אלון נוימן || בן 53, שחקן, מוזיקאי ויוצר. תושב ת"א, בזוגיות עם השחקנית עלמה זק ואב לנגה (12) ולמיה (6). שירת בתיאטרון צה"ל ולמד משחק בניו יורק ובלונדון. שיחק בהצגות, בסרטים ובטלוויזיה. ממקימי להקת מיומנה. לאחרונה השתתף בסרט "שאיפה לחיים", שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים. משחק ב"קפה עמליה" בכאן חינוכית, מורה מוסמך למשחק בשיטת צ'בק ומגיש את "המניע" ברדיו מהות החיים
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"אתמול בבוקר. אני עושה סאפ כבר עשר שנים, אבל שזה לא יישמע כאילו אני בדרך לאולימפיאדה. אני ממש לא בקטע של איירון מן ולא תופס את עצמי כמו אלה שרצים כל בוקר. אני עושה סאפ שלוש פעמים בשבוע וזה מעולה לי. אתמול הייתי בים ב־8 וחצי בבוקר, אני מגיע לשם אחרי שאני משליך את הילדות במסגרות, ואם עלמה לוקחת אותן, אני יכול להיות גם לפני. עכשיו אני בתקופה שיש לי זמן פנוי, או כמו שאומר לי מנהל מועדון הגלישה: 'אם אני רואה אותך פה הרבה, זה אומר שהמצב לא משהו'. טוב, זה תלוי איך אתה מסתכל על זה. אני גולש במועדון 'Go Surf' בתל אביב, ועד הקורונה גם שחיתי פעמיים־שלוש בשבוע, אבל מחודש מארס לא שחיתי וזה מאוד חסר לי.
"אני אוהב מאוד להיות במים. יש לי חיבור עמוק לוואטסו, אני עושה טיפול כזה פעם־פעמיים בשנה, ושם אני מרגיש את השחרור האולטימטיבי".
מתי בפעם האחרונה כעסת על משהו או על מישהו?
"אני מעבר ללכעוס על מה שקורה במדינה. השבוע היתה לי שיחה עם חבר לגבי מה מדינה צריכה כדי להיות טובה לאזרחים שלה, ולמרות שזה קלישאתי, אי אפשר שלא לחשוב על הדברים של צ'רצ'יל, כשהציעו לו בזמן מלחמת העולם השנייה קיצוץ בתקציב התרבות לטובת הביטחון והוא אמר, 'אז בשביל מה אנחנו נלחמים בעצם?'
"אם חושבים על המשפט הזה לעומק, מבינים שזה הדבר. אצלנו סדר העדיפויות הוא אחר, והמדינה בוחרת ללכת למקומות לאומיים, משיחיים, קיצוניים. אני לא כועס, אני חווה התפכחות. קשה לקבל שלשם זה הולך, אבל אני יודע את זה הרבה זמן, שנים שאני מרגיש את זה. תמיד אומרים שישראל היא 'סטארט־אפ ניישן', אבל ישראל טובה מאוד בהקמה ולא באיך מתחזקים ומפרים דברים, גורמים להם לגדול ולצמוח. אנחנו טובים בהקמה ואז מוכרים את החברה לפייסבוק או לגוגל - וזה החלום, הרי - אבל כשזו התפיסה, אין הסתכלות לטווח הארוך.
"הנה, למשל, הכי חשוב לפתוח את הקניונים, אבל לא את התיאטרון. זה סדר העדיפויות, ואתה מבין מה המדינה שמה על התרבות, שהיא כנראה גם לא בסדר העדיפויות של הרבה מהאזרחים שלה, כי במקום אחר אני חושב שאנשים היו יוצאים לרחוב. עושים את זה בארצות אחרות. אני גם הולך, ובעזרת השם המחאה תצליח, אבל אני מרגיש התפכחות ועצב על זה שלא מבינים את החשיבות של לבנות פה בית לאורך זמן".
מתי בפעם האחרונה נתקלת בעוול או בקיפוח?
"כל הזמן. איפה להתחיל? ניצולי שואה, ערבים, יוצאי אתיופיה, דתיים. זה כבר לא נקודתי, זה רוחבי. לא אלך לפוליטיקה כי יהרגו אותי שם מבחינה נפשית. ראיתי את זה קורה לאנשים שאני מכיר, ואדם צריך להיות מודע למגבלות שלו. אני מוכן להיות פעיל, ואני פעיל בדרכים שלי, אבל להיכנס למערכת הפוליטית זה לא בשבילי. אני כן חושב שאנחנו צריכים לשנות לגמרי את הפרדיגמה. זה כבר לא שלום, ביטחון, ימין, שמאל, איראן. צריך לחזור לערכים הבסיסיים של חברה אנושיות, סולידריות, שוויון, תמיכה, חלוקת משאבים. זה כל כך התרחק משם. יש אנשים ראויים בפוליטיקה, אבל המערכת דפוקה. אני לא מחדש פה כלום, אבל המצב חמור. זה כמו ברפואה הסינית, צריך ללכת למקור ולא רק לטפל בסימפטומים".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שאתה עושה שינוי?
"בחודשים האחרונים, עם תוכנית הרדיו שלי ב'רדיו מהות החיים'. בגלל הקורונה אני מקליט תוכניות מהבית ורכשתי מיומנויות הקלטה ועריכה עם מיקסר, מיקרופון וכל העניינים. התחנה, שהשיקה החודש אפליקציה חדשה, קיימת 14 שנה, ואני מהוותיקים שם. משדר בה כבר שמונה שנים. עשיתי כל מיני תוכניות - למשל, תוכנית תרבות עם שמעון אזולאי או תוכנית טכנולוגיה, ובקורונה הרגשנו שהגיע הזמן לתוכנית אישית, וככה נולדה 'המניע'. אני חושב שהרדיו מאפשר לי להיות קרוב לעצמי, להיות מאוד אני. יש ברדיו משהו משוחרר יותר, אתה לא על הבמה ולא מצלמים אותך. יש משהו אינטימי במדיום הזה, שמאפשר גם עומק וגם להיות בלי פוזה, ואני מאוד אוהב את זה. כשהתחלתי לעשות את התוכנית חשבתי מי אני שאני יכול להגיד משהו למישהו? אני יכול ליישם את זה בחיים שלי? היום אני יכול להגיד שזה על הדסקטופ שלי ליישם את זה. אני יכול להניח את זה, לאפשר את זה לאנשים, ומה שהם יעשו בזה הוא שלהם".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם הוריך?
"אתמול. ההורים שלי גרים בתל אביב, לא רחוק ממני. עזבנו את חיפה כשהייתי בן 10, ואנחנו בקשר יומיומי ונפגשים לפחות פעם בשבוע. אנחנו אוכלים יחד, ועכשיו משתדלים לעשות זאת ממרחקים ולשמור על הכללים. הייתי ילד טוב, אני הבן הבכור במשפחה והלכתי בתלם, אבל הייתי גם מאוד מפריען, ובלימודים הייתי שם רגליים על השולחן וכאלה.
"אמא שלי דוברת שמונה שפות ותמיד רצתה לעסוק בתחום התרגום, אבל היא עבדה בחברות תעופה כל החיים והיתה סביב שפה, אנשים ותקשורת. היא קוראת המון ואוהבת אמנות, יש לה נפש אמנותית. אבא שלי הוא איש טכני מאוד, יש לו ידי זהב והוא עבד באלקטרוניקה. הוא היה הנדסאי והוא יודע להמציא דברים".
מתי בפעם האחרונה הופעת?
"לפני כחודש, בנובמבר, הופעתי עם ההרכב שלי 'העכבישים מפלוטו' בשני שירים של דיוויד בואי באירוע המחאה של התנועה לאיכות השלטון בכיכר רבין. היה מדהים. מאוד חסר לי לתופף ולהופיע עם הלהקה. התקופה האחרונה די שיתקה אותנו, אבל בקרוב נצלם מופע שיהיה זמין לצפייה. אנחנו מופיעים כבר שמונה שנים עם השירים של בואי, אז היה כיף להיפגש אחרי הרבה זמן, וכמובן גם להופיע על במה מול אנשים".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבילוי?
"לפני שבועיים היינו באילת, חגגנו יום הולדת 6 לבת הקטנה שלנו, מיה, ולא יכולתי לחשוב על בילוי יותר טוב מזה. נסענו למקום שאנחנו אוהבים מאוד. היינו בים, היתה לנו מדורה והיה לנו אוכל שהכנו לעצמנו, תפוחי אדמה ובטטות, שאני נשבע שהיו הכי טעימים בעולם. אי אפשר לקחת עכשיו חופשות גדולות כאלה, אז אתה מרחיב את המציאות. רוב הבילויים שלי הם סביב חברים, אוכל, מוזיקה וים, וחרף כל התקופה הזו, יש לי תחושה שאני מבלה. לפגוש חברים זה בילוי עבורי, וכך גם הכתיבה שלי, ואני בתקופה טובה".
מתי בפעם האחרונה היה לך אודישן?
"אני ניגש כל הזמן, זה חלק מהמקצוע המוזר הזה. לפני שבוע צילמתי אודישן מהבית. אחת התובנות של התקופה הזו בעיניי היא שהחוב הכי נורא שיכול להיות לך הוא לא לבנק, אלא חובת ההוכחה. אתה כל הזמן צריך להוכיח לכולם, בעיקר לעצמך אבל גם לעולם, להורים שלך, לחברים ולקולגות. כל אחד נושא את המשא הזה, תלוי באיזה ווליום. זה חלק מהנרטיב של החברה וזה דיאלוג עד המוות, לדעתי.
"תמיד היה לי קונפליקט עם התחום. אני זוכר את עצמי בימים הראשונים בתיאטרון צה"ל אומר לעצמי, זה לא בשבילך. קשה להיות 'און דה ספוט' כל הזמן, חוץ מלמי שמאוד אוהב את זה, ואני ברגשות מעורבים, תמיד הייתי. המשחק הוא רק חלק ממני, ולכן אני עושה הרבה דברים נוספים".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"בשבת לפני שבועיים נפרדתי מרוני פינקוביץ', חבר טוב שהחליט לסיים את חייו והיה בימיו האחרונים (הבמאי והשחקן פינקוביץ' בחר לסיים את חייו בשווייץ בשבוע שעבר, לאחר שסבל ממחלה סופנית; ש"ז). הוא היה חבר שלי הרבה שנים, היו תקופות שהיינו יותר בקשר ותקופות של פחות, אבל בחצי השנה האחרונה היינו בקשר טוב. זה החבר הקרוב הראשון שאני מאבד וזה קשוח. כשהתקרבנו, גילינו שהחיבור הוא יותר ממה שחשבנו בהתחלה. הוא היה רק בן 56, וזה עצוב מאוד. אני אתגעגע אליו למפרע".
מתי בפעם האחרונה היית אצל פסיכולוג?
"אתמול. אני אצל הפסיכולוג הנוכחי שלי שנה, ובלי להיות 'רוחניק', אני ממליץ לאנשים לטפח את הנפש שלהם, כי כמו שיש טיפוח הגוף ואנשים עושים בוטוקס ופילאטיס, צריך גם להשקיע בנפש. ללכת לפסיכולוג זו דרך לדשן את הנפש, לטפח, לבדוק, לחקור, להזין, לשנות דברים. פעם, לפני 40 שנה, היית נחשב חולה נפש אם הלכת לטיפול פסיכולוגי, אבל איך אפשר להחזיק באוויר כל כך הרבה כדורים - משפחה, קריירה, מימוש, אהבה - מול עולם שהוא לא צלחת פטרי מזינה? היו לי תקופות של חסימות רגשיות, לפני כשנה הייתי שם, היתה לי תקופה קשה של דיכאון וחרדות לא פשוטות. זה היה סביב גיל 50 וסביב דברים מקצועיים ואישיים, ובעיקר היה לי מחסום פנימי מסוים שהייתי צריך להתגבר עליו. הייתי חסום ולא יכולתי לבכות. אני רגשן מאוד, ועכשיו אני מסוגל לבכות כי אני קרוב לעצמי, עברתי את התקופה הקשה. את יכולה לשאול אותי אם החיים שלי טובים ואני אענה 'כן' - וזה חדש לי. אני לובש בנוחיות את התחושה שטוב לי".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"לפני יומיים התקשרה אלי מישהי מהבנק. ברור שהיו ימים טובים יותר, ההכנסות ירדו ב־70 אחוז בקורונה, וזה מפחיד. היו חסכונות בצד, ולשמחתי, אני עובד ברדיו ומלמד בסדנת המשחק שלי, שרצה כבר עשר שנים. עלמה ואני גם צילמנו סדרת ילדים ל'כאן', ויש לי צילומים לסדרה בנטפליקס, אז אני צף. אני גם מקבל מענקים פה ושם, מה שמגיע לי. על פניו הייתי צריך להיות בחרדה גדולה יותר, אבל זה משהו שעברתי בשנה האחרונה ואני בוחר שלא להילחץ כל כך".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הבנות שלך?
"הבוקר, וכל הזמן. זה חלק סוּפר מרכזי בזה שטוב לי. אני עף עליהן ברמות שאין לתאר. חוגג אותן. אני אוהב סתם להתכרבל איתן, או כמו שמיה הקטנה קוראת לזה, להתקרזל. יש אצלנו המון חיבוקים, שיגועים, סלטות. אנחנו רוקדים, שרים וצוחקים נון־סטופ. הבנות מצחיקות אותנו ועושות הצגות, ורוב הזמן רוח שטות שורה על הבית הזה. אני משער שהן ילכו בדרך שלנו. הנטיות קיימות בבירור, הכישרון והתשוקה ניכרים עליהן, ושתיהן אוהבות מאוד מוזיקה ושירה. נגה, הגדולה, שהיא בת 12, מנגנת, מציירת ויוצרת.
"אני לא יודע לאן זה יתפתח, אבל אני מסתכל על עצמי ויודע שאפשר לעשות הרבה דברים ולגעת בכמה תחומים, אז השאלה היא רק לְמה יהיה להן חיבור חזק. נראה".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו רומנטי?
"לפני שבועיים. לזוגתי עלמה היה יום הולדת והכנתי לה יום בילויים ב'חו"ל־תל אביב' בהפתעה. היו לזה כל מיני גלגולים, כמובן עם אלמנט רומנטי. אני מאוד רומנטיקן. הכי קל לקחת את בן או בת הזוג כמובנים מאליהם, אבל אם כל כמה זמן אתה מסתכל על הבנאדם שאתה איתו, ואם המבט שלך הוא מבט אוהב שבא מהלב - אפשר לסדר הכל. לשמחתי, המבט שלי אוהב וזה הדדי, אבל סביב זה יש מערכת יחסים והורות, שהן דברים שדורשים הרבה גמישות. אז לומדים את זה, נופלים, קמים, חוטפים כאפות, מתעוררים, הולכים ומסדרים וחוזרים. כמו כל דבר, גם את מערכת היחסים צריך להשקות. המובנות מאליה היא מכת מוות להמון דברים".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"אני מתגעגע לסבתא שלי, אמא של אמא, ואני מתגעגע מאוד לאחותי, שחיה בוונקובר כבר 20 שנה, ולחבר קרוב שגר בלונדון. אני מתגעגע להופעות חיות, וללהופיע, ולקולנוע, גם כצופה וגם כמדבב. האפשרות לחיות בחו"ל כמו אחותי קצת מפתה וזה מדובר, אבל חייתי בחו"ל כשלמדתי משחק, גם בניו יורק וגם בלונדון, ובסופו של דבר חיים איכותיים זה החברים שלך. הם הנכס הכי גדול, מלבד בריאות ומשפחה.
"גם בקטע המקצועי הביטוי שלי הוא בעברית, למרות שלמדתי בחו"ל והאנגלית שלי מצוינת, אבל זה לא מספיק. המקור שלי הוא עברית".
מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסם?
"אחרי שהופעתי ב'של מי השורה הזאת?', ששודרה בפריים טיים בערוץ 2. פתאום התחילו לזהות אותי ברחוב בשם ולא רק ב'אה, אתה זה מ...'. לשמחתי, מאז קיבלתי אהבה ופרגון, וזה נעים וגם ממשיך כך".
