לקרוא לספר בשם "על המלחמה" זאת אמירה יומרנית, לכל הפחות מאז הופעת ספרו המונומנטלי של קרל פון קלאוזביץ הפרוסי, שנשא את השם הזה ופילס דרך בניתוח פילוסופי, מדעי ומעשי של שלל היבטי תופעת המלחמה. פון קלאוזביץ חיבר את עבודתו במשך 15 שנים, והתייחס בה למהות המלחמה ולטבעה, לסוגיות של בניין הכוח והפעלתו, לנושא המנהיגות במלחמה, לאסטרטגיות ההגנה וההתקפה, וליתר מאפייני הלחימה. אף שמות המחבר בשל מחלת הכולרה בשנת 1831 קטע את מלאכת הכתיבה, מה שנכתב ופורסם (כשנה לאחר שנאסף אל אבותיו) היווה את אחד הספרים המכוננים של העת המודרנית.
אין ספק שחיים אסא ויוסף אגסי בחרו במודע בשם המחייב לספרם תוך רמיזה: ספרם מתיימר להחליף את יצירתו של הפרוסי המיושן. לטענתם, הופעת המלחמה הטוטלית, שבה אזרחים מהווים מרכיב מהותי, ופיתוחו של המרחב הקיברנטי - אלה ביטלו את תפיסותיו של פון קלאוזביץ. "כאן נתרכז רק בתורת הלחימה", הם מכריזים במבוא לספר, ומגבירים את הציפייה ליצירה של תפיסת מלחמה חדשה ומקורית. מה חבל שהציפייה עומדת להכזיב. בלשון העם, "על המלחמה" של אסא ואגסי אינה בליגה של הגדולים, לא בהיקף המחקר ולא במקוריותו.
אחת מאבני היסוד של פון קלאוזביץ היתה תשובתו לשאלה "מהי מלחמה". אסא ואגסי מדביקים להגדרתו - "מלחמה היא פעולה אלימה שמכוונת לכפות על היריב שלנו לממש את רצוננו" - תווית של "תשובה בלתי מספקת בעליל", אולם מתקשים להביא לכך תימוכין. הם מדברים, ובצדק, על הקפיצה העצומה בטכנולוגיה, וכן על שינוי פני הלחימה בכיוון של גרימת פגיעה באזרחי האויב, אולם כל אלה הן מגמות ידועות משכבר, ובהעלאתן בשנת 2020 אין כל חידוש. האם הן מוציאות מן המשחק את ההגדרה הוותיקה בת כ־200 שנה והופכות אותה לבלתי רלוונטית? גם אם כן, המחברים לא טורחים להסביר מדוע.
שני מרכיבים מרכזיים עומדים לנגד עיניהם בניסיון להציע תפיסת מלחמה חדשה - הופעת הנשק הגרעיני ועליית התודעה האזרחית. פיתוח הנשק להשמדה המונית, בין שמדובר בנשק גרעיני ובין שמדובר בנשק כימי וביולוגי (שלא מוזכר בספר), אכן הפך לנקודת ציון משמעותית בתולדות המלחמות. לכל הדעות, זהו נשק שמסב לאוכלוסייה האזרחית של האויב פגיעה במידה בלתי נסבלת, שרק האיום בה יכול להכריע עימותים.
בתקופת המלחמה הקרה הנשק הזה, לדעת רבים, גם מנע עימותים - הכרת מעצמות העל בהשמדה הדדית ודאית במקרה של מלחמה גרעינית ביניהן עצרה אותן מלפתוח במלחמה כזו. עם זאת, ברור שהוא לא גרם לפתרון סכסוכים אלא רק תיעל אותם לאפיקים קטלניים פחות, כמו מלחמות מקומיות או בין מדינות חסות של שני הצדדים.
באשר למרכיב השני, הרי שהתודעה מילאה תפקיד מרכזי במלחמות מאז ומעולם. התזה של אסא ואגסי גורסת שפעם היתה זו תודעת הלוחמים, ואילו עתה מחליפה אותה התודעה האזרחית. כתוצאה מכך, ההכרעה כבר אינה צבאית. "הכרעה במלחמה בין מדינות, אומות, לאומים או ארגונים היא תוצאה של תודעת הציבור או תודעת ה־mainstream, כלומר תודעת אותו חלק בציבור הקובע את עמדתו של היריב", הם מסיקים.
זאת מסקנה מסקרנת, ועל כן קשה לעמוד בפיתוי לבחון אותה מקרוב. ובכן, לתודעת האזרחים היתה השפעה עצומה כבר במלחמות המאה ה־20. בשנת 1914 דעת הקהל במספר ארצות אירופה דרשה לפתור את הסכסוכים ביניהן באמצעות מלחמה, ומנהיגי המדינות האלה שעו לקולות הרחוב. תודעה לקויה של הצרפתים הקלה על צבאו של היטלר להכריע את צרפת בתוך שבועות בודדים. לעומת זאת, עמידתם האיתנה של האזרחים סייעה לבריה"מ לשרוד את המהלומות שהנחיתו עליה הנאצים בשנים 1942-1941, והיתה בין הגורמים המכריעים בניצחון על גרמניה. גם במלחמות בין מעצמה לכוחות קטנים בהרבה (מלחמת ארה"ב בווייטנאם ומלחמת בריה"מ באפגניסטן) היוו האזרחים דווקא ונחישותם לספוג אבידות עצומות עד לניצחון יסוד להצלחת החלש מול החזק.
מצד שני, המהירות שבה אסא ואגסי מבטלים את היסוד הצבאי מוגזמת. די אם נסתכל בסבב הנוסף של מלחמות ארמניה־אזרבייג'ן, שהתנהל לנגד עינינו לאחרונה, כדי לראות שכלי הנשק עדיין מכריעים מלחמה במאה ה־21. אמנם, אלה כבר לא חניתות או חרבות, אלא טנקים, טילים וכטב"מים, אולם עיקר הלחימה בנגורנו קרבאך וסביבותיה התנהלה על שטח ועל הכרעה בו, גם אם זה נראה לצופה חיצוני נורא מיושן.
ברור שלחימה של כל אחד מהצדדים תהיה בלתי אפשרית, אם האוכלוסייה האזרחית של אותו צד לא תזדהה עם המאמץ. אבל כך היה גם לפני יותר מ־100 שנה, כאשר אבות אבותיהם של הלוחמים הנוכחים גויסו לשדות מלחמת העולם הראשונה.
המחברים צודקים בוודאי בהבחנתם כי מצבי לחימה רבים יותר נופלים תחת ההגדרה של לחימת גרילה או לחימה א־סימטרית, ומתרחקים מן הדפוס הישן של מפגש בין שני צבאות. ייתכן שהדבר מחייב גיבוש מחדש של תפיסת מלחמה סדורה, אבל לא תמצאו אותה ב"על המלחמה" של אסא ואגסי. מה כן תמצאו? התייחסות קצרצרה לישראל ועמידתה מול האויב הערבי, המאופיינת בפוליטיזציה מיותרת המתאימה יותר למאמר דעה מאשר למחקר רציני, וסימנים רבים להיעדר עריכה נאותה.
המגרעת האחרונה מתבטאת בשימוש מרושל במושגים (כמו הבלבול בין בריה"מ לרוסיה), אי־דיוקים (פעם המחברים טוענים שהם מונים את תקופת המלחמות הראשונה מקרב גאוגמלה, ופעם אחרת הם מתחילים אותה דווקא מקרב קרקר, הבדל "פעוט" של יותר מ־500 שנה), חזרות מעיקות (עד עמוד 33 חוזרים המחברים ארבע פעמים על כך שמלחמת העולם השנייה היתה המלחמה הראשונה בתולדות האנושות, שבה מספר הקורבנות בקרב אזרחים עלה על מספר הקורבנות בקרב חיילים).
רק מעטים שוגים באשליה התמימה שלפיה בעזרת רווחה כלכלית וכוונות טובות ניתן לשנות את טבע האדם, כך שהסכסוכים ייעשו נחלת העבר. בהקשר זה אין חולק על חשיבות המהפכה הטכנולוגית שאנו חווים. היטמעות האינטליגנציה המלאכותית במערכות הצבא והאזרחות עשויה לשנות מקצה לקצה את שדה המערכה העתידי. השפעתה תורגש בכל תחומי החיים, למשל בקיצור תהליך קבלת ההחלטות המדיניות והצבאיות, וסופה מי ישורנה.
כך שלא מן הנמנע שעולם המלחמות הנוכחי יזכה לפון קלאוזביץ משלו, שישרטט כללים מחדש. עד אז, נישאר עם פון קלאוזביץ המקורי.
על המלחמה / חיים אסא, יוסף אגסי, משכל (ידיעות ספרים), 158 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
