בשבועות שקדמו ליום ההכרעה ב־3 בנובמבר, הנחת העבודה שלאורה ביססו רוב הפרשנים והסוקרים האמריקנים את תחזיותיהם היתה שג'ו ביידן עתיד לזכות בניצחון מוחץ בבחירות לנשיאות, שאליו יתלווה גם מהפך בסנאט אשר יעביר את הגה השליטה ושרביט הניהול על גבעת הקפיטול כולה לידי המחנה הדמוקרטי. ואכן, ערב הבחירות הוצפה התקשורת האמריקנית באנלוגיות ובהשוואות היסטוריות להתמודדויות קודמות, שהסתיימו באורח חד־צדדי, דוגמת בחירות 1972 ו־1984.
עם זאת, בניגוד מוחלט למצופה, הצליח הנשיא טראמפ לזכות בלא פחות מ־73 מיליון קולות, וכן בקולותיהן האלקטורליים של 25 מדינות (בניגוד למקגוורן, שב־1972 זכה בקולותיה האקלטורליים של מדינה אחת בלבד, נוסף על אלה של מחוז קולומביה, ובניגוד למונדייל, שגם הוא הובס ב־49 מדינות).
צילום: רויטרס
זאת, כאשר צילה הקודר והעגום של מגיפת הקורונה, שעד ליום הבחירות גבתה את חייהם של 225 אלף אמריקנים, מרחף מעל שדה המערכה וקובע במידה רבה את סדר היום הציבורי.
בפועל, לא זו בלבד שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים הצטמק לאחר הבחירות, אלא שרוב הסיכויים שבניגוד למצופה, ימשיכו הרפובליקנים להוות את סיעת הרוב בסנאט (הסיבוב השני בבחירות לשני מושבי הסנאט בג'ורג'יה, שיתקיים ב־5 בינואר, יכריע סופית בסוגיית השליטה בבית מחוקקים זה). יתרה מזו, חרף כל התחזיות הפסימיות על אודות סיכוייו של הנשיא לזכות בפלח משמעותי של "הקול ההיספני", התברר שטראמפ השיג לא פחות מ־35 אחוזים מקולותיו של מיעוט עתיר חשיבות זה. זאת, כאשר הצלחתו של הנשיא בקרב מגזר זה לא הוגבלה רק לבוחרים שמוצאם בקובה ובוונצואלה, המרוכזים בעיקר בדרום פלורידה, ושפיתחו זה מכבר עוינות עמוקה כלפי האגף הליברלי, אלא כללה גם רבים מבני הדור השני של אזרחים ממוצא מקסיקני, בעיקר בדרום טקסס ובעמק הריו־גרנדה.
במבט ראשון מצטיירת יכולת מוכחת זו לחדור לתוככי מאחזים ומעוזים דמוקרטיים מובהקים כאנומלית, שהרי ככלות הכל אפשר היה להניח שהערותיו הפוגעניות של טראמפ, במיוחד בראשיתו כהונתו, כלפי המהגרים הבלתי־חוקיים ממקסיקו, ומאמציו להקים את חומת ההפרדה שבגבול, עדיין לא נשכחו מתודעתם של בוחרים אלה.
ולמרות זאת נראה שדפוס הצבעה זה משקף את שאיפתה של קבוצת מהגרים זו לעצב לעצמה זהות חדשה במדינה הקולטת, ובה בשעה לבדל את עצמה ממכורתה מקסיקו. על רקע זה, ההצבעה עבור הנשיא ה־45 נתפסה בעיניה של קהילה היספנית זו כהזדהות עם האתוס ועם הנרטיב האמריקני בצורה מזוקקת וטהורה, שהרי היה זה הנשיא שמיצב והבנה את עצמו ואת מקומו בהיסטוריה כדמות שנועדה להצעיד את האומה האמריקנית אל תקופת זוהר ופריחה, וכך לממש את החלום האמריקני. יתר על כן, בסיס כוחו של הבית הלבן ברצועה החקלאית של אמריקה, בקרב כפריה ועיירותיה של היבשת, ובמרבית (אם גם לא בכל) מחוזות הדרום, נשמר גם בבחירות 2020, ובפועל כמעט לא נסדק או נשחק.
ועל אף הישגים אלקטורליים מרשימים אלה (שהגיעו בנסיבות מאתגרות למדי), מה שהכריע את הכף היתה יכולתו של ביידן לצמצם, או לסגור כליל, את הפער לחובתו בפרבריהם של הריכוזים האורבניים שבמדינות המפתח במערב התיכון, הלוא הן מישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה, שהעניקו לטראמפ את הניצחון לפני ארבע שנים. זאת, נוסף על הצלחתו של המועמד הדמוקרטי לזכות ברוב גדול בערי המטרופולין, וברוב דחוק יותר בערי השדה, שבהן גרף טראמפ ב־2016 את מרבית קולותיהם של המצביעים ממעמד הצווארון הכחול, ואילו עתה - בעקבות מצוקתם הכלכלית בעידן הקורונה - נחלשה אחיזתו בקרבם.
בזמן שבכרכים הגדולים היה הבסיס לניצחונו של ביידן מעוגן בגיוס חסר תקדים של בוחרים דמוקרטים, הרי בפרברים האמידים (שברובם היו בעלי מסורת הצבעה רפובליקנית), היו אלה קולות הנשים הלבנות והמשכילות שערקו בהיקף משמעותי למחנה הדמוקרטי וקיזזו בכך את הצלחתו היחסית של טראמפ בקרב אוכלוסיית הגברים שבפרברים. הצבעת מחאה זו היתה תולדה לא רק של התבטאויותיו המיזוגיניות של הנשיא, אלא גם של מאמציו לאכלס את בית המשפט העליון בשופטים ובשופטות בעלי עמדות אולטרה־שמרניות (כפי שהבטיח לבוחריו ערב הבחירות) בשלושת המושבים שהתפנו. העובדה שהרכבו של בית המשפט העליון מבטיח פתיחה מחודשת של מכלול שלם של סוגיות ערכיות, רגישות וטעונות, שבמרכזן זכותה של כל אישה לעבור הפלה, העלתה את מפלס הטינה והביקורת בקרב אוכלוסיית הנשים (במיוחד בפרברים) כלפי קברניט האומה.
כך קרה שדווקא איש העסקים, שהתגאה ביכולתו לעשות עסקאות, נותר, בשבתו במשרד הסגלגל, נחרץ בהתנגדותו לכל צעד פרגמטי או לעסקת חליפין שתהיה כרוכה בסטייה מקווי היסוד האידיאולוגיים שלו, גם אם המחיר על דבקות זו בעקרונות היסוד היה בסופו של דבר אובדן המלוכה.
