המלחמה הנשכחת של מרוקו במערב הסהרה

הסכסוך המתמשך בחבל מערב הסהרה הפך היום (חמישי) לחלק בהסכם המתגבש בין ישראל, ארצות הברית ומרוקו. על פי ההסכם, ארצות הברית תכיר בריבונותה של מרוקו על חבל הארץ המדברי ובתמורה, מרוקו תהדק את יחסיה עם ישראל ותכונן עמה יחסים דיפלומטיים מלאים. 

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, התייחס לסוגייה בציוץ שבו חשף את המהלך הדיפלומטי ואמר: "היום חתמתי על מסמך המכיר בריבונות מרוקו בסהרה המערבית. הצעת האוטונומיה של מרוקו עבור תושבי החבל היא רצינית, ריאליסטית ואמינה והיחידה שיכולה להוביל לשלום באזור".

אך מה בעצם מתרחש בחבל הארץ העצום, מי נלחם במי והאם ייתכן שמדיניותו של טראמפ תביא מזור למערב הסהרה המדממת? הסכסוך בחבל הארץ המדברי החל בשנת 1970, כשקבוצת מורדים המכונה פוליסארו פתחו במרד חמוש נגד שלטונות מרוקו, שקיבלו את השלטון בחבל הארץ מידי ספרד, ששלטה בו מאז המאה ה-19, בשנת 1979, לאחר שהטריטוריה הספרדית חולקה בין מרוקו ומאוריטניה. 

הפוליסארו הוא ארגון המחתרת המרכזי של בני המיעוט הסהראווי, קבוצה אתנית שחבריה מפוזרים בין אלג'יר, מאוריטניה ומרוקו, והם נתמכו על ידי המשטרים בלוב ואלג'יריה. הסכסוך שהחל כסדרת היתקלויות ומעשי חבלה התדרדר למלחמה כוללת בשנת 1975, מלחמה שנמשכה באופן רצוף עד שנת 1991.

על אף שכוחותיו של ארגון הפוליסארו מעולם לא מנו יותר מאלפים בודדים, שילוב של לחימת גרילה, תמיכה מגורמים חיצוניים ומקרב האוכלוסייה המקומית והשטח העצום שהיה על צבא מרוקו להחזיק, הצבא התקשה לדכא את ההתקוממות. קרוב ל-80,000 סהראווים נהפכו לפליטים ויותר מ-20,000 בני אדם נהרגו בלחימה.

המלחמה הסתיימה רשמית בהסכם הפסקת אש בתיווך האו"ם בשנת 1991. צבא מרוקו שלט ברוב השטח ובערים המרכזיות בחבל הארץ ואילו בידי המורדים נותרה רצועה מדברית וכמעט לא מיושבת של שטח במזרח חבל הארץ. בשנת 1999 פרצה בחערי מערב סהרההתקוממות עממית נרחבת שכללה מחאה לא אלימה אך גם מעשי טרור ורצח, וזכתה לכינוי "האינתיפאדה הסהראווית הראשונה". התקוממות דומה התרחשה שוב בשנת 2005. שתי ההתקוממויות דוכאו ולמעט גל הפגנות שחפף לאירועי האביב הערבי של שנת 2011, המרכז המאוכלס של מערב הסהרה נותר יחסית רגוע.

בשאיפה למנוע מעשי טרור ופשיטות אלימות של אנשי פוליסארו, בנתה מרוקו סדרה עצומה של מחסומי עפר וחומות בטון בלב המדבר של מערב סהרה, חומה המחברת את מוצבי הצבא המרוקני ומונעת תנועה של נוודים וחמושים כאחד. במאבקה לעצמאות נקטה פוליסארו במעשי טרור, ואנשיה לא היססו לעשות שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן אנושי. אנשי הארגון גילו הזדהות עמוקה עם הפלשתינים: הם בחרו במונח "אינתיפאדה" לציון המאבק האלים שניהלו במרוקנים, ואימצו את הדגל הפלשתיני בשינויים קלים כדגלה של מערב סהרה. כל אלה היו ניסיונות לשאוב לגיטימציה בעולם הערבי והמוסלמי מהמאבק הפלשתיני.

האו"ם אינו מצדד בפוליסאריו אך מכיר במערב הסהרה כ"טריטוריה ללא ממשל עצמי". מנגד, מדינות כמו צרפת, פולין, הודו, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין וטורקיה נקטו בעמדה ברורה יותר, והן מכירות בריבונות המרוקנית בחבל הארץ. סין ורוסיה מעולם פרסמו עמדה בסוגייה, וכך נהגה גם ארצות הברית - עד היום.

השנה התפרצו שוב מעשי אלימות בחבל הארץ כשהפוליסארו טענו שצבא מרוקו הפר את הסכמי הפסקת האש. המורדים תקפו שורה של מוצבים לאורך החומה שהקימה מרוקו. בראבט סירבו להתייחס ללחימה הגוברת אך האירועים האלימים הביאו לביקורת חריפה על מרוקו מצד מדינות שונות. במובן הזה, הכרה של ארצות הברית בריבונותה של מרוקו על חבל הארץ היא מכה משמעותית למאבק לעצמאות מערב סהרה, כזו שיכולה מצד אחד לדחוף את ראשי הפוליסארו למשא ומתן עם ראבט, או מצד שני, עלולה להביא למרחץ דמים חדש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו