"הדאגה לזולת היתה אחת התכונות החזקות אצלו והוא היה אמיץ בצורה בלתי רגילה. כל תקופת חייו של אבי היתה מאבק, והגאווה שלו היתה על כך שיש לו שלושה בנים שהם קצינים בצנחנים והם מגינים על המדינה", כך מתאר רמי הוכמן את אביו, פרץ הוכמן, שהלך לעולמו ביום ראשון שעבר, שבוע לפני שהיה אמור להדליק את אחת המשואות בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.
שמו של הוכמן ז"ל יצא למרחוק כלוחם אמיץ בנאצים בפולין וכאחד ממובילי המרד הפולני בוורשה. הוא נולד בשנת 1927 בוורשה בשם פאוול, רביעי בין שמונה אחים. עם הקמת הגטו בבירה הפולנית נותרו מרבית האחים הגדולים מחוץ לגטו, בעוד ההורים, פאוול ואחיו הקטן זנק הועברו אל תוך החומות. כשהחמיר המצב בגטו, הצליחו הילדים להימלט והתפרנסו משירה ברחובות וממכירת סיגריות ועיתונים, תוך כדי שהם מבריחים לגטו מזון ובגדים להוריהם. על אף המאמצים, מת האב בנימין מרעב בגטו, והאם מרים נורתה למוות באקציה של קיץ 1942.
את הסיגריות ואת העיתונים מכרו פרץ וזנק בעיקר עם חבורת ילדים יהודים בכיכר שלושת הצלבים בעיר. רוב לקוחותיהם היו גרמנים, ובהם אנשי אס.אס. פרץ הוכמן סיפר לאנשי יד ושם לפני פטירתו כי "ישנו בחדרי מדרגות והיינו חייבים להיות שקטים בזמן שהתגנבנו פנימה. לאחר תקופה ארוכה שבה לא היו לנו נעליים השגנו נעליים מעץ, אבל הן עשו המון רעש, אז מצאנו פטנט - להדביק רצועות מצמיגים לסוליות".
עם תחילת המרד היה זנק בגטו. הוא נתפס והועבר לאומשלגפלץ, כיכר השילוחים, אבל במהלך העלאת היהודים לרכבת הצליח לברוח לחלק הפולני של ורשה והתאחד עם אחיו האהוב פאוול. יוסף ז'מיאן, מהיהודים שנותרו בוורשה בזהות בדויה לאחר מרד הגטו ושהיה חבר במחתרת היהודית, הנפיק לפרץ, לזנק ולחבריהם תעודות מזויפות, שסייעו להם לתקופה קצרה. לימים כתב ז'מיאן את הספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", שבו מתואר מסלול חייהם רב התהפוכות של פרץ וזנק (ראו מסגרת).
ערב המרד הפולני בוורשה, באוגוסט 1944, הצטרפו שני האחים למחתרת הפולנית. "ההתנדבות היתה מבחינתנו הדרך להתנקם בגרמנים", סיפר פרץ בגילוי לב באחת מעדויותיו. "בכל פעם שהיה צריך מתנדב לבצע משימה מורכבת, התנדבתי. המפקדים הציגו אותי כדוגמה לחייל מסור. כל מה שרציתי היה לפגוע בגרמנים, להתנקם בהם. חיי לא היו חשובים לי. במובן מסוים, משהו בי כבר מת, ולכן לא פחדתי מהמוות".
אומץ הלב הנדיר של פרץ ומסירות הנפש שלו במלחמה בנאצים זיכו אותו ברבות השנים בעיטורי הגבורה הגבוהים ביותר בצבא פולין ואף בתואר אביר בפולין. בתום המרד הועברו הלוחמים ששרדו, ובהם פרץ ואחיו, למחנות שבויים בגרמניה. לאחר השחרור חזרו השניים לוורשה וחברו שם אל אחיהם הגדול.
פרץ וזנק, ששרדו את זוועות הנאצים ולחמו בהם בעוז, הגיעו לאחר המלחמה לצרפת עם תנועת "הבריחה", ופרץ הפליג באוניית המעפילים "ביריה" לישראל. בארץ הצטרף לקיבוץ שער הגולן, ובמלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח בחטיבת הנגב ונפצע במהלך שירותו. פרץ, אשר החלים מפציעתו, לחם במלחמות ישראל עד 1973 והקים בית בישראל עם סימה הרשקוביץ.
רמי הוכמן, בנו, מספר כי הרב ידידיה פרנקל אמר בשעתו ש"הסיפור של אבא שלי הוא תמצית המאבק לחיים של עם ישראל. סבי ז"ל אמר לאבי שאמנם הוא עצמו לא יזכה לראות את נפילת היטלר, אבל הבטיח לאבא שיזכה לראות זאת ולעלות לארץ. המשפט הזה של סבי החזיק אותו בחיים ושמר על אמונתו כיהודי".
* * *
נדב שרגאי | על "מוכרי הסיגריות"
סיפורם של השורדים
עלילותיהם של "שור", "קרנף", "בעל שן" וחבריהם - "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" בוורשה - ראו אור לראשונה בהוצאת יד ושם לפני 51 שנים. באותה שנה, 1962, הוצא להורג בישראל אדולף אייכמן, וספרו של יוסף ז'מיאן, שתיעד את סיפור הישרדותם של הילדים, נקרא כמעט באותה דבקות שבה נצמדו תושבי ישראל למקלטי הרדיו כדי לשמוע את משפטו של הפושע הנאצי. ז'מיאן פגש את מוכרי הסיגריות הקטנים ברחוב נובי־שוויאט שבוורשה בסתיו 1943.
המפורסם שבהם היה, ללא ספק, "יורק", דוד פלונסקי, לימים חבר קיבוץ מגידו, ששרד את השנים הנוראות ההן והלך לעולמו ב־2009. ל"יורק" היה שיער בלונדיני שופע ומראה של שייגעץ קלאסי, שטישטש את זהותו היהודית. הוא שרד את הקרבות בגטו ורשה, ולאחר כישלון המרד חי במשך חודשיים עם יהודים אחרים בתוך תעלות ביוב, ניזון משאריות מזון שהשתמרו בבורות השופכין. לאחר מכן הצטרף למוכרי הסיגריות בכיכר שבה שכנו מטה הגסטאפו, משרדי הממשלה וארמונו של נשיא פולין, והצליח "לשפר" את איכות חייו.
הוא וחבריו לא היו רק גיבורים, אלא רבי תושייה, חוכמת חיים, מאלתרים מופלאים ותחמנים לא קטנים. לימים תימצתו זאת הילדים שעלו לישראל במילה אחת - "שרדנו". אבל עכשיו "יורק" איננו, ובשבוע שעבר נפטר עוד אחד מילדי הסיגריות, פרץ ("פאוול") הוכמן, וגם יוסף ז'מיאן אינו עוד בין החיים, כמו שאר ניצולי השואה. אבל סיפור מאבקם לחיים עדיין איתנו.
ספרים נוספים תיארו את קורותיהם של אותם ילדים, וסיפורם אף הועלה על הבמה (בין השאר על ידי תיאטרון בימתיים), ואפילו שיר מרגש, שאמנם חובר במקור לפני מלחמת העולם השנייה - "פאפיראסן" (סיגריות) - נקשר לזיכרונות מהכיכר שבוורשה והפך לסוג של מצבה וסמל ל־1.5 מיליון הילדים שנספו בשואה. בתקופת השואה חוברו לשיר הזה של הרמן יבלוקוף מילים חדשות, וגרסאותיו השונות מושרות בפולנית, ביידיש ובעברית בטקסי יום השואה ברחבי העולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
