אמנם המשק הישראלי חוזר לאט לאט לפעילות לאחר ההקלות במגבלות הסגר האחרון, אך ישנם כאלה - בעלי עסקים ובעלי תחביבים - שמרגישים שנשכחו מאחור. דיברנו עם חמישה מהם, שמשתוקקים לשוב לחייהם - אך ההגבלות עדיין לא מאפשרות להם לחזור לשגרה.
איה שורק | אוהדת מכבי תל־אביב
בשבת לפני תשעה חודשים יצאתי בפעם האחרונה ממגרש כדורגל. זה היה משחק חלש, ואני הייתי מודאגת מהיכולת ומהפציעות לקראת הפלייאוף. סיכמתי עם חבריי ליציע, יוני ואלעזר, שניפגש כרגיל בשבוע הבא, יש הפועל חיפה בבלומפילד. הפעם הבאה שבה שנפגשנו היתה חצי שנה מאוחר יותר, בלוויית אביו של אלעזר.
מאז שהתאהבתי במשחק, הכדורגל היה עבורי מסגרת שהחיים מתנהלים בתוכה. איזה יום היום? כנראה חמישי, כי מחרתיים יש משחק. מה החודש? כנראה אוגוסט, כי חם ולח כמו משחק גביע טוטו. מתי מתחלפות עונות השנה? באזור ינואר, כשנסגר חלון ההעברות. מתי התחלת לעבוד במשרד? בעונה שמוטי איוניר אימן.
בשבת לפני תשעה חודשים נתלשנו מהמשחק. נדמה היה שאי אפשר בלעדינו, שהענף לא יחזיק - אבל הנה: השחקנים משחקים, המאמנים מאמנים, השופטים שורקים. איזה יום היום? מי יודע. ומה זה בעצם משנה, אם כבר לא מחכה משחק דווקא ביום ראשון?
ברור שבתקופה שבה ריחוק חברתי מתחייב, אין מקום גרוע כמו יציע כדורגל, שהחיבוקים מצד אחד וקללות אמוציונליות מצד אחר מאיימים להתפרץ בו בתדירות גבוהה מאוד. למרות הקושי המובן, יש בכל זאת מקומות שבהם נעשים ניסיונות להשיב את הקהל למגרשים, גם אם בתפוסה חלקית, מתוך ההכרה בחשיבות של הספורט לתרבות ושל אוהדים לתרבות הספורט.
הקהל במגרש הוא שמאפשר את ההקשר ההיסטורי, התרבותי והפוליטי של המשחק, ומייצר את הזיכרונות הקולקטיביים מהקבוצה. בלי קהל במגרש, הקבוצה היא אוסף שחקנים זמניים, בלי היסטוריה, בלי מחויבות ובלי בית.
הקהל במגרש הוא שמאפשר להתרגש בגיל 30 כמו שהתרגשת בגיל 20, ממסירה יפה, משער בדקה 90, כמו שהתרגשת בגיל 10 כשנכנסת לראשונה למגרש ומרבד הדשא העצום נפרס מתחתייך. בלי קהל במגרשים קשה לשמוח וקשה עוד יותר לשמוח לאיד. למי נשיר "יאללה הביתה", אם כולם כבר בבית?
אצלנו, כך נדמה, קהל אוהדי הכדורגל אינו מעניין איש. אין תוכניות לחזרת אוהדים למגרשים, אין רעיונות כיצד לקיים משחקים עם קהל מועט גם באצטדיונים גדולים. ובעצם, מדוע שאוהדי הכדורגל יעניינו מישהו, אם השחקנים משחקים, המאמנים מאמנים, השופטים שורקים והמהמרים מהמרים.
עידו לזן | בעלי סטודיו לאימונים פונקציונליים
"העובדה שהיית בכושר גופני טוב כשזה קרה, הצילה לך את החיים", משפט שחזר על עצמו לא פעם משלל רופאים בימים הראשונים בטיפול נמרץ, אז בינואר 2016, לאחר שנפצעתי בפיגוע ירי בדיזנגוף. מאז, בהיותי בעלים של מועדון כושר "בולטפרוף", שפועל יותר מארבע שנים, אני שומע בעיקר את המשפט: "תקשיב, האימונים האלה מצילים לי את החיים". למשפט הזה מצטרפים גם פידבקים חיוביים - מהבחור עם המשקל העודף שחזר לו הביטחון בגלל האימונים; מהמתאמנת שכאבי הגב שלה נעלמו אחרי שהגבילו אותה כל החיים; ומהבחור ש"נגמרו" לו הברכיים בצבא וחזר לעשות ספורט שלא חלם עליו.
זה לא רק הם. יש גם ההוא שהיה על סף דיכאון והתנועה העירה אותו ולמעשה החזירה אותו לחיים; הזוג שהחליט לבוא להתאמן וזה שדרג להם את מערכת היחסים; הרווק שבא להתאמן ומצא זוגיות; וזה שהעבודה ממלאת את כל שגרת יומו ומגיע בערב כדי להתפרק. אז אתם בטוחים שמועדוני הכושר לא נחוצים? באמת?
בשנים מאז נפצעתי, במקביל לסטודיו, עזרתי בהקמת מועדון כושר בתוך בית הלוחם ובאימון נכים עם מגבלות שונות ומשונות, שבשבילם תנועה היתה דבר שהם ויתרו עליו. יצא לי לאמן מאות אנשים מהשורה, שהשעה הזו ביום היא לא פעם ההבדל בין בריאות לחולי, בין שפיות לדיכאון, בין לבד לביחד.
יש כל כך הרבה יתרונות לאימון גופני, כל כך הרבה סיבות להתאמן. אין לזה תחליף. זו הרפואה המונעת הכי טובה שיש והתרופה הכי טובה שיש, פיזית ונפשית. משום מה, החבר'ה שם למעלה לא מבינים את זה ובוחרים להחליף מחלה במחלה. הקורונה תיעלם מתישהו? במקומה יגיעו דיכאונות קשים, השמנה חריגה ואפילו הידרדרות של בעיות רפואיות קיימות, ועוד לא התחלתי לדבר על הפן הכלכלי ועל הקריסה הצפויה לענף שלם וחיוני מאין כמותו.
לסגור זה קל, להגיד לנו "לא" גורף זה קל. הרי אתם, מקבלי ההחלטות, אתם מתאמנים בתקופה הזו - ברור לכם למה וכמה זה מהותי, אז למה אנחנו לא? איפה ההיגיון? אין היגיון. תהיו מנהיגים, תגידו לנו איך כן, תמצאו פתרונות, אנחנו מקשיבים. אם אין לכם פתרונות - נשמח לעזור.
רז אבידן | בעל קבוצת ברים
תחום המסעדות, הברים והבילוי הוא בין התחומים שהכי נפגעו והוא נשאר לבד במערכה. סגרו אותנו ביום ואנשים לא מבינים למעלה שאי אפשר לסגור עסק כמו שלנו ביום ולהוריד את השאלטר. האדים והריקושטים משליכים חצי שנה קדימה. זה כולל תשלומים לספקים, לבעלי הנכסים ותשלומי מסים למדינה. אם אתה לא משלם למדינה בזמן אתה כעסק מקבל קנסות. לא ירדו לרזולוציות הללו למעלה. אני חושב שסופרים ומרכולים גדולים, ששם אנשים נמצאים צמודים בתור לקופה, זה הרבה יותר גרוע מכל בר ומסעדה. מי שמפקח עלינו כל השנה הוא משרד הבריאות. זה לא משהו חדש לנו, ואנחנו יכולים להתמודד עם הנחיות.
אפשר להושיב בפנים במרחקים סבירים ובטח ובטח בחוץ. אפשר להמשיך את העבודה שלנו. בסוף על מי אנחנו עובדים? אנשים מבלים בפארקים ובכיכרות. למה לא להושיב אנשים בצורה נורמטיבית? זו עבודה בעיניים, והמשמעות של סגירת העסקים שלנו היא שיש הרבה אנשים שלא יקומו מהמשבר הזה. הרבה אנשים יסגרו ויפשטו רגל בגלל כל ההוצאות הללו וחוסר ההכנסות. הגורמים למעלה לא מבינים את זה. המדינה רק עוזרת בתשלומי הארנונה, אם יש ירידה של 60% בהכנסות. הם לא סתם בחרו את המספר הזה. יש הרבה עסקים שירדו ב־58% שזה לא מעט. אנחנו עבדנו בספטמבר ובאוקטובר, ואני אישית לא קיבלתי מענק מהמדינה משום שהיתה לנו ירידה של 39% במחזור ולא של 40%. למה לא לתת מענה לאנשים כמונו? יש כל כך הרבה עסקים שנפגעו עם ירידה של 40%-30% בהכנסות. אני הבעלים של קבוצת הברים של האחים אבידן הכוללת את: קונסיירז', רום סרוויס, איבני, סנטרו, רספשן, באבאגנוש, ופתחתי גם את בר "מוניציפאל" בהרצליה בפברואר 2020. חודש לאחר מכן - נפלה עלי הקורונה.
היות וזה עסק חדש, אני לא זכאי לכלום. הלכתי לבנק לקבל הלוואה בערבות המדינה ולא נתנו לי בגלל זה. לדעתי, העסקים שהכי צריך לעזור להם הם העסקים החדשים. מה אני יכול לעשות במצב הזה? בעל הנכס רוצה את השכירות שלו. איפה המדינה? היא לא עומדת מאחורינו. אני מרגיש שבשולחן הדיונים לא מדברים על תחום המסעדות והברים. הם חושבים שזה ענף שולי ושנסתדר. אני אומר הלו! מועסקים פה מאות אלפי אנשים. אין אדם שמקבל החלטות ואין לו בן משפחה שהוא מלצר או עובד בענף, וענף זה כולל גם עובדים זרים. זה ענף שלא מדברים עליו ומזלזלים בו. בינתיים הזמן עובר, וכעת מדברים על סגר חנוכה. למה לא מזרימים לנו כספים ושבעוד שנה ישברו את הראש?
מיכל דמסקי | מורת דרך
במארס השנה העולם עצר מלכת, ואיתו גם חופש התנועה - מרכיב בסיסי בכפר הגלובלי שבו אנו גרים. ההשלכה של האירועים על עולם התיירות היתה מיידית. התחום הזה מבוסס, למעשה, על רצונם של אנשים לעזוב את ביתם לכמה שעות, ימים או שבועות, ולנוע על פני הגלובוס למקומות שונים כדי לחוות תרבויות חדשות ולחזות בנופים יוצאי דופן.
ללא תנועה אין תיירות, ומגזרים שלמים המבוססים על מתן שירותים לתיירים פשוט מצאו עצמם מובטלים בן־רגע. בישראל מורי הדרך המייצגים את מדינת ישראל ואשר אמונים על חוויית התייר עברו ממאה לאפס ברגע אחד, ואני אחת מהם.
כמוני יש עוד אלפים, גברים ונשים שבחרו במקצוע הזה מתוך חדוות הידע והרצון להאיר את ההיסטוריה והמגוון האנושי של ישראל למבקרים מכל העולם. אנחנו, שיודעים לספר את הסיפורים של הארץ הזו, לא מסוגלים לדמיין כרגע מה יהיה סופו של הסיפור שאליו נקלענו בשנה האחרונה. אנחנו יושבים ומחכים לתיירות שתתחדש, יודעים שהכמיהה של התיירים לשוב לרחובות ירושלים, לשבילי הגליל, לנופי המדבר ולחופי הים האדום עוד תחזיר אותם אלינו.
השאלה היא מתי. זה יקרה בעוד חודשים? שנים? מי יודע מה יהיה איתנו, בינתיים? בימים האחרונים נראה כי הישועה תגיע דווקא מתיירות הפנים - ישראלים המבקשים לגלות את הארץ מחדש, אך מי יודע אם זה יספיק. בבקשה, אל תיקחו לנו את התיירות. אפשרו לנו להמשיך לספר את הסיפור שלנו, שלא יהיה לו סוף רע.
תומר פולטין | צלם סטילס באירועים עסקיים
פורים, שבועיים של מסיבות וחגיגות שתעשייה שלמה מתכוננת ומצפה להן חודשים רבים. ב־4 במארס מתחיל מבול של טלפונים. אני לא רוצה לענות. בתוך שעות בוטלו 15 אירועים של חברות היי־טק מובילות, ונמחקו הכנסות של עשרות אלפי שקלים. הבטן מתהפכת. חוסר ודאות טוטאלי. העסק שבניתי במו ידיי, השותפים שאספתי לאורך הדרך, צלמים שהעסקתי ולקוחות ששמרתי עליהם מכל משמר נותרו המומים. אנשים שנמצאים בעשייה תמידית סביב השעון, מוצאים עצמם בריק.
הרבה מאוד מחשבות עברו לי בראש מאז אותו חודש, הרבה מאוד שיחות עם קולגות על העתיד הלא ידוע של הענף. לאף אחד אין אופק. מצד אחד, יש אופטימיות שאוטוטו הכול חוזר; מנגד, מגיעה גם הפנמה של המצב החדש. אני מתחיל להבין שזה לא עומד להיות מה שהיה פעם, והעשייה האהובה לא תחזור בקרוב. החברות לא יכולות - והאמת, גם לא מעוניינות - לקחת סיכון בקיום אירועים.
בחודשים שבהם ישבתי בבית ללא הכנסה, הגיעה ההבנה שאת הכנסים יחליפו עכשיו בצורה חלקית אירועים וירטואליים, והיא גרמה לנקודת מפנה בעסק שלי. בזכות ניסיון של כעשור בתחום הטלוויזיה בתפקידים טכניים בכירים, התחלתי לבנות פעילות חדשה - הפקה טכנית, צילום ושידור של הרצאות וסדנאות, מה שהצריך גם השקעה בציוד חדש. אבל כל אלה לא יחליפו את האדרנלין ואת העשייה האמנותית, את הריגוש לקראת תפיסת הפריים המושלם, הגעגוע לאנרגיה של האירועים, ובעיקר את המפגש עם אנשים.
השתתפה בהכנת הכתבה: היאלי יעקבי־הנדלסמן
