פריס ג'קסון עטתה על פניה מסיכה עוד הרבה לפני שזו נהיתה חובה. ככה זה כשלאבא שלך מוצמדים כינויים כמו "מלך הפופ", התקשורת מנסה תמידית לפצח את אישיותו האניגמטית והמשונה, ועצם לידתך מעורר הרבה עניין פומבי.
כשאבא מייקל ג'קסון לא היה עסוק בהנפת תינוקות והצגתם לראווה בקומה רביעית, הוא עשה לא מעט כדי לשמור על פרטיות ילדיו. שילוב בין הטראומה האישית שחווה כילד־כוכב לבין עובדת היותו טיפוס אקסצנטרי ולא לחלוטין מאוזן נפשית, הביאה אותו להסתרת ילדיו בשלל שמיכות ותחפושות, כאמצעי הגנה מפני העולם שבחוץ.
אבל זה לא בהכרח עזר. בכל זאת, להיוולד למייקל ג'קסון ולגדול בחוות "נוורלנד" בין קופים ואלפקות, זו לא בדיוק קרקע פורייה להתבגרות יציבה. כצפוי, פריס, היום בת 22, ידעה דיכאונות, התמכרויות וניסיונות התאבדות כבר בשנות העשרה שלה. וזה עוד לפני שהגענו אל הגדרתה את עצמה כ"רב־מינית" (הרקורד שלה מכיל נשים וגברים אך היא לא רואה עצמה ביסקסואלית) או אל העובדה שהיא רואה את עצמה כאדם שחור. בשקלול כל הנתונים הללו, ובתוספת חינוך מוזיקלי שכלל בלוז, סול, אר אנד בי, מוטאון והיפ הופ, די מפתיע שהיא בחרה להפוך לאמנית פולק.
על הפרידה הקשה ממנו ביססה פריס את תכני אלבום הסולו הראשון שלה, שנשמע כאילו הוא נכתב, טקסטואלית ומוזיקלית, בניינטיז. הפקתית, מדובר במוצר אינדי־פולק איכותי, מהסוג שהיה פופולרי במהלך העשור הקודם. בקיצור, "זוט עני" זה לא.
במקום זאת קיבלנו אלבום רגיש, מלנכולי ובעיקר מאוד יפה, של יוצרת־מבצעת מבטיחה. נאמן לשמו (שמשמעותו "נבול" או "מובס"), ג'קסון מציגה אוסף שירים עדינים בעטיפה אקוסטית חמימה ומחבקת. קולה רך, מלטף ועמוק, והטיפול ההפקתי שהעניק לה אנדי הול, איש להקת מנצ'סטר אורקסטרה, מייצר אסופת שירים אחידים בסגנונם ורמתם.
אפשר לטעון שלא מעט קטעים כאן דומים זה לזה וקשה להבדיל ביניהם, וזה יהיה גם נכון. אבל מצד שני, אחידות סגנונית היא דבר הגיוני מאוד באלבום קונספט, עם סיפור ותמה ברורים על אהבה גדולה, בגידה ושיברון לב. מדובר באלבום עצוב, חורפי ונהדר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו