלי, וההפקה של הפסטיבל היתה משהו כזה".

פסטיבל הסרטים הישראלי של לוס אנג'לס נפתח בתחילת השבוע בפעם ה־34, ולראשונה מתקיים במתכונת מקוונת, בגלל מגיפת הקורונה - מה שמאפשר לפניגשטיין להפעיל את האירוע כולו ממשרדו בתל אביב. "הייתי צריך ללמוד את הפלטפורמות שמשתמשים בהן לפסטיבל אונליין. הבעיה היא שרוב הקהל האמריקני שלי הוא מבוגרים, וחלקם צריכים עזרה ממישהו צעיר כדי להתחבר".

במשך קרוב לארבעה עשורים הוצגו בפסטיבל יותר מ־1,000 סרטים, סדרות ויצירות ישראליות, בפני כמיליון צופים. כל בכירי התעשייה ההוליוודית באו במשך השנים לחלוק כבוד, גופים משפיעים ועשירים שימשו נותני חסות, וכך עזר הפסטיבל של פניגשטיין - שמתנהל כעמותה ללא מטרת רווח - לחזק את הקשר בין הוליווד לבין תעשיית הקולנוע הישראלית.

"השנה אנחנו מקרינים 12 סרטים ישראליים חדשים, ובהם 'אסיה', המועמד שלנו לאוסקר, ולצידם קלאסיקות זוכות פרסי אופיר. מוכרים כרטיס תמורת לינק ופותחים לצפייה עבור קהל מדרום קליפורניה.

"באזור לוס אנג'לס רבתי יש 11 מיליון תושבים, 700 אלף מהם יהודים, 150 אלף ישראלים. זה מספיק קהל, אבל אנחנו צריכים להגיע אליהם ולקוות שהם יצליחו להתחבר. והכל אוטומטי. מי היה מאמין שיגיע יום ואוכל להריץ את כל הפסטיבל בלוס אנג'לס ישר מהקומפיוטר בתל אביב".

* * * * *

עד גיל 48 הוא חי כרווק חופשי ומאושר בניו יורק, ואז גילה שיש לו ילדה בת 17, רייצ'ל, שלא ידע על קיומה. "ההורים שלי ביקרו אותי פעם אחת בניו יורק, הם היו שעה וחצי מהנכדה שלהם, ולא ידעו את זה. וגם אני לא. זה עצוב, כי הם כל כך רצו ילד ממני, ולא זכו לזה בחייהם. הם נפטרו לפני 29 שנה, בהפרש של שלושה חודשים זה מזה".

אמא של רייצ'ל, סוזן, פגשה את פניגשטיין בשנת 1979, במהלך לימודי המוזיקה שלו במכללת ברקלי. "עמדתי ליד השער, והיא עברה לידי והתחילה לשאול אותי שאלות על המקום. בצהריים ראיתי אותה במסעדה סמוכה. סיפרה לי שהיא מניו מקסיקו ומבקרת בעיר באיזו ועידה, ושיש לה רכבת בחצות, והציעה שנבלה יחד עד הנסיעה הביתה. נשמעה בחורה נחמדה, לא היה אכפת לי לתת לה קורת גג לכמה שעות. בסוף היא נשארה לישון אצלי.

"למחרת בבוקר ליוויתי אותה לרכבת בדאון טאון בוסטון. כשביקשתי את הטלפון שלה, היא אמרה: 'למה אתה צריך? הרי לא נשמור על קשר'. התעצבנתי. נסעתי איתך 45 דקות, ואת לא נותנת לי את הטלפון? לא בסדר. אני נתתי לה את המספר שלי. סיפרתי לה איך קוראים לי ושאני מוזיקאי, אבל לא הרבה מעבר. בדיעבד גיליתי שלחברה הכי טובה שלה היה בדירה תקליט של כוורת, ואם היא רק היתה מסתכלת עליו, היתה מבינה מי אני.

"כשהיא גילתה שהיא בהיריון, היא התקשרה אלי, אבל השותף הישראלי שלי לדירה בבוסטון ענה לשיחה. היא חשבה שהוא זה אני. אחר כך הוא אמר לי: 'זאת הבחורה השנייה שאומרת לי שהכנסתי אותה להיריון. טרקתי לה את הטלפון בפנים'".

"ב־1997, רייצ'ל התקבלה ללמוד בהרווארד. אחרי בחינת הקבלה היא ביקשה מאמא שלה לעשות עצירה בברקלי, כדי לבדוק אם באמת למד שם מישהו בשם מאיר פניגשטיין. הן ביקשו מהפקידה בקבלה את הפרטים שלי ושלחו מכתב לכתובת שהיתה רשומה באוניברסיטה. זו היתה הכתובת של ההורים שלי ברמת גן, אבל הם כבר נפטרו. המכתב נדד ממקום למקום עד שהגיע לבסוף אל אח שלי, שהעביר לי אותו. כשפתחתי את המכתב חטפתי הלם, אבל לא עשיתי עם זה כלום.

"כעבור כמה חודשים הגיעה שיחה למשרד בלוס אנג'לס. פחדתי מהטלפון הזה. האישה מהצד השני של הקו אמרה: 'אני סוזן, אמא של רייצ'ל. רייצ'ל היא הבת שלנו'.

"הייתי בהלם, בקושי הצלחתי לדבר. אמרתי לה שאתקשר בעוד שבוע, שאני צריך קצת זמן לעכל.

"כשהתקשרתי, רייצ'ל כבר לא רצתה לדבר איתי. אחרי כמה שיחות נפגשנו כולנו בניו יורק, ובהמשך עשינו בדיקת דנ"א. כשהגיעו התוצאות, לא היו לי כוחות לפתוח את המעטפה. רק מאוחר יותר, במשרד של הפסיכולוגית, העזתי להסתכל. התוצאות היו חד־משמעיות - 1 ל־10,999 שהיא הבת של שנינו. בכיתי כל הדרך הביתה". 

מאז, בכל פעם שטס מלוס אנג'לס לניו יורק, הוא קפץ לבוסטון לפגוש את בתו. "ביקשתי שתיקח קורס בעברית, כדי שתהיה לנו שפה משותפת. היא ביקרה בארץ, ועלינו יחד למצדה".

* * * * *

היום רייצ'ל בת 41, רופאת משפחה בארה"ב, ויש לה שני ילדים - נואה (6) ועזרא (5). "עזרא קטן מהבן שלי בחצי שנה. הם נפגשים ומשחקים לגו יחד. בכלל, כולנו מאוד מיודדים ונפגשים. לפני שנה נסענו יחד לים המלח. גם סוזן ובעלה הגיעו".

שנתיים אחרי שגילה את רייצ'ל, הכיר פניגשטיין בלוס אנג'לס את אשתו, ג'סי, שצעירה ממנו ב־27 שנה. "היא ישראלית שלקחה כמה סרטים ובאה לארה"ב כדי לנסות למכור אותם למפיצים. אמרו לה שאולי אוכל לעזור לה.

"היא דפקה על דלת המשרד שלי, אני הייתי נורא עסוק והצעתי לה להתנדב לעזור לנו לשלוח את כל ההזמנות לפסטיבל. היא התיישבה, נשארה איתי לבד עד 3 בלילה, ויחד גמרנו את כל המעטפות. אחר כך קבענו להיפגש לארוחת ערב, והשאר היסטוריה".

הם התחתנו כעבור שנתיים. הוא היה בן 52, והיא בת 25. "אין עוד הרבה אנשים כמוני, שמתחילים כל כך מאוחר", הוא אומר. 

הם הביאו לעולם את סיימון (היום בן 16) ויהלי (בן 14). ב־2013 חזרו לגור בישראל. "אמא של אשתי היתה צריכה לעבור ניתוח וביקשה שנביא את הנכדים ארצה, כי זה יעזור לה בשיקום. לי כבר התחיל להיות קשה שם, אחרי יותר מ־30 שנה. סבלתי אז מבעיות בריאות. היה לי קשה ללכת ברגל, לא יכולתי לעלות מדרגות. היתה בעיה במסתם הלב. שנה לפני כן עברתי ניתוח לב פתוח אצל המנתח הכי טוב בקליפורניה. הוא אמר לי ששיעור ההצלחה הוא 97 אחוז, אבל לצערי, נכנסתי לשלושת האחוזים הנותרים.

"במארס 2013 עברתי עוד ניתוח באיכילוב, ושמו לי מסתם ביולוגי. אחרי הניתוח היה ברור לי שהחזרה לישראל היא הדבר הנכון. טסתי ללוס אנג'לס כדי לעשות את הפסטיבל, חזרתי לארץ והופעתי עם כוורת באיחוד האחרון. מאז, ועד השנה, טסתי לארה"ב שלוש־ארבע פעמים בשנה, כל פעם לשלושה שבועות, כדי להרים את מערך הפסטיבל ולגייס כספים".

דילן נולד ב־2015. "הייתי אז בן 65, אחרי ניתוח לב. זה לא טבעי לרצות עוד ילד במצב הזה, כל בנאדם נורמלי היה מתנגד. בסופו של דבר, אין מתנה טובה מזאת בחיים. זה הכיף הכי גדול - יותר מפסטיבלים, יותר מכוורת, יותר מכל דבר אחר".

היום אתה בסדר?

"ברוך השם", הוא דופק על השולחן. "אני מקפיד כל יום לטפס ארבע קומות של מדרגות. אני גם מנסה ללכת 8,000 צעדים ביום, ועושה אימון עם מאמן פרטי פעמיים בשבוע. יחסית לגיל 70, אני בסדר. נראה שהגוף עוד מחזיק. הקורונה מאוד הלחיצה אותי. ההורים של אשתי מבוגרים ממני, וכולנו בקבוצת סיכון".

* * * * *

שבע שנים חלפו מאז האיחוד האחרון של כוורת. גם כשהם מפורקים פיזית, ובעשור השביעי לחייהם, שבעת המופלאים הצליחו למכור את כל הכרטיסים ולמלא חמש פעמים את בריכת הסולטן ופארק הירקון. גם היום הם ממשיכים לשמור ביניהם על קשר.

"הקשר בינינו הוא כמעט הכי טוב שהיה אי פעם", אומר פניגשטיין. "אנחנו נפגשים פעמיים בשנה, כל חצי שנה, ועושים ג'ם־סשן, מנגנים יחד ומדברים על החיים. אני מארגן את המפגשים. הפעם האחרונה היתה ממש לא מזמן, כשעבדנו על הפתעה ליומולדת של סנדרסון. יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת, שאני פתחתי מזמן, וזה תענוג. אנחנו באמת אוהבים אחד את השני".

יש סיכוי שמתישהו אחרי הקורונה תהיה הופעת איחוד של כוורת?

"אם יבואו אלינו עם הצעה, וזה יהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון, אני לא אשלול. בעוד שלוש שנים נציין 50 שנה לכוורת, אולי מישהו יחליט שזאת סיבה מספיק טובה להתאחד. ואם כולנו נהיה בריאים ושלמים עד אז, מי יודע. זה עצם העניין. לא, זה עצם של הכלב". nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו